סופה של אידיאולוגיה - רחבעם זאבי
סופה של אידיאולוגיה: "אצל בני העם היהודי מקננים גנים של קיום והישרדות, אשר גובשו במהלך דברי הימים, הרדיפות והנגישות, שעברו עליו... הגנים האלה מאותתים לכל יהודי באשר הוא, בין אם במגדל השן של האקדמיה ובין אם בפינת השוק, כיצד להיזהר מרעיונות כזב ולדחות אותם, כיצד לפסוח על מקסמי שווא של שלום שקרי, הנושא בכנפיו חיסול והתאבדות מרצון. הגנים האלה מאותתים לו להיזהר ממתק שפתיים של מנהיגים חסרי חזון ונעדרי נחישות. הגנים האלה עמוסים בניסיון היסטורי, רוויים בדם של פוגרומים, פרעות, מאורעות, מלחמות, פדאיון, טרור ואינתיפאדה... הגנים האלה, שנמצאים אצל כל יהודי בר־דעת, אומרים לנו בפשטות: אנחנו או הם! ואז חרף מסעי ההפחדה והבטחות הסרק, הוא נענה לקריאת הגנים של הקיום וההישרדות היהודיים, והוא נותן את קולו ל'מולדת' ולרעיון היפרדות העמים." הציטוט שייך לרחבעם זאבי, איש ימין אידיאליסט שנרצח לפני עשר שנים ביוצאו מחדר המלון בו שכן בתקופת כהונתו כשר התיירות של מדינת ישראל. שלושה מחבלים פלשתינים ארבו לזאבי בפינה צדדית במלון, ירו בו והרגו אותו. "גנדי", כפי שנקרא בפני רבים, התנגד נחרצות לרעיון האבטחה בטוענה כי אין למה לאבטח איש ציבור במדינתו וזהו המקום הבטוח ביותר שהוא יכול לחיות בו. אין זה משנה מצעו הפוליטי של "גנדי" ואין אנו צריכים להתרפק על רעיונותיו האפשריים שהיו יכולים בדרך זו או אחרת להשכין מעט שקט בארץ ישראל ומדינת ישראל, אין זה מעניינו להתעסק במצע פוליטי שקץ מן המפה וכבר איננו עוד. הכל סבור כי רעיון "הטרנספר" איננו בר השגה למיליון פלשתינים שגרים בשטחי יהודה ושומרון (מאידך יש הסוברים כי "טרנספר" לשלוש מאות אלף יהודים הוא כן בר השגה) אולם היום, לאחר עשר שנים בדיוק מאז ירו המחבלים ב"גנדי" ישנו דבר אחד מרכזי ששכחנו מאז שהוא הלך, שכחנו צדקת דרך מהי, שכחנו אמונה בצדקת דרך מהי. גנדי האמין במדינת ישראל כמדינת העם היהודי, האמין כי יש לעשות הכל בשביל להבטיח בטחון לעם היהודי. סבורני, כי אם היום היה גנדי בין החיים, לא היה ראשו טמון בחול אודות הלכי הרוח הפרוסים סביב, משום שאיש אידיאליסט כמו גנדי אין לנו כיום בארץ, אין את האיש שישכב על הגדר באופן מלא בשביל אמונתו, אין את האיש שיקבע נחרצות ובאימותים ובהוכחות איתנות כי דרכו היא הדרך שלשמה ויעשה הכל בשביל שקולו ישמע וחמור מכך לא ישנה את מצעו בשביל נזיד עדשים תורני. אין זה משנה אם דרך גנדי היינה מקובלת על איש כזה או אחר, אין זה רלוונטי אם מצעו הפוליטי חופף את דעותייך או לא, המשנה הוא שחסרים לנו האידיאליסטים הללו, חסרים לנו הסממנים, אנשי הג"ג, מניפי הדגל שלא ישקטו וישמיעו דעתם ללא הרף. חסרים לנו אנשים כאלו וגנדי היה האחרון שבהם. על "גנדי" לא תשמעו בימי זכרון במושב או בקיבוץ, על אלוף רחבעם זאבי, איש הפלמ"ח וצה"ל לא תזכירו בל' בתשרי, היום בו נרצח. את פועלו, הכרת המדינה על כל רגביה ומשעוליה, האהבה אין קץ לפיסת הארץ הזאת – כל אלו לא יהיו מנת חלקכם ביום בו נרצח האיש, לא יושמעו שירי זכרון וגעגוע, לא יהיו פסטיבלים כשיאיר לפיד מדבר בקולו הרומנטי אודות "השלום כבר לא כאן, הוא נרצח יחד איתך" בדומה לאירוע זכרון של איש ציבור אחר שנרצח ובעיתון לא יוזכר האיש ופועלו, כי רחבעם זאבי הלך בדרכו שלו, באמונתו, בתעוזה ובאומץ שגרמו לרבים להרים גבה אודות ה"משוגע" שפורס משנתו ללא הרף. חסרים לנו היום אנשים כגנדי שאינם רודפי זמן שידור אלא אנשים ערכיים ומהותיים שדרכם הלכה לפניהם בתעוזה ואומץ שאין שני לה. "השם עוז לעמו יתן, השם יברך את עמו בשלום" – רחבעם זאבי 20.6.1926 – 17.10.2001
סופה של אידיאולוגיה: "אצל בני העם היהודי מקננים גנים של קיום והישרדות, אשר גובשו במהלך דברי הימים, הרדיפות והנגישות, שעברו עליו... הגנים האלה מאותתים לכל יהודי באשר הוא, בין אם במגדל השן של האקדמיה ובין אם בפינת השוק, כיצד להיזהר מרעיונות כזב ולדחות אותם, כיצד לפסוח על מקסמי שווא של שלום שקרי, הנושא בכנפיו חיסול והתאבדות מרצון. הגנים האלה מאותתים לו להיזהר ממתק שפתיים של מנהיגים חסרי חזון ונעדרי נחישות. הגנים האלה עמוסים בניסיון היסטורי, רוויים בדם של פוגרומים, פרעות, מאורעות, מלחמות, פדאיון, טרור ואינתיפאדה... הגנים האלה, שנמצאים אצל כל יהודי בר־דעת, אומרים לנו בפשטות: אנחנו או הם! ואז חרף מסעי ההפחדה והבטחות הסרק, הוא נענה לקריאת הגנים של הקיום וההישרדות היהודיים, והוא נותן את קולו ל'מולדת' ולרעיון היפרדות העמים." הציטוט שייך לרחבעם זאבי, איש ימין אידיאליסט שנרצח לפני עשר שנים ביוצאו מחדר המלון בו שכן בתקופת כהונתו כשר התיירות של מדינת ישראל. שלושה מחבלים פלשתינים ארבו לזאבי בפינה צדדית במלון, ירו בו והרגו אותו. "גנדי", כפי שנקרא בפני רבים, התנגד נחרצות לרעיון האבטחה בטוענה כי אין למה לאבטח איש ציבור במדינתו וזהו המקום הבטוח ביותר שהוא יכול לחיות בו. אין זה משנה מצעו הפוליטי של "גנדי" ואין אנו צריכים להתרפק על רעיונותיו האפשריים שהיו יכולים בדרך זו או אחרת להשכין מעט שקט בארץ ישראל ומדינת ישראל, אין זה מעניינו להתעסק במצע פוליטי שקץ מן המפה וכבר איננו עוד. הכל סבור כי רעיון "הטרנספר" איננו בר השגה למיליון פלשתינים שגרים בשטחי יהודה ושומרון (מאידך יש הסוברים כי "טרנספר" לשלוש מאות אלף יהודים הוא כן בר השגה) אולם היום, לאחר עשר שנים בדיוק מאז ירו המחבלים ב"גנדי" ישנו דבר אחד מרכזי ששכחנו מאז שהוא הלך, שכחנו צדקת דרך מהי, שכחנו אמונה בצדקת דרך מהי. גנדי האמין במדינת ישראל כמדינת העם היהודי, האמין כי יש לעשות הכל בשביל להבטיח בטחון לעם היהודי. סבורני, כי אם היום היה גנדי בין החיים, לא היה ראשו טמון בחול אודות הלכי הרוח הפרוסים סביב, משום שאיש אידיאליסט כמו גנדי אין לנו כיום בארץ, אין את האיש שישכב על הגדר באופן מלא בשביל אמונתו, אין את האיש שיקבע נחרצות ובאימותים ובהוכחות איתנות כי דרכו היא הדרך שלשמה ויעשה הכל בשביל שקולו ישמע וחמור מכך לא ישנה את מצעו בשביל נזיד עדשים תורני. אין זה משנה אם דרך גנדי היינה מקובלת על איש כזה או אחר, אין זה רלוונטי אם מצעו הפוליטי חופף את דעותייך או לא, המשנה הוא שחסרים לנו האידיאליסטים הללו, חסרים לנו הסממנים, אנשי הג"ג, מניפי הדגל שלא ישקטו וישמיעו דעתם ללא הרף. חסרים לנו אנשים כאלו וגנדי היה האחרון שבהם. על "גנדי" לא תשמעו בימי זכרון במושב או בקיבוץ, על אלוף רחבעם זאבי, איש הפלמ"ח וצה"ל לא תזכירו בל' בתשרי, היום בו נרצח. את פועלו, הכרת המדינה על כל רגביה ומשעוליה, האהבה אין קץ לפיסת הארץ הזאת – כל אלו לא יהיו מנת חלקכם ביום בו נרצח האיש, לא יושמעו שירי זכרון וגעגוע, לא יהיו פסטיבלים כשיאיר לפיד מדבר בקולו הרומנטי אודות "השלום כבר לא כאן, הוא נרצח יחד איתך" בדומה לאירוע זכרון של איש ציבור אחר שנרצח ובעיתון לא יוזכר האיש ופועלו, כי רחבעם זאבי הלך בדרכו שלו, באמונתו, בתעוזה ובאומץ שגרמו לרבים להרים גבה אודות ה"משוגע" שפורס משנתו ללא הרף. חסרים לנו היום אנשים כגנדי שאינם רודפי זמן שידור אלא אנשים ערכיים ומהותיים שדרכם הלכה לפניהם בתעוזה ואומץ שאין שני לה. "השם עוז לעמו יתן, השם יברך את עמו בשלום" – רחבעם זאבי 20.6.1926 – 17.10.2001