סופן של החנויות הלא-וירטואליות הולך ומתקרב...

[Fellowship]

מדוייק.

 

[xbuffalomen]

השתכנעתי - אני אמשיך לשתות קפה בוץ בשיגרה וקפה נמס כברירת

מחדל

 

[Kender00]

קפה שחור עושה לי צרבת

לסוג השני אני לא קורא קפה...

זה יותר אבקה חומה או גרגרים חומים שאישית אני לא מחשיב לקפה

 

[xbuffalomen]

באשר לסוג השני אנחנו מסכימים

 

[ron1222]

גמני. לגמרי.☕️

 

[NJConfidential]

Jura A1

עדיף לקנות בקוסטקו ו-Bed Bath and Beyond שמאפשרים החזרה ללא מגבלת זמן כי מכונות אוטומטיות נוטות להתקלקל.
המכונה יקרה משמעותית ממקבילות של נספרסו אבל אם אתה שותה 3-4 כוסות ביום, עלות הקפה זולה משמעותית מקפסולות והמכונה תחזיר את עצמה תוך פחות משנה. מה שכן הקפה הרבה יותר טוב מהנספרסו.
המכונה לא מקציפה. ב-50 דולר אתה יכול לקנות מקציף נפרד. יש גם דגמים יקרים יותר של ה-JURA שמקציפים.

 

[Kender00]

ל Jura יש מכונות אוטומטיות מעולות (אישית אני מקווה שהמכונה הבאה תהיה שלהם, בעיה שאני לרוב ילך על הדגמים היותר יקרים

)
&nbsp
כמובן יש גם את Saeco שיש להם מכונות טובות (אבל פחות מ Jura) ויש להם דגמי כניסה זולים יותר ועושים את העבודה

 

[בוקובזה שטראסה]

נראה כל כך רחוק...

קצת יותר מרבע מאה.

התגייסתי באמצע האינתיפדה הראשונה, והשתחררתי בדיוק כשחזבאללה התחילו להתעצם ולהתחזק משמעותית.
זוכר היטב את סמטאות מחנות הפליטים, משאבורה ברפיח, דרך שאטי, סג'איה וג'באליה בעזה, ועבור לדהיישה ליד בית לחם ולבלאטה בואכה שכם. אז עוד חטפנו שם בעיקר אבנים ובלוקים. במילואים היה כבר סיפור אחר.
ובצפון, זוכר היטב את כל הגזרות, משני הצדדים של הגדר, מהר דוב (עם גלדיולה, הדס, וזיוונית בצד שלנו, ושבעא ושובא בצד שלהם), ועד גזרות זרעית ואביבים במערב, ובתוך רצועת הביטחון את רצף המוצבים מגזרת מרג' עיון במזרח ועד בנת ג'בייל במערב, את כל המארבים והטווסים, ואת כל החברים לנשק והפקודים שאיבדנו שם מול מקומות מקוללים כמו ברעשית, מרכבה, ויוחמור.
שיעור מאוד כואב בגאוגרפיה עברנו בשנים ההן.
&nbsp
לא מצטער ולא הייתי עושה שום דבר אחר, כנראה. לא יכול להגיד שהיה כייף, אבל בין רגעי השעמום המאוד ארוכים וההתקלות המתמידה בפיגור הצבאי על ימין ושמאל, היתה הרבה גאווה וסיפוק. במבט לאחור? עדיין טיפה מורעל בלב, הרבה פחות במוח.
טריוויה: מיכאל ביטון, ראש המועצה המקומית ירוחם היה מפקד של בבה"ד 1, והאלוף אמיר ברעם היה שותף לחדר שלי ומצטיין הקורס שלנו.
&nbsp
בקשר להורים, אבא שלי היה נחלאווי חפ"ש, ואמא שלי אחות בעורף. שני אחים של סבא שלי שירתו, אבל בצבא הקייזר ירום הודו בזמן מלחמת העולם הראשונה.

 

[Ani15]

מיכאל ביטון תותח

והוא בדרך לפוליטיקה הארצית. עוד תתגאה יותר שפגשת אותו. ההישגים שלו בירוחם מרשימים, האדם מרשים עוד יותר.

 

[בוקובזה שטראסה]

מעניין. תודה.

 

[debby12]

השתחררתי ב-1992

. שירתתי בחיל כללי

ושנאתי כל שניה.

הרגשתי כמו בבית סוהר, קומפלט עם לציית להוראות של כל מיני מפגרים וכמובן הטרדות מיניות פה ושם (בכל זאת, צבא או לא צבא?)

מה למדתי? שלכל סיוט יש סוף ושלא קם המני%$ שיעצור את הזמן.

אבא שלי היה טנקיסט בחיל השיריון. הוא בכלל היה עתודאי אבל אחרי שסיים ללמוד רצה להיות פייטר גדול במקום לשרת במקצוע. הוא איבד הרבה חברים במלחמת ההתשה ויום הכיפורים.... אמא שלי שירתה בחיל הקשר בסיני - והיא בכלל היתה מחיפה, אז היא לא ראתה הרבה את הבית.... מה שכן - היא פגשה שם את אבא שלי....

שני הוריו של אבי נפטרו לפני שנולדתי. אני יודעת היא היתה מפקדת מאחת מפלוגות הנשים של ההגנה בירושלים. היא פרשה/עזבה אחרי שהוטרדה על ידי מפקד פלוגת הגברים (יש דברים שלא משתנים כנראה). מספרים עליה שהיתה פייטרית רצינית והתעקשה שגם הנשים יהיו בקו החזית. היא גם היתה גבוהה יחסית 1.77 ס"מ שזה די הרבה לאישה שנולדה בירושלים בשנת 1911 - כנראה שהיתה לה הרבה נוכחות....

סבתי מצד אמי, זו שנפטרה לאחרונה, שירתה בצבא הבריטי כקלדנית/מזכירה או משהו כזה [וכזכור לכם רשמה לזכותה מבצע גבורה אחד של הברחת נשק

]. סבי, בעלה, לדעתי לא שירת בכלום. כשקמה המדינה הוא היה בן 30 ועשה קצת מילואים בפרקליטות הצבאית או משהו כזה.

בנותי לדעתי כבר לא ישרתו בשום צבא וזה ממש לא יהיה הפסד גדול. נהפוך הוא.

 

[John the Savage]

אוי, השירות הצבאי

זה היה לפני כל-כך הרבה שנים ... עם לא מעט הרפתקאות וסיפורים הזויים. כשהתגייסתי, מכיוון שלא הייתי עם פרופיל קרבי, קיבלתי בבקו"מ מנילה עם אפשרות אחת בלבד: מש"ק אפסנאות. במשך חודשים רבים וטובים הייתי במחסנים וסידרתי קיטבגים בשלשות עד שאחרי מאמצים הצלחתי בסופו של דבר להגיע לאנשים המתאימים שהעבירו אותי למשרד של קצין המחשוב של הבסיס ושם ביליתי את שאר השירות שלי. וגם שם לא היו חסרות הרפתקאות. לא יודע עד כמה לכתוב על התעלולים וההרפתקאות שלי בצבא בפורום ציבורי, אבל היו כמה סיפורים הזויים ביותר (כולל משהו שקשור לפריצה למחשב, כשבסך הכל ניסיתי ללמוד את המערכת, סיפור שלמזלי הסתיים טוב).

כשהשתחררתי, זה היה בתחושה של "טוב שהיה וטוב שנגמר". יצאתי עם הרבה סיפורים לספר לנכדים ושלל חוויות מעניינות, אבל מעולם לא אהבתי את המסגרת הצבאית. זה לא ממש התאים לאופי הנון-קונפורמיסטי שלי, וכשסיימתי די רווח לי.

ההורים שלי שירתו גם הם. לא זוכר כרגע סיפורים על השירות הצבאי של אמא שלי, אבל השירות של אבא שלי גם היה לא סטנדרטי וכמה מהסיפורים שלו כוללים מפגש אישי עם בן גוריון בילוי כאסיר בבית חולים צבאי בלבנון.

 

[placid1]

הצבא שלי היה בסדר, לא סבלתי, למרות

שמבחינתי החוויה היתה שקולה לשהיה בבית סוהר מבחינה נפשית. התגייסתי בהרגשה שנגמרו לי החיים והשתחררתי כמו ציפור שיצאה לחופש. מיותר לגמרי. החברים שלי מהתיכון היו כולם, כמוני, חבורת דיכאוניים לבושי שחורים, אף אחד לא התנדב לצנחנים או לגולני, אף אחד לא רצה לצאת לקצונה והיו שניים שחששתי שיתאבדו אחרי ששובצו לשריון ותותחנים....
הטירונות היתה קצרצרה, פגשתי באוטובוס בבקו״ם בחורה מתוקה שעד היום אנחנו חברות נפש, החיילת שבאה לאסוף אותי מהטירונות ליחידה שאליה הוצבתי קרובה לי כמו אחות, אז בעצם זה לא היה בזבוז זמן מוחלט....

הייתי ביחידה סודית וקטנטנה שאפילו תג לא היה לה וגם המדים היו בגדר אופציה, מה שמאד האים לי. למזלי רק קצת אחרי שהשתחררתי היא עברה לחיל האויר ונגמרה החגיגה....
השירות עצמו היה שיעמום המחץ, אבל החברה היתה נחמדה והיה מעניין להיות אחת מתוך כעשרה עירניקים בתוך רוב מוחץ של קיבוצניקים ומושבניקים. ככה זכיתי לבקר בחדרי אוכל ובריכות קיבוציים, חויה מאלפת מבחינתי כי לפני כן לא יצא לי להתארח בקיבוץ.

אמא שלי לא שירתה בצבא, היא עלתה לארץ בגיל 17 ואחרי שנה באוניברסיטה היא הצליחה לקבל פטור בגלל שילוב של משקל נמוך וצהבת שתקפה אותה בתקופה שקיבלה צו גיוס.
אבא שלי עלה בגיל 18 ושירת בחיל חינוך ועשה מילואים בהג״א.
אחי הגדול שירת בשארם ובדהב עד יום הפינוי. טסתי אליו פעמיים או שלוש לביקורים על חשבון הצבא, ואם היה עדיין רלבנטי כשאני התגייסתי הייתי מאד שמחה לשרת בסיני. יומיים אחרי שהשתחרר הוא היה על המטוס לארהב ללמוד באוניברסיטה ועד עצם היום הזה הוא חי בארהב.
בקיצור, די מובן איך לא יצאתי חדורת מוטיבציה לשרת בצבא....

 

[Ani15]

היורש ממש עכשיו במיונים לצה"ל

"גיבוש" למי שזוכר מה זה. ואני בהסטריה מכל הענין... איך יצא ילד עם פרופיל גבוה, ומוטיבציה, איפה טעינו...
השירות שלי היה סבבה, ממש נהניתי. היום השירות הצבאי הוא הסיבה העיקרית להצטער שלא נשארנו בארה"ב. לשאלתך, אבא שלי שירת בצבא הבריטי ועשה מילואים בצה"ל (כן הוא עד כדי כך זקן). אמא שלי היתה אחות אז הצבא (שניהם) העדיף אותה בביה"ח ולא במדים.

 

[KallaGLP]

תקופה שבסך הכל זכורה לטובה, חוץ מכמה חודשים ראשונים

שהייתה לי קצינה חרא. הייתי פקידת קישור וגיוס מילואים בעידן שכל אלפי הצווים עוד נכתבו ביד. העבודה לא הפריעה לי, אך כאמור המפקדת דווקא כן. ביקשתי לעבור והעבירו אותי לבסיס צפוני מרוחק ושם הייתי סתם פקידה של אחד הקצינים, אך היה לי סבבה לגמרי (פרט להטרדות מיניות בלתי פוסקות, גם מצדם של חיילי סדיר וקצינים - דווקא המפקד שלי לא היה ביניהם למזלי - וגם של מילואימניקים, שאז עוד לא ידענו שקוראים להן ככה ושאפשר בכלל להתלונן על זה. הנחתי שאני פשוט אמורה להסתדר עם זה בעצמי ולמצוא דרכים להתחמק). בבסיס הזה גם הכרתי את מי שהיה אחר כך בעלי הראשון, ובאמת עשינו חיים בסך הכל.
אני שמחה שבני הבכור עושה שירות משמעותי יותר מזה שאני עשיתי. הוא סיים את תכנית "תלפיות" וכעת הוא קצין בקבע ועושה תפקיד שהוא ממש נהנה ממנו ולומד במקביל לתואר שני, וגם על התואר הזה יוצא שהוא לא צריך לשלם גרוש בזכות זה שהוא יוצא התכנית. יש לו עוד 3 ומשהו שנים עד סוף השירות ואז נראה מה יהיה.

 

[KallaGLP]

אגב, שכחתי לכתוב על הוריי.

הוריי הגיעו לארץ בסביבות גיל 40. אמא שלי לא שירתה כלל, מן הסתם, אבל אבא שלי עבר שירות צבאי מקוצר ולאחר מכן שירת במילואים פעמיים בשנה בבסיס קרוב לבית. הוא היה גאה בכך שהוא תורם את חלקו למרות הגיל המאוחר שבו הגיע והיה ממש מבואס כשקיבל מכתב שחרור סופי מפאת גילו.
שני הסבים שלי, לעומת זאת, גוייסו לצבא הסובייטי בזמן מלחמת העולם השנייה. סבי מצד אבי נפצע ברגל ובראש וצלע עד סוף ימיו. אבי היה בנם היחיד שלו ושל סבתי. סבי מצד אמי נהרג במלחמה כשאמי הייתה עוד ילדה קטנה ולא זכיתי להכיר אותו, מן הסתם. אבל סבתי מצד אמי נישאה לאחר מכן שוב לקרוב משפחה רחוק שאיבד את כל משפחתו, אישה וילדים, בשואה בזמן שהוא עצמו נלחם נגד הגרמנים. לסבתי ולו נולדה עוד בת, האחות היחידה של אמי. האיש הזה היה אדם מדהים, שהחל כמאמין גדול בקומוניזם והפך בהמשך לציוני נלהב. הוא התייחס לאמי כמו לבתו ואליי כמו לנכדתו ומבחינתי הוא היה סבא לכל דבר, וכך גם קראתי לו. אני הייתי נכדתו האהובה, אף על פי שנולדו לו אחר כך גם נכדים ביולוגיים, כי הייתי הראשונה...
דודתי ובעלה, ביחד עם הסבים, היו ציונים גדולים ופעילים במחתרת היהודית ברוסיה. הם עלו ארצה עוד בתחילת שנות ה-70, מיד עם פתיחת השערים בעקבות פרשת ניסיון חטיפת המטוס בלנינגרד, ואנחנו, כולל הסבים מהצד השני, הצטרפנו אליהם לקראת סוף שנות ה-70. דודי, הבעל של דודתי, הספיק עוד להתגייס וללחום במערכות ישראל. הם ציונים עד היום, וכך גם הוריי. לאבא שלי, שהוא מהנדס בחסד ועובד עד היום (בגיל 78) כי בחברה שלו פשוט לא מוכנים לוותר עליו, הציעו בזמנו הצעות מפתות לבוא לעבוד בארה"ב, אך הוא סירב בתוקף. אני ובעלי אמנם כן עברנו לארה"ב בעקבות הצעה כזאת, אבל אנחנו בהחלט גם מאוד אוהבים את ישראל ותומכים בה, ולא משנה איפה נהיה, תמיד נחשוב עליה כעל בית.
אישית חבל לי שכפי הנראה רק אחד מילדיי ישרת בצה"ל.

 

[iris mom of two]

השרות הצבאי היה לא משהו

התחלתי בנחל, יצאתי לאחוזים. הנתק עם הגרעין גרם לדיכאון ולחוסר תפקוד, הודחתי מקורס מכים עם הרגשת כשלון קשה, שלא עזרה לדיכאון. לא חזרתי לגרעין, והגבתי את הנחל.
שאר השרות היה בחיל הים, כלל שנת קבע, והיה לא טוב ולא רע. שמחתי להשתחרר ועליתי על המטוס הראשון לאמריקה. מה שהחזיר אותי היה שההורים שלי הבטיחו לי לשלם על הלימודים באוניברסיטה. בניו יורק עבדתי ולמדתי וזה היה לא קל.
אבא שלי שירת בכוח האויר של צבא ארהב במשך מלחמת העולם השניה, הרבה מהספרים שנכתבו על התקופה, catch22 למשל, מרגישים לי עליו. השתחרר, לא מצא אותו להתנדב להקים מדינה. הוא היה מח''ל. אמא שלי היתה אחות בצבא.
אני מאד שמחה שהילדים שלי פטורים משרות צבאי.

 

[xbuffalomen]

24 שנים של למידה

בארגון שלמזלי השכיל להציב אותי , תמיד . באותם מקומות שהתאימו לאופיי ... החל מלוחם חי"ר טרם מלחמת יוה"כ , דרך מגוון מרתק של תפקידים בחיל המודיעין ועד להחלטה , המשותפת , "שהמשוגע" הגיע לסוף הדרך ... תפקידים הדורשים יחסי אנוש סבירים לא תפורים עליו

 

[dixie chick]

הייתי תוכניתנית

במשך כל הקורס (שאליו התקבלתי בעזרת מה שאני חושבת עד היום זה מזל טהור כי לא היה לי שום רקע במחשבים) היה לי imposter syndrom נוראי (גם בגלל המיונים הנ"ל), סבלתי כל הקורס ולא הייתי עושה אותו שוב בחיים.
&nbsp
בשירות בשנה הראשונה היה נחמד ולא עשיתי הרבה, בשנה השניה היה סביר והרגשתי חשובה, בשנה השלישית היה דכאון ורציתי לעוף ולא ידעתי איך אני אחזיק 5, למזלי היה קל מאוד לבנות להשתחרר מהשירות הנוסף אז.
&nbsp
אבל היתרון הענק הוא שיש לי מקצוע ביד, בצורה מאוד אירונית, 95% מהאנשים שהיו איתי בקורס וביחידה בכלל לא מתכנתים היום, וגם אני עוד חיפשתי והתגלגלתי עד שחזרתי לתחום.

 

[Boston Guy]

זה התחיל איפהשהוא בשנת 81 ונגמר איפהשהוא ב 89

ואחר כך היה מילואים פה ושם ב 6-7 שנים שבין השרות ובין המעבר לארה"ב.
מה היה? היה טוב. היה רע.
היתה מלחמה בהתחלה. ירו עלי. ראיתי חברים מתים.
בניתי לעצמי את היסוד שעליו עומדת הקריירה שלי בהיי-טק.
זכיתי לשרת במקום שברטרוספקטיבה התנהל כמו "המערב הפרוע", ושה DNA שלו הוא ה LIFE BLOOD שהקים את תעשיית ההיי-טק של ישראל בשנות ה 90. נתנו לנו חופש ליזום, לחדש ולהעיז. דרשו מאיתנו להיות מכווני מטרה ולא מכווני תהליך. דברים שהם אנטי-תזה למילה "צבא".
היתה לנו גישה חופשית כמעט לאמצעים וכלים שבאוניברסיטה רק יכלו לחלום עליהם. ונתנו לנו את ההרגשה שמה שאנחנו עושים MAKES A DIFFERENCE - ושהמשך קיומה של המדינה תלוי בתוצאות של העבודה שלנו.
הצבא גם היה מה שהתחיל את "קריירת הנסיעות" שלי. לפני הגיוס לא יצאתי ממדינת ישראל. המפגש הראשון שלי עם אמריקה, המפגש הראשון שלי עם אירופה...

האם למדתי כישורים לחיים? כן. אבל יותר מזה - פיתחתי כישורים לחייםץ נתנו לי את ההזדמנות לגדול שם ולהבין שיש לי את היכולת להוביל ולנהל.
האם הייתי מתגייס היום שוב? לאותו מקום ובאותה אווירה - כן. בלי היסוס.