יש כמה סיבות שהמפגשים שלי בעיקרון היו בחמישי.
ראשית, פשוט יום חמישי הוא היום החופשי שלי. אז זה מאפשר לי לעשות הכנות ובישולים.
 
אבל חוץ מזה, מניסיוני באותם חודשים של השנה שיש בהם כדורסל ואני מנסה לקיים את המפגש בימים אחרים - יש פחות היענות מאשר ביום חמישי. ביום חמישי מרבית האנשים יודעים שאין להם למחרת יום עבודה, או לפחות לא יום עבודה מלא. לסטודנטים בדרך כלל אין לימודים בימי שישי (לא תמיד, אבל זה נכון ברוב המקרים). כאשר צריך לבוא בסיום יום עבודה/לימודים ולמחרת יש עוד יום עבודה/לימודים, אנשים פחות מתלהבים.
 
ימי שישי מתאימים לחלק מהאנשים - בתנאי שזה בשעות היום (כשיש תחבורה ציבורית). האופי שהתגבש למפגש אצלי היה יותר של מפגש ערב, אבל זה לא באמת קריטי.
 
אבל שוב, הבעיה העיקרית היא איך מגדילים את הקהילה שלנו. אני חושבת שאנשים שלא מתעסקים בנושא יפן ביומיום, אם הם ייתקלו בהזמנה למפגש פתאום אחרי חודש או יותר שהם לא התעסקו בנושא, פחות יתלהבו מאשר אנשים שכל יום מדברים או משתפים מידע עם אנשים בנושא הזה, ויש להם תחושה של קהילה ורצון לראות את האנשים מאחורי השיתופים והדיונים. הבעיה העיקרית שלנו היא שהפורום הפסיק להיות מוקד משיכה קהילתי כזה - בדיוק כמו שאמרת, גיא: הוא הזדקן. יש כאן כמה die-hards שאוהבים אינטראקציה פורומית, כמה כאלה שזה נחמד להם כי הם באמת מתעניינים ביפן, אבל צעירים לא מגיעים לכאן כי תרבות הפורומים כבר לא קיימת באינטרנט. אז בסדר, לא היה מפריע לי אם הפלטפורמה הקהילתית היתה במקום אחר, אבל עד כמה שהבנתי, אפילו בפייסבוק המוחרם על-ידי, אין בעצם קהילה של חובבי יפנית, כי פייסבוק לא באמת בנוייה במתכונת של קהילות, ויש שם פרגמנטציה גדולה של קבוצות ופאסיביות גדולה של אנשים, כי ככה הכלי בנוי. גוגל פלוס דווקא כלי לא רע לקהילות - אבל בישראל מאמינים שהפלטפורמה הזו ״מתה״, וזו נבואה שמגשימה את עצמה. וליין וווצאפ יותר מתאימים ליצירת כלי וירטואלי לקבוצה של החיים האמיתיים מאשר ההיפך.
 
איבדנו את הקשר לסטודנטים ליפנית באונ׳ תל-אביב - אין לנו פה בפורום אף סטודנט מחוג מזרח אסיה בת״א כרגע למיטב ידיעתי. אני לא יודעת אם נציגינו בירושלים יכולים לשכנע אנשים להצטרף, בין אם לפורום ובין אם למפגשים, שגם אם הם אצלי וגם אם הם אצלך, הם בתל-אביב. ואני לא יודעת אם שארית האנשים שלנו תטרח לנסוע למפגשים בירושלים אם יהיו כאלה.
 
צריך רעיונות יצירתיים. לא ייתכן שב־2008 היו עשרות אם לא מאות אנשים במדינה שהתעניינו ביפן ועכשיו כולם מתו. בטוח יש מתעניינים חדשים, השאלה היא איפה מוצאים אותם, ואיך גורמים להם ליצור איזשהו גיבוש איתנו.
