סופר נני

ConnectionADHD

New member
סופר נני

עם כל המחמאות לסופר נני עדיין צריך לחשוב על טובת הילד, אתן מוזמנות לקרוא את מה שמופיע בימים האחרונים בתקשורת הישראלית http://www.ice.co.il/article.asp?catId=2&pgId=142682
 
אכן, אין חינוך אינסטנט וב../images/Emo44.gifזה רייטינג

ישנן פעמים בהן הרייטינג קובע- בין אם בעריכה, בין אם בנושאים עצמם המובאים. כך ב"אמהות מחליפות" וכך גם ב"סופר נני" וכך בעוד תוכניות. ברור שמה שרואים זהו פתרון אינסטנט שאולי עבד עבור משפחה אחת אך ממש לא יעבוד עבור אחרת. מה שמרגיש לנו כהורים נכון/לא נכון- האינטואציה שלנו צריכה להוביל. הבעייה מול אנשי מקצוע שמערערים לנו את הבטחון העצמי בדרכנו
 

yaelmmmmm

New member
מה קורה פה לעזאזל עם הילד????../images/Emo10.gif

קודם כל, ככל הנראה, לילד יש הפרעות חושיות- שימו לב, הוא רוצה כל הזמן שמשהו 'ידליק' אותו, כל הזמן מחשב או טלוויזיה. הוא מאד מאד רגיש לקולות (צועק ומשמיע קולות ומקלל בלי סיבה נראית לעין), למגע (לכן מרביץ, כולל לאמו) וגם לאורות חזקים (מתחבא בארון). שנית, כתוצאה מכך, הוא גם בעל הפרעות בקשב וריכוז. שלישית, וזה מחמיר את העניין, במשפחה הזו ההורים משרתים את הילדים (השלב הבא: הילד מתלונן שמשטרה נגד האב או האם- ואז השמיים הם הגבול). העונש המקסימלי: 7 שנות מאסר לאב / אם, כינוי 'מתעלל' ונידוי ע"י החברה לכל החיים. על כן, מה שעושה סופר נני (מיכל דליות) לצורך העניין, גם אני הייתי עושה לו הייתי מזדמנת למשפחה הזו, זה אכיפת המשמעת. לאחר מכן, אפשר יהיה לטפל באמצעות טיפול פסיכולוגי או טיפול תרופתי או טבעי. בדרך כלל, איני מסכימה עם השיטות מעולם הריאליטי- הפרק מאד קשה לצפייה ואני ראיתי כבר ראיתי הרבה מאד (!) כאלה דברים. כאן, אין לי אלא להסכים. באמת! מתוך טובת הילד.
 
חייבת להסתייג ../images/Emo13.gif

כאשת מקצוע בתחום,בנוסף על היותי מנחת הורים, לא היה בפרק אתמול שום דבר שרמז על הפרעות תחושתיות בעיניי. כל מה שראינו יכול היה בהחלט, ולדעתי כך היה, לשבת על קשיים רגשיים. בכלל, יש נטיה כיום, מעין טרנד, לשייך כל דבר לקושי תחושתי בעוד שמרפאות בעיסוק שמתמחות בתחום הזה טוענות שלמעשה רק אחוז קטן מאד מהילדים שמגיעים אליהן אכן מראה קשיים תחושתיים אמיתיים. גם להגיד שכתוצאה מזה יש לילד בעיות קשב וריכוז, על סמך הפרק הזה, נראה לי בעייתי. ראשית הפרעות קשב וריכוז לא בהכרח נובעות מקשיים תחושתיים ושנית, אני לא ראיתי בפרק שום רמז לזה. להיפך, דווקא בסצינה שבבית הקפה, כשאמא דיברה איתו וישבה אליו צמוד, לא ראינו שום תנועתיות וחוסר קשב. הילד היה מרוכז, קשוב, שפת הגוף מכווננת את האם. גם בסוף, כשראו אותם יושבים ליד השולחן ומכינים אלבום לאבא הילד היה מרוכז והשתתף בפעילות המשפחתית. וכמנחת הורים- ,יצא לי להנחות השנה הרבה מאד הורים, גם בהנחייה אישית וגם בקבוצות הורים שלי. אומנם השינוי לא קורה ביום אחד,וסופר נני לא נמצאת בבית המשפחה יום אחד (זה רק נראה כך בגלל העריכה), אולם אני בהחלט יכולה להעיד מנסיוני, שהשינויים שקורים בבתים של מי שלוקח הדרכת הורים הם משמעותיים מאד מאד וניכרים לכל עין. בעיקר אם נקודת ההתחלה של מנחת ההורים היא במקום כל כך נמוך משפחתית, כמו שראינו בפרק אתמול. במצב כזה, כל שינוי קטן נראה כמו צעד אדיר של המשפחה. אני אישית מאד התרשמתי מהפרק, מהגישה של מיכל ומהאמפטיה והחום שיצאו ממנה. מה שראינו אתמול קיים במציאות. אומנם לא יצא לי להנחות משפחה שהאב נפטר, אולם היו לי מקרים אחרים לא פשוטים בכלל וזה עובד ומשנה מציאות משפחתית.
 

yaelmmmmm

New member
הי קרן

אכן, יש הבדלי גישות. איזה יופי! מעניין. אני כן רואה אפילו בהליכה של הילד רמזים לקשיים חושיים. כולל זה שהוא נשכב על הרצפה וכו' דברים שמאפיינים בדרך כלל ילדים בגיל ההתבגרות הראשון (2.5 עד 3) וגם הם יכולים להיות משוייכים לכאן או לכאן. עם זאת, לא משנה איך שתקראי לזה, הטיפול ראשית יטפל בבעיות התנהגות של הילד ולאחר מכן לטפל טיפול עומק. איך- האם דרך הגוף או דרך הידיים או דרך דיבור? לדעתי, כל הטיפולים אמורים להביא לאותה התוצאה, הויכוח הוא איזה מהם יביא לשם מהר יותר. אני לא בעד לשייך לילד קשיים רגשיים בגיל 7, נראה לי... מוקדם מידי. בטח לא במקרה שבו בבית אין הכלה בסיסית (גבולות) של הילד. הילד בעצם חווה כמראה את הוריו ולכן מתרחשת סוג של סימביוזה. תנועתיות וחוסר קשב עפ"י האסכולה שלי אינם אותו הדבר. חוסר קשב יכול לבוא לידי ביטוי במלוא עוזו כשלילד לא מעניין ולא מאתגר. הכנת הקפה והאלבום דווקא קטעים שמאתגרים אותו. גם אני התרשמתי מאד מן הפרק. בעיקר מחלוקת התפקידים בין האם לבין האב. נראה לי מקסים, מרגש ומעצים! לאלה שלא מכירות, מאחוריי תואר שני בייעוץ החינוכי, ו- 10 שנות טיפול דינמי ונרטיבי, עיצוב התנהגות, הנחיית הורים, מורים, אף יועצות ועד למטפלות במעון. בעיקר- ילדים בעלי קשיים מרובים, שזה בגיל 'גדול': גניבות, אלימות, שאיפת גז מזגנים, נסיונות התאבדות, ועד ל... זהות מינית ומקרים פסיכיאטריים קשים, בקיצור, קשת רחבה של בעיות, כתיבת חומרים בתחום עבור משרד החינוך... פשוט מייגע לדבר על כל מה שהיה. מסכימה איתך שקל יותר לחולל שינוי גדול בבית שיש בו קשיים מרובים! כשעברתי מילדים בסיכון לילדים שאינם כאלה, הבחנתי בהמון דקויות שמוסתרות אצל ילדים בסיכון. המעניין והמאתגר בעיניי הוא לעשות את הדילוג ולראות בילדים את המבוגרים שבהם והפוך. אני מאחלת לכולנו שזה יהיה פרק סופר נני האחרון בישראל!!! אמן!!!! פשוט מאחלת לכל ההורים שייקחו את העניינים לידיים וילמדו לחנך. ותודה לכל מי שעוסק בתחום הזה- שאפו גדול.
 
הי יעל, בוקר טוב

קראתי בעניין את דברייך. אכן, נחמד לראות גישות שונות ולראות את הדברים מנקודת המבט שלך. תודה שהגבת!
לגבי המשפט האחרון שלך- אכן כן, מסכימה מאד. אבל כל זמן שהדרכת הורים תמשיך להיות מותרות ולא הכרח או חובה, בכל פעם שבסדר העדיפויות יתקצבו טיפולים לילד ו"ישכחו" לתת תמיכה, סיוע והדרכה להוריו (אבל ימליצו לו על זה בכל אבחון! זה כן. ימליצו לו, יגרמו לו לחוש לא יודע מספיק, אבל לא יושיטו יד לעזור לו בזה)- ככה זה ימשיך להראות. מה שווים כל הטיפולים בני השעה בשבוע לילד, אם הוריו בבית ממשיכים באותן התנהגויות מנציחות מצב, ואף אחד לא מכוון אותם פשוט לדרך אחרת, עם כלים אחרים, תואמי ילד, שעובדים וחוסכים אנרגיה אדירה של צרחות וכעס.איך אמרה אותה אמא בפרק- שלא נעים לה לחזור הביתה. כשאמא לילד עם DAHD קשה, שלוקח ריטאלין החל מגיל חמש אחרת הוא מפרק את הבית לחלוטין, אם חד הורית עם בעיות עד השמים, אומרת לי בסיום המפגשים:"למדתי להנות מהילד, מהשהות איתו. פעם אפילו לא הייתי מוציאה אותו מהבית מהבושה והיום אנחנו עושים כל כך הרבה דברים ביחד. חזר לי הכיף של להיות אמא"- מה יותר ממלא, מספק, מעצים ומשנה חיים מזה? אני דווקא מאד אוהבת את העונה הזו של סופר נני. בעיניי היא מצוינת, מקצועית ומקדמת. אין ספק שהיא עושה שירות טוב להדרכת הורים.
 

דני גיל

New member
ההבדל בין הורים נחושים להורים מבולבלים

קראתי את הכתבה ואת התגובות לה. אני מסכים עם קרן ולדעתי אנחנו מפספסים פה בגדול. המסר החשוב (!) שמיכל דליות מבקשת להעביר להורים שבתכנית ולהורים שצופים בתכנית הוא המסר הבא: אנחנו ההורים ובכלל בני האדם, שונים זה מזה, לכל הורה יש את הערכים שלו, את סדרי העדיפויות שלו, את הצרכים שלו; לאמא של יותם מאוד חשוב לאכול עם כל המשפחה את ארוחת הערב כאשר הטלוויזיה סגורה אך לאמא של מיקה הטלוויזיה לא מפריעה כלל. מצד שני, לאמא של מיקה יש דרישות מבתה שנחסכות מיותם. אז מה נכון? ומה לא נכון? רוצים לדבר על זה? עכשיו? לפני הילדים? כי עכשיו אמא של יותם מתכוונת לכבות את הטלוויזיה ויותם בצרחות אימים. האם היא צריכה לוותר? הדיון בסדרי העדיפויות, בערכים ובצרכי ההורים השונים הוא דיון חשוב ומעניין אך עם זאת אינסופי ומבלבל ולכן, כדי לעמוד נחושים מול הילדים שלנו אנחנו תמיד צריכים לזכור לפני הכל דווקא את מה שלא לדיון: אני אמא של הילד שלי ומה שאני רוצה שיקרה, מגיע לי שיקרה. אני פועלת כדי שזה יקרה. אני אבא של הילד שלי ומה שאני רוצה שיקרה, אפעל כדי שזה יקרה. זאת התחושה שראוי שתלווה כל אמא וכל אבא ובראש בראשונה למען הילדים. מעבר לכך, טעות לדעתי לנתק את קבלת ההחלטות מהנסיבות שעליהן הן התקבלו כלומר, שבוע שעבר הילד לא אכל (או יו יוי), שלשום עקרו את דלת חדרו של אחד הילדים ונכון שהיינו עדים לעוד כמה דברים לא נעימים (נו אז?) ולקבלת החלטות "קשות" אבל בכל אחד מן המקרים היו נסיבות והיתה היסטוריה התנהגותית של ילדים שהורגלו לגבולות פרוצים ואם יש להם ביטחון מוחלט במשהו זה בידיעה שתמיד ימצאו את הפרצה. כאן טמון הכאב הגדול ודי בצפייה ב- 50 הדקות של התכנית הערוכה כדי להבין את מה שאולי היה לנו קל יותר להבין אילו היינו נחשפים לתהליך כולו. http://www.superdaddy.info/
 

yaelmmmmm

New member
נכון!../images/Emo13.gif

גבולות הם רק אמצעי לבניית הקשר- לדעתי, זה המסר. ואני מסכימה עם זה ב- 200%. אני לגמרי לא מסכימה עם הגישה ה'מתחסדת' של ד"ר רפופורט... חשוב לומר, שבפרק רואים עד כמה ההורים הם אנשים רגישים ואינטליגנטיים, עד כמה ילדים יקרים להם- ולכן, אפשר לפעול דרך גבולות ולא דרך אהבה כפי שהוא מציע. כשאין אהבה, שום גבולות לא יוכלו לעשות את העבודה.
 
סופר נני טובה לאילוף סוסים

לא לגידול ילדים. תזהרו משטיפת המוח המוסווה שהיא שולחת אליכם דרך הטלויזיה. היא עושה רייטינג על חשבון מצוקות של אנשים ורעב של הצופים למצוא מענה לבעיותיהם שלהם. נוער פורק עול, צורך סמים, נחשף למין מוקדם, נכנע ללחצי החברה, הם תוצאה של שיטות "חינוכיות" כגון אלה של דליות. ואני לא סתם משתלחת, אלא מדברת על סמך מאות של מחקרים פסיכולוגיים מדעיים המוכיחים זאת. השיטות של דליות לא מוכחות מדעית כיעילות לטווח הביינוני והארוך, וגם לא לקצר. כל עונש או מניעת "הטבה" מאלפים את הילד לפרק זמן מוגבל ואז יש צורך להחמיר את העונש. עד שהילד מספיק ממוגן ריגשית, ו"לא שם" יותר על ההורים ועל העונשים וה"חינוך" שלהם . ובגיל 15-17, הורים מאבדים את ילדיהם לטובת תרבות הנוער על כל שלוחותיה האכזריות. תודה לשולחת המאמר.
 
למעלה