rain of ice
New member
סוף
האם זאת הפעם הרביעית או החמישית שאני יושב לכתוב והדף נותר לבן, אין זה משנה כל עוד הדבר כואב, צורב בתוכי. עכשיו כבר לא אכפת לי וזהו סימן רע, משמע שוויתרתי שפסה האמונה. בוקר של קיץ והשמש חודרת דרך התריסים, מקנה לאור נקודות של אבק המתאבכות במהירות עם כל נשיפה ושאיפה, אליפסות קטנות של אור מעטרות את המיטה, מגיעות לירכיה הלבנות ומותירות את שאר גופה בעלטה. אני ישוב כך כבר מזה כשעה, בוחן את המחזה שנגלה לפני בחצי תודעה. ככל שמחשבתי נודדת רחוק יותר כך התמונה מאבדת מציאות, הופכת ללא מובנת והילה נהפכת לחלק מהתצרף שבקצה התודעה. שהילה תקום היא תחשוב שזה מוזר ואולי נחמד שאני בוהה בה כך, היא תלחש באוזני כשפים ולא תשער שאני כבר לא כאן. העצב תמיד חוזר וזאת אינה שאלה של אם אלה של מתי. כך אמרתי לך לפני זמן רב וכעת אני מחייך לעצמי חיוך מריר, מעט מתוך זדון והרבה מתוך כאב, יודע שבמוקדם או במאוחר דברי יתגשמו ואת תשברי לרסיסים בתוך עולמך הפנימי. כמה נתתי, כמה רציתי, כמה אהבתי והכל ללא הועיל, עכשיו שהכעס נמהל בעצב לשיקוי דואב בפעם האחרונה, אני תוהה אם זה כל המאמץ שירד לטמיון הוא זה שמעציב אותי או שמא העובדה שאיבדתי אותך לתמיד. הרבה דברים נכונים: שקשה לי עוד להמתין, שסבלנותי פוקעת, שנמאס לי שצלך מאפיל על קשרים אחרים. אבל כל אלו אינם משפיעים על תחושת הקץ שהגיעה אלי עוד בטרם נפל הפור. סיגי מייעצת לי לחכות. עצה נהדרת במידה ויש לי זמן, אבל אין לי, הקיץ קרב ובמהלכו אני אשבר כבכל קיץ. כך שבבוא הימים המוארים ביותר אני אסוג לעומקי ושם אין מקום לנשים המכאיבות לי באופן נורא שכזה, מעין צריבה שמכילה בתוכה גם אושר וגם כאב, עד שהכאב בלתי נסבל והיד משחררת בזמן שהעין נעצמת בחוזקה. למקומות יפים יש נטייה להתארך מעבר למימד האורך הרגיל בקצוות ,היכן שאינך נמצא, נדמה שהם נצבעים ברגשותיך ולאו דווקא בצבעי העולם שניבטו משם אך לפני רגע. כך היא השדרה המרכזית ביום של שמש בוהק, על כל צמחיה המלבלבים ופרחיה הצבעוניים ובמיוחד בשל עציה האציליים המצלים על אגפיה. היתה זאת אחת השיחות הכנות האחרונות איתך, קטעת את שטף דיבורי התמידי בעובדה שמעולם לא אהבת. בשתיקה ארוכה במיוחד הבעתי את חוסר יכולתי להתמודד עם הגילוי החדש. מה הייתי אמור לאמר או בעצם מה התכוונת לאמר ואני לא הבנתי? שנה עברה ואני עדיין תוהה להיכן נגוזה כל תבונתי, הרי שידעתי זאת כבר לפני כן. מחשבות אנליטיות, איסוף נתונים וניתוח שטבעי לאופי שלי כבר רמזו לי שאלו פני הדברים, אבל ברבדים עמוקים יותר בניגוד לחישוביות, סירבתי להאמין שאינך יודעת את מה שאיני יכול להסביר, כיצד יכולתי להאמין שאת עיוורת, כיצד יכולתי להאמין שאני בחצי עיוורון יכול להאיר אותך. את שתמיד היית במחציתך קדושה עבורי? הילה קמה לאחר שעות מספר, אני שכבר סיימתי לתור את מחשבותי מבחין מרחוק ברעשים קלים של התעוררות, מנחש שהיא מברישה את שערה האדום בחדר המואר למחצה. התריס המורם מכניס כמות אימתנית של אור היוצר ים צהוב המקיף דמות של שנהב וארגמן . שלא כמוני היא כבר שיערה מזמן שאינני כאן אבל לאור העליות והירידות החל מן הקיץ שעבר היא חשבה שזה רק עניין של זמן עד שאשתחרר מן הכלא שבמחשבתי. הבעיה באותם בתי מאסר שבראשך היא שברגע שנוכחתך לדעת כי אתה כלוא, החופש נמצא כפסע ממך, אך אין אלו סורגים של ברזל ואזיקי פלדה המונעים ממך לצאת לחופשי, זהו רצונך להישאר על אף ההרגשה של הכליאה, על אף היכולת לבטל הכישוף כילד המבין את פחדו. אומנם אין דבר העומד בפני הרצון, מלבד הרצון עצמו כמובן. את השיחה האחרונה כבר טוותי כמאה פעמים: פעם שהשמש במרום מסנוורת אותנו בהליכתנו ופעם בדממת הלילה הנקטעת בהאשמות. לעתים ביום חורף יפה ולעתים תחת מחסה בגשם שוטף. כך או כך מהות המילים תמיד היתה דומה. לא אחזור באף אחד משבחי, אביע את אהבתי בפעם האחרונה תוהה לרגע אם יש תקווה ולבסוף אסוג בדממה בכדי להימנע מהארכת הכאב הבלתי נמנע. אולי לא אהבת מעולם אבל לפחות אהבו אותך, באמת כשם שאהבה צריכה להראות אם כי לא רצית שאראה לך. And you who were bewildered by a meaning" .Whose code was broken, crucifix uncrossed Say goodbye to Alexandra leaving "Then say goodbye to Alexandra lost leonard cohen- alexandra leaving
האם זאת הפעם הרביעית או החמישית שאני יושב לכתוב והדף נותר לבן, אין זה משנה כל עוד הדבר כואב, צורב בתוכי. עכשיו כבר לא אכפת לי וזהו סימן רע, משמע שוויתרתי שפסה האמונה. בוקר של קיץ והשמש חודרת דרך התריסים, מקנה לאור נקודות של אבק המתאבכות במהירות עם כל נשיפה ושאיפה, אליפסות קטנות של אור מעטרות את המיטה, מגיעות לירכיה הלבנות ומותירות את שאר גופה בעלטה. אני ישוב כך כבר מזה כשעה, בוחן את המחזה שנגלה לפני בחצי תודעה. ככל שמחשבתי נודדת רחוק יותר כך התמונה מאבדת מציאות, הופכת ללא מובנת והילה נהפכת לחלק מהתצרף שבקצה התודעה. שהילה תקום היא תחשוב שזה מוזר ואולי נחמד שאני בוהה בה כך, היא תלחש באוזני כשפים ולא תשער שאני כבר לא כאן. העצב תמיד חוזר וזאת אינה שאלה של אם אלה של מתי. כך אמרתי לך לפני זמן רב וכעת אני מחייך לעצמי חיוך מריר, מעט מתוך זדון והרבה מתוך כאב, יודע שבמוקדם או במאוחר דברי יתגשמו ואת תשברי לרסיסים בתוך עולמך הפנימי. כמה נתתי, כמה רציתי, כמה אהבתי והכל ללא הועיל, עכשיו שהכעס נמהל בעצב לשיקוי דואב בפעם האחרונה, אני תוהה אם זה כל המאמץ שירד לטמיון הוא זה שמעציב אותי או שמא העובדה שאיבדתי אותך לתמיד. הרבה דברים נכונים: שקשה לי עוד להמתין, שסבלנותי פוקעת, שנמאס לי שצלך מאפיל על קשרים אחרים. אבל כל אלו אינם משפיעים על תחושת הקץ שהגיעה אלי עוד בטרם נפל הפור. סיגי מייעצת לי לחכות. עצה נהדרת במידה ויש לי זמן, אבל אין לי, הקיץ קרב ובמהלכו אני אשבר כבכל קיץ. כך שבבוא הימים המוארים ביותר אני אסוג לעומקי ושם אין מקום לנשים המכאיבות לי באופן נורא שכזה, מעין צריבה שמכילה בתוכה גם אושר וגם כאב, עד שהכאב בלתי נסבל והיד משחררת בזמן שהעין נעצמת בחוזקה. למקומות יפים יש נטייה להתארך מעבר למימד האורך הרגיל בקצוות ,היכן שאינך נמצא, נדמה שהם נצבעים ברגשותיך ולאו דווקא בצבעי העולם שניבטו משם אך לפני רגע. כך היא השדרה המרכזית ביום של שמש בוהק, על כל צמחיה המלבלבים ופרחיה הצבעוניים ובמיוחד בשל עציה האציליים המצלים על אגפיה. היתה זאת אחת השיחות הכנות האחרונות איתך, קטעת את שטף דיבורי התמידי בעובדה שמעולם לא אהבת. בשתיקה ארוכה במיוחד הבעתי את חוסר יכולתי להתמודד עם הגילוי החדש. מה הייתי אמור לאמר או בעצם מה התכוונת לאמר ואני לא הבנתי? שנה עברה ואני עדיין תוהה להיכן נגוזה כל תבונתי, הרי שידעתי זאת כבר לפני כן. מחשבות אנליטיות, איסוף נתונים וניתוח שטבעי לאופי שלי כבר רמזו לי שאלו פני הדברים, אבל ברבדים עמוקים יותר בניגוד לחישוביות, סירבתי להאמין שאינך יודעת את מה שאיני יכול להסביר, כיצד יכולתי להאמין שאת עיוורת, כיצד יכולתי להאמין שאני בחצי עיוורון יכול להאיר אותך. את שתמיד היית במחציתך קדושה עבורי? הילה קמה לאחר שעות מספר, אני שכבר סיימתי לתור את מחשבותי מבחין מרחוק ברעשים קלים של התעוררות, מנחש שהיא מברישה את שערה האדום בחדר המואר למחצה. התריס המורם מכניס כמות אימתנית של אור היוצר ים צהוב המקיף דמות של שנהב וארגמן . שלא כמוני היא כבר שיערה מזמן שאינני כאן אבל לאור העליות והירידות החל מן הקיץ שעבר היא חשבה שזה רק עניין של זמן עד שאשתחרר מן הכלא שבמחשבתי. הבעיה באותם בתי מאסר שבראשך היא שברגע שנוכחתך לדעת כי אתה כלוא, החופש נמצא כפסע ממך, אך אין אלו סורגים של ברזל ואזיקי פלדה המונעים ממך לצאת לחופשי, זהו רצונך להישאר על אף ההרגשה של הכליאה, על אף היכולת לבטל הכישוף כילד המבין את פחדו. אומנם אין דבר העומד בפני הרצון, מלבד הרצון עצמו כמובן. את השיחה האחרונה כבר טוותי כמאה פעמים: פעם שהשמש במרום מסנוורת אותנו בהליכתנו ופעם בדממת הלילה הנקטעת בהאשמות. לעתים ביום חורף יפה ולעתים תחת מחסה בגשם שוטף. כך או כך מהות המילים תמיד היתה דומה. לא אחזור באף אחד משבחי, אביע את אהבתי בפעם האחרונה תוהה לרגע אם יש תקווה ולבסוף אסוג בדממה בכדי להימנע מהארכת הכאב הבלתי נמנע. אולי לא אהבת מעולם אבל לפחות אהבו אותך, באמת כשם שאהבה צריכה להראות אם כי לא רצית שאראה לך. And you who were bewildered by a meaning" .Whose code was broken, crucifix uncrossed Say goodbye to Alexandra leaving "Then say goodbye to Alexandra lost leonard cohen- alexandra leaving