סופר נני-זוכרים את השרשור על מניעת ארוחת ערב

survivorrr

New member
וכולם שוכחים דבר אחד.

ההורים הם האחראים לילדיהם והם האפוטרופסים החוקיים שלהם ולא המוסד לשלום הילד, לא לשכת הרווחה או כל מוסד אחד. זכותם של הורים להחליט בניגוד למה שחושב דוקטור זה או אחר או מוסד מכובד בצורה זו או אחרת. אם הורים החליטו לחשוף את עצמם ואת ילדיהם בטלויזיה - בין שזה נכון או טוב ובין שזה פסול ורע - זו עדיין זכותם. אסור למוסדות להתערב. במקביל - איש לא כפה עליהם השתתפות בתוכנית הזו גם אם תסווגו אותה כריאליטי וגם אם תסווגו אותה כחינוכית. מי שחושף עצמו וילדיו בטלויזיה לציבור שלם - שלא יתפלא על תגובות שהוא מקבל בחברה, ברחוב או בכל מקום אחר. מה חשבו האנשים האלה? שהם בסביבה אינטימית? הרי מצלמות הסתובו להם בבית מקיר לקיר. הם ראו בתכניות קודמות למה הם הולכים אז מה להם להתלונן אחר כך? אם התוכנית בנויה טוב או לא - ויכוח אחר. אם זו ריאליטי או מציצנות או חינוך - גם ויכוח לגיטימי. רוצים להסביר להורים שזה לא טוב? בסדר. כבר עשו תכניות הסברה בטלויזיה מכל מיני סוגים אבל לא התערבו. ומה יום מיומיים? היתה תוכנית בערוץ 10 - "הבטחנו זה לזו" בהנחיית קובי מידן. גם שם הראו ילדים, חשפו משפחות, העלו צרות בפומבי. לא ראיתי שמישהו יצא חוצץ נגד התוכנית הזו. אז למה כאן? זה מריח לא טוב. חוץ מזה אני הבנתי שהאיש רופא ילדים. זה לא הופך אותו למאבחן פסיכולוגי יותר ממני. לקח מילה ולטעון שזו מציאות אחד לאחד - רחוק מהאמת. לאיים בדקירות סכין זו מציאות שהילד רואה כמעט בכל פעם שהוא ניגש לטלויזיה. אז להגיד שהוא התכוון לכל מילה? נו.... באמת... לענין ארוחת הערב - למיטב זכרוני ממש לא זה שורש הסיטואציה. הילד השתמש באכילה ובמקום האכילה כנשק. את זה היה צריך לנטרל ואת זה מיכל דליות ניטרלה נכון. היא לא השתמשה באוכל כעונש אלא מנעה את השימוש בו כנשק של הילד. בצדק. בכל התוכניות היו לה שני מסרים חשובים ביותר ואסור להתעלם מהם: האחד - הבעיה נמצאת אצל ההורים ולא אצל הילדים. לכן גם הפתרון נמצא אצל ההורים ולא אצל הילדים וצריך לטפל בהתנהגות ההורים. ב99.9% מהמקרים זה מה שהיא עשתה. המסר השני בתוכניות היה: עיקביות, נחרצות, בהירות וסבלנות. כל מי שמתעלם מזה מפספס את העיקר. זה שדוקטור זה או אחר לא מסכימים איתה לא הופך את כל הקונספט לפסול. תיקונים? תמיד יש מקום. שיפורים? תמיד אפשר להכניס. שינויים? תמיד יכולים לעזור. ביקורת? מבורכת תמיד. אני חסיד של ביקורת. פסילה חד צדדית - לעולם לא. אני לא רואה למשל איפה מיוצגים כל אלה שהתוכנית עזרה להם כצופים. מי מדבר בשמם? אף אחד. למה דוקא מזה להתעלם? היו כאלה שהזמינו חשיפה והיו כאלה שצפו והגיבו. כך פועלת תקשורת בימינו. אפשר להגיד שלא הסבירו להם כלום על מה שיחכה להם ברחוב אחרי התוכנית - ענין לשיפור. אפשר לקבוע שילדים בטיפול פסיכיאטרי לא ישותפו - לגיטימי. אבל כזה עליהום? יש לי כמה דברים לומר על המערכת הרפואית שלנו ובכלל זה על כמה רופאי ילדים. אז מה? זה שאני לא נותן פומבי לדברים לא הופך אותי לצודק פחות או אותו לצודק יותר. תכניסו לפרופורציה.
 
כבר דנו בכך - ראי קישור ולינק בקישור שאחריו

(עוד כתבה ביקורת על התוכנית) בקיצור, אני חולקת עלייך‬ וכפי שכתבתי בתגובה למטה צירפתי עוד ביקורת על התנהגות בלתי מוסרית של התוכנית, שאגב, בחרת לא השבת לי על כך
 
התיחסות של מנכלי"ת מכון אדלר לסוגיה

http://www.nrg.co.il/online/1/ART2/131/821.html?hp=1&loc=33&tmp=8696
 
ובמילים...

נני אסור, נני מותר מותר ורצוי ללמד הורים להתמודד עם ילדיהם, אך לא על חשבון הילד. חשיפת המצוקות במשפחה בפריים טיים עלול להזיק להם באופן חמור אסנת הראל | 12/7/2010 בשבוע שעבר הוזמנתי לחוות את דעתי בדיון בוועדה לזכויות הילד בכנסת, בראשות ח"כ דנון וביוזמת ח"כ זוארץ, אשר עסק בחשיפת ילדים במסגרת התכנית "סופר נני". ראוי לציין שהתכנית חשובה כי היא מעלה את המודעות לנושא החינוך להורות לפריים טיים, ומאפשרת להורים ללמוד מהסיטואציות ואולי גם לעודד אותם להרחיב את הידע בהורות במסגרות מקצועיות. עם זאת, אני רוצה להתייחס לנושא קריטי של חשיפת הילדים בתכנית זאת ובדומות לה. הילדים נחשפים במצבי מצוקה של מתח, בכי וצעקות. הם מוצגים בצורה מגמתית, ותכונותיהם הטובות אינן באות לידי ביטוי. הילדים נחשפים במצבי משבר, מריבות ותפקוד לקוי. הם הופכים בן לילה ל"סלבס", אך לא בשל כישוריהם, אלא דווקא בשל קשיים ומצוקה. כקטינים, אין להם דעה באשר לנכונותם להיחשף ולהתפרסם באופן הזה. תהליך ההדרכה בתכנית לא מכבד את הילדים, הוא נעשה "מעל ראשיהם" ולא ניתן להם הסבר רציונאלי. נוצר רושם שהילדים הם "פיונים" במשחק של "הגדולים" - ככל שהמצוקה גדולה והיחסים רחוקים מהנורמה, כך הרייטינג גבוה יותר. בנוסף, איננו יודעים את השפעת החוויה האישית על הילדים בטווח הקרוב ובטווח הארוך, הן במפגש עם החברים ביום המחרת והן בתחושת העצמי שלהם. בבוא העת יכולים הילדים לטעון כנגד הוריהם על שאפשרו את החשיפה והחדירה לפרטיותם. גם הורות צריך ללמוד האם ניתן לקיים מודעות להדרכת הורים - שכה נחוצה בחברה הישראלית - מבלי לפגוע בילדים מחד וברייטינג הקדוש מאידך? בוודאי. ניתן לצלם בעיקר את ההורים מספרים ופחות צילומי "מציאות" בהם מעורבים הילדים ובכך לצמצם משמעותית את הופעות הילדים; אפשר להיעזר בוועדת מומחים חיצונית לתכנית בשלבי העריכה על מנת למזער חשיפה מביכה; יש לתת למשפחה ליווי מקצועי של מטפל משפחתי מוסמך, ללא מצלמות, כחלק מהתהליך; חשוב לבצע באופן מיידי סקר הבודק לאורך זמן את ההשפעה על הילדים שהשתתפו בתכניות העבר; צריך לבטא באופן קבוע הוקרה לילדים על שהם, בהתנדבותם לתכנית, מלמדים אותנו שיעור. נכון, הטלוויזיה איננה גורם חינוכי, אולם במיוחד בתכניות שיש עימן למידה מחד וסיכון בפגיעה, מאידך, יש להיעזר במומחים וכך גם הרייטינג נשמר וגם המשתתפים שעל גבם נבנה הרייטינג ייצאו נשכרים, לומדים ומתוגמלים בחזקת רווח הדדי. מטרת הדרכת ההורים, לפי גישתנו, היא להבין את מטרות הילד – מטרות שהן לעולם חיוביות: הילד מחפש את דרכו הסובייקטיבית להרגיש שייך. תפקיד המנחה, ביחד עם ההורים, הוא לזהות את הטעויות הבסיסיות שאימץ לעצמו הילד אשר בגינן הוא נוקט התנהגות מפריעה או לא מקובלת, ולהציע לילד הזדמנות מושכלת לתיקון הטעות הבסיסית, על פי הצרכים הייחודיים שלו. נכון לומר את הדברים בבהירות - הורות צריך ללמוד, לפני כל עיסוק או תפקיד אחר בחיים! ראוי שמדינה תעודד הורים לקבל הדרכה וידע בכל הקשור בחינוך וגידול ילדים, במטרה לחזק את יכולותיהם והמיומנויות להן הם נדרשים, לטפח אווירה משפחתית טובה ולשפר את היחסים במשפחה ובחברה. זו משימה לאומית. הטלוויזיה – בעיקר בשעות הפריים-טיים ובתכניות כדוגמת "סופר נני" – היא כלי החיברות היעיל ביותר ליצירת המודעות להנחיית הורים. עם זאת, תכניות אלה חייבות לפעול על פי הכללים שציונו לעיל – באופן המכבד את הילדים ומגן שאף לא ילד אחד ייפגע בדרך זו או אחרת. הכותבת היא מנכ"לית מכון אדלר - מייסד את ביה"ס להורים בישראל ומפעיל מאות קבוצות למידה ברחבי הארץ
 
מה דעתך המקצועית בנוגע לסוגיית ההרעבה שהיתה

בתוכנית? הרי, בשרשור נמנעת מלהשיב למרות בקשה מיוחדת שלי אלייך שאשמח מאוד לתשובתך המקצועית.‬
 
אשמח להביע את עמדתי המקצועית. ..

שלום רב, את התכנית המדוברת לא ראיתי. את הבקשה שלך להתייחסות ראיתי, לצערי, רק היום. אגב, גם ללינק שהעברת משום מה לא הצלחתי להיכנס. אבקשך לנסח שאלה בסוגיה. אשמח להביע את עמדתי המקצועית. בכבוד רב, עינת גבע.
 
בדקתי עכשיו ורק הקישור התחתון עובד - זה של

כתובות אינטרנט מצורפות ויש שם דיון על כך, שלתדהמתי רוב גולשות הפורום היו בעד והקטינו את אקט ההרעבה במילים מכובסות. בכל אופן, השאלה שלי היא בקשר לזעזוע שלי מהפרק הזה בתוכנית, כי ממה שידוע לי כל הפסיכולוגים נגד עונשים שקשורים לאוכל, כי זה יכול לעשות אנורקסיה וגו'. רציתי לדעת מה דעתך על ההרעבה כשיטת חינוך?
 
הרעבה פסולה, הרעבה אינה שיטת חינוך!

שלום רב, איני מאמינה בעונשים. עונשים אינם שיטות חינוך. הרעבה אינה הדרך ללמד וחנך. שאלות נוספות יענו בשמחה עינת גבע.
 
אגב, התגובה של מנכלי"ת מכון אדלר לסוגיה היתה

לפני הכתבה הזאת ולכן אין התייחסות לדבריו. בנוסף הוא נשאל "הזדמן לך לשוחח איתה?" ותגובתו היתה "לא, כי היא נמנעה מלדבר אתי, או להתעמת אתי. הוזמנתי לתוכנית 'תיק תקשורת' של עמנואל רוזן, והיא הוזמנה גם. אבל היא בחרה שלא להגיע, וגם אף נציג אחר של ההפקה לא הגיע. היא הוזמנה גם לוועדת הכנסת ולא הגיעה. אין לי עניין אישי איתה, אבל אם היא מאמינה בתוכנית אז שתבוא ותסביר".
 
אני לא כל כך מבינה...

שלום רב, אני לא כל כך מבינה: א. לפני איזו כתבה? ב." ותגובתו היתה"... של מי? בכבוד רב עינת
 
אוי, אוי, אוי - מקווה שללקוחות שלך את מפעילה

יותר את ... הכתבה של ד"ר בועז רפפורט נכתבה ע"י שירן גולדשטיין ובתאריך 18/8/2010 7:02 הכתבה של מנכ"לית מכון אדלר נכתבה ע"י אסנת הראל ובתאריך 12/7/2010 16:50 ד"ר בועז רפופורט אמר שפעמיים מיכל דליות נמנעה מלהגיע לדיונים בכנסת ואם זה באמת נכון, זה אומר דרשני. בתגובתי הקודמת ציטטתי את דבריו מהכתבה (גם שם זה היה ציטוט מדבריו המדוייקים, כי זה נכתב במרכאות).
 
לפונים אלי אני...

שלום רב, לפונים אלי אני משתדלת להשיב במלוא הרצינות, הערכה, הצניעות ואהבה האדם. מברכת אותך ליום מואר של שלום, אחווה ושלווה עינת גבע
 
את כלולה בין הפונים היקרים שלי...

שלום רב, צר לי, לא הובנתי כהלכה. מבחינתי את כלולה בין הפונים היקרים שלי. מברכת אותך לכל טוב, עינת
 

rinaca

New member
מאד קל לבקר

אני לא ראיתי בדיוק הרעבה וגם לא עונש בתוכנית המדוברת אני באמת חושבת שזה לא קל לקבל החלטה לא לתת לילד ארוחת ערב אבל הילד היה צריך להבין שיש כללים בבית לא דוקא נראתה לי דרך הפעולה ואם אני הייתי במקום ההורים הייתי עושה את אותו הדבר, בוכה, מקשיבה למיכל, מתחננת לתת לו רק מעדן אבל עומדת בזה באמת זה לא הרעבה, ארוחת ערב אחת, ילד מערבי שלא בדיוק חסר לו אוכל. חסרים לו גבולות, מנהיגות וכבוד להורים שלו. לדעתי מיכל עבדה איתם הרבה יותר ממה שהראו בתוכנית, כי נראה לי שרק ממניעת ארוחת ערב אחת ילד לא ישנה עורו מיד אבל בכל מקרה, מאד קל לבקר, לא ראיתי שלאף אחד היתה הצעה לגבי מה לעשות. לקרוא לזה הרעבה זו ממש הגזמה. איזה השלכות אחרות יכולות להיות לאי עשיית שעורי בית כאשר אחריהם יש אורחת ערב? העבודה של הילדים זה ללכת לבי"ס ולעשות שיעורים. העבודה של ההורים היא ללכת לעבודה ולהרויח כסף כדי שיהיה מה לאכול. אם אנחנו היינו דורשים "פרסים" כמו הילד בתוכנית כבר מזמן לא היה לנו אורחת ערב, ארוחת בוקר וארוחת צהרים במשך הרבה זמן! כל כך קל לבקר אחרים. אנחנו כולנו נמצאים בפורום הזה כי התכנית של מיכל כל כך נגעה לנו בלב, הרשימה אותנו ונתנה לנו השראה. כל כך הרבה אנשים כאן מבקשים עצות ומקוים לקבל תשובה דוגמת זו שמיכל נותנת למשפחות שבתכנית. אני מאד מקוה שנגיע לעונה הבאה.
 
שימצאו שיטת חינוך אחרת

מניעת אוכל היא לא פתרון, כשם שאלימות היא לא פתרון, כי באותה מידה יכלו להפליק לו למען עשיית הש.ב. אוכל לא צריך להיות פונקציה במשחק
אפשר למנוע ממנו לשחק יחד במשחק שהם שיחקו, או כל דבר אחר, אך לא לא לעשות שימוש באוכל כקלף מיקוח
חסר יצירתיות בכדי להתנות על משהו במיידי שלא קשור לאוכל? שלא תביני לא נכון, אנחנו לא חלוקים שצריך לטפל בילד, אך אנחנו חלוקים בדרך הטיפול. לא חסר דרכים אחרות לטיפול.
 

rinaca

New member
כל אחד זכאי לדעה שלו

זכותך כמובן לדעתך. לי נראה מאד הגיוני ותוצאה טבעית שאם לא עשית את המוטל עליך בסדר יום אתה לא עובר לדבר הבא בסדר יום. חוץ מזה לדעתי יש מצב, כמו בפרק הזה, שהילד כבר כל כך ירד מהפסים שצריך להשתמש גם בקיצוניות של אוכל. הרי הם לא יכלו לשחק לא עם הילד ולא עם אף אחד מהילדים בגלל שהבנים כל הזמן רבו. ולמה את לא מזכירה את הצורה שהילד הזה "דיבר" להורים שלו, לאח שלו?! הוא הרביץ, קילל וירד לגמרי מהפסים. אני באופן אישי לא מאמינה במכות אבל במצב שהמשפחה הזו היתה לא חושבת שהייתי יכולה להחזיק מעמד ולא להפליק. אני לא גאה בזה, האמת היא שאפילו די מתביישת אבל לא הייתי מסוגלת לשמוע קללות והרבצות מהילד שלי בלי להגיב באותה הצורה. לא חושבת שזה היה עוזר למצב, לא היה פותר את הבעיה אבל למען האמת כך גדלתי ואני לא בדיוק התחצפתי להורים שלי. מי מאיתנו היה בכלל מעלה על דעתו לקלל את ההורים שלו בגיל 7? אפילו כיום בגיל 41 לא אעלה בדעתי לקלל את ההורים שלי.
 
למעלה