סופשבוע רגוע

[יונימאמי]

סופשבוע רגוע

אז הנה, באיחור אופנתי של 4 חודשים, תיאור (טרחני משהו) של סופ"ש רגוע שהעברתי בלונדון, ואולי יעניין כאן מישהו. הסיפור מתחיל, כזכור, באמצע מאי, עם הודעה קצרה בעיתון על איחוד של פ"פ. נו טוב, כאלה כבר ראינו יותר מדי, עם או בלי מילניום בפירמידות, בשביל להאמין. בכל זאת, העפתי מבט ב-Brain Damage רק להיות בטוח, ושם כמובן הכחישו הכל. תמונה שניה: 13 ביוני, אני מתעורר מוקדם (היה לי מבחן באותו יום), פותח את העיתון ורואה שוב, מה שנראה כמו אישור אמיתי להופעה. שיטוט קצר באינטרנט והלב שלי צונח: Confirmed היא המילה השולטת, ב-Brain Damage, באתר הרשמי וכו'. מיותר לציין שאחרתי למבחן באותו בוקר ... מיד מתברר שאין דרך להשיג כרטיסים, ואז מתחילה ההתלבטות: לנסוע בלי כרטיס ולקוות לטוב? ומה, אני אגיע עד לונדון ולא אוכל להכנס? ורגע, זאת הופעה של 20 דקות. אבל... הופעה של פינק פלויד. תמיד אמרתי שאני אעשה הכל בשביל להגיע להופעה כזאת (במקרה הבלתי סביר לחלוטין שתתרחש), והנה ההזדמנות. חוץ מזה, בטח יש לי יתרון בהתפלחויות בתור ישראלי מול בריטים ... בינתיים התחלתי לחפש דרך לקנות כרטיס מהמניאקים שמכרו אותם באיביי ובפורומים של פלויד. לאחר כמה עשרות אימיילים מצאתי בחור שנשמע בסדר והציע לי כרטיס תמורת הון לא קטן. הזמן הולך ואוזל, עוד אין כרטיס כניסה או כרטיס טיסה, יש לי בחינות במכללה, בדיוק התחלתי עבודה חדשה ואני כבר מוכן לוותר על כל הסיפור. אבל הקול הקטן לא מפסיק להציק לי. ביום שגיליתי שהמבחן האחרון שלי יוצא בדיוק יום לפני טיסת צ'ארטר ועוד יש סיכוי לקנות את הכרטיס מהבחור, החלטתי ללכת על זה. הספקתי לתפוס את המיטה האחרונה באכסנייה זולה בטירוף ממש ליד הייד פארק, לסדר את הטיסה, ושילמתי לבחור למרות שלא הייתה לי באמת דרך לוודא שבכלל יש לו כרטיס. פאסט פורווארד כמה ימים נרגשים, ואני נוחת בלונדון ביום חמישי בלילה. את יום שישי הקדשתי לטיול ארוך ברכבת מחוץ ללונדון כדי לאסוף את הכרטיס (ממש לא רציתי שבסוף הוא לא יגיע בזמן או יילך לאיבוד בדואר ...). למעריץ The Office שכמותי היה ממש נחמד לעבור בכל המקומות התעשיתיים, האפורים והמדכאים שבדרך - סלואו, סווינדון וכו'. הבחור הגיע לתחנת הרכבת ונתן לי את המעטפה. רווחת אנחה. הוא ממשיך לדבר אבל אני כבר עסוק בלהיות מבסוט מהעובדה שהכל זרם, הוא לא עבד עלי, ומחר - אני הולך לראות אותם. חזרה ללונדון, קפצתי לקנות כמה ספרים ברפואה סינית ומכחולים לקליגרפיה (שאפשר להשיג רק בלונדון או ביפן, אז ניצלתי את ההזדמנות), והלכתי למלון בתקווה לצבור כמה שעות שינה לפני היום הגדול שציפה לי למחרת. בגלל שעוד היה מוקדם (21-22), החלטתי שיהיה כדאי לנסות למצוא את הדרך המדוייקת להייד פארק מהמלון כדי שלא להתקע ב-4 בבוקר כשאני הולך להתנחל בחוץ. הדרך הייתה קצת מסובכת, ולקחה איזה חצי שעה, וטוב שעשיתי אותה, אבל עוד לא ידעתי עד כמה. כשהגעתי לשם ראיתי כבר כמה עשרות מתגודדים בחוץ. דיברתי עם כמה חבר'ה פלוידיאניים באיזור, כשפתאום אני שומע מתוך המתחם של ההופעה עצמו, שהיה מוקף גדר גבוהה, גיטרה אקוסטית שמשתעשעת עם WYWH. טוב, בטח אחד מפועלי הבמה מכוון איזה גיטרה, אבל אז נשמע, ללא ספק, הקול הסדוק, השבור והמוכר של לא אחר מאשר מיודעינו רוג'ר ווטרס.

קשה להסביר את ההתרגשות, אבל אני חושב שאתם יכולים לתאר. החבר'ה שהיו שם אמרו שאין דרך לראות פנימה, אז קצת התבאסתי. בינתיים רוג'ר המשיך לקשקש ולשחק בגיטרה (מנסה לחזור לכושר?) והמשכתי להסתובב. מעבר לפינה ראיתי פתאום שיש מקום די נרחב שממנו אפשר לראות את הבמה מרחוק מאוד, אבל אפשר גם לראות את המסכים הענקיים, והם היו מחוברים! היי, הנה רוג'ר! ודיוויד! ובדיוק הם התחילו את מה שהתברר כסטליסט השלם, מהתחלה ועד הסוף!!!!! אני עומד שם נפעם, ורוב הבריטים מסביבי בכלל לא נראים נלהבים! הם ניגנו את כל השירים, בלי כל האפקטים והשטויות (רק את הסוף של Speak to Me) והיה פשוט מ-ד-ה-י-ם ! (טוב, כאילו דה...). במסכים הראו רק את דיוויד ורוג'ר, והם נראו מבסוטים ונינוחים משהו. בין השירים הרמתי טלפון לקול טורנר (מאתר המעריצים האוסטרלי של פלויד AFG) כי ידעתי שמתקיים מפגש פורום בלונדון, וקיוויתי שהם באיזור ויכלו להגיע, מה שלא התאפשר (דרך אגב: ציף, אם זכור לך את תגובות האי אמון שלך להודעה שלי בפורום שכתבתי כשחזרתי למלון, אז הנה המקור לאישור של הידיעה - אני ...

). אחרי CN חיכיתי עוד כמה זמן באיזור, לוודא שאני לא מפספס משהו (מתברר שבדיוק לפני הפלויד פספסתי את מקרטני בחזרות. נו, לא נורא), וחזרתי למלון נרגש, נפעם ודומע. בפאב של המלון הראו את ההילייטס של ה-Live Aid, אבל לא התכוונתי להשאר לבזבז את זמן השינה המועט שנותר לי על טינה טרנר ומיק ג'אגר. כמה שעות קצרות אח"כ (ואחרי שאיזה טמבל העיר אותי כי הוא חשב שאני במיטה שלו!) אני קם, מתקלח ויוצא לדרך ב-4 בבוקר. השוטרים בכניסה לפארק רוצים לבדוק את התיק שלי, אבל מותר להם רק אם אני מסכים. קצת מצחיק. אני רואה כמות האנשים כמעט ולא גדלה מאז הלילה למזלי, ומתיישב לתפוס מקום בתור. הבריטים היו נורא חברותיים, למרות מה שאפשר היה לחשוב, ואני מתחבר לכמה חבר'ה (2 בריטיים ו-2 ברזילאיים). מתברר שהבחורה הבריטית לא שמעה על פינק פלויד. כן כן, לא שמעה עליהם. אלוהים ישמור. דיברנו על כל האמנים שהולכים להופיע, וני כבר התכוננתי להעביר שעות ארוכות עם אמני פופ מעצבנים שיגרמו לי פריחה, עד שנגיע לדבר האמיתי. אנחנו מעבירים את השעות עד ל-12 אז פותחים את השערים. אנחנו מרביצים ריצה עד לגדר הקדמית, ואז מגלים את ה-Gold Circle המחורבן והענק, שמשאיר אותנו עדיין די רחוקים, אבל מספיק בשביל לראות לא רע את הבמה. התמקמתי בשורה השלישית של האנשים, ובגלל שאני יחסית גבוה זה היה מעולה. עכשיו זמן לנשימה עמוקה, התרשמות מהבמה הענקית, ומהעובדה המדהימה שאף אחד לא דוחף, או צועק, גם לא אנשי האבטחה. כולם היו פשוט נחמדים, חילקו מים במשך כל היום ולא ניסו להתקדם או לדחוף. ממש כמו בארץ ... (לא). על המסכים התחילו להקרין כל מיני שטויות, מהקליפים שישודרו במהלך ההופעות, ופתאום נראה קיר לבנים שמעלה חיוך מיידי על חלק מהאנשים בקהל. אז ראינו את ה-Make Poverty History המזעזע שנראה כמו משהו שהבן של ג'ראלד סקארף צייר בגן. לקראת 2 בצהריים מראים קטעים מה-Live Aid ופתאום טרנר וג'אגר ממש נראים לי מגניב, כי אז הפעילו את מערכת הסאונד הלא תיאמן שהייתה בפארק. סאונד כזה לא שמעתי באולמות סגורים ואקוסטיים, ובטח שלא במקום פתוח וענק כזה. השעה 2 בדיוק - ועוד תדהמה: מקרטני וU2 עולים לבמה בדיוק בזמן. [תהייה: אם אפשר להתחיל את אחד המופעים הכי סבוכים לוגיסטית בעולם על הדקה, למה בבארבי צריך לחכות שעתיים?]. המסכים מתחילים לפמפם This is Live8 בדיוק כש-Sgt Pepper מתחיל, וההתרגשות עצומה. השיר אדיר, וההקלטה של הקהל בשיר מגניבה, למרות שהמצלמות עוברות על הקהל ב-Gold Circle, שנראה משועמם ולא כ"כ מעוניין במתרחש. עכשיו סקירה קצרה (יחסית

) של ההופעות במהלך היום. אני צריך להיעזר ברשימה של ההופעות, כי קשה לזכור את כל ה-27: U2, כמובן, גדולים מהחיים, פרפורמרים ענקיים ושירים פצצה. One כיף לי במיוחד, ואפילו Beautiful Day שהוא בהחלט לא מהאהובים עליי. בעצם, כל השירים מאז תחילת הניינטיז הם לא מהאהובים עלי שלהם, אבל כנראה שאי אפשר לשיר את Sunday Bloody Sunday יותר מדי פעמים. עדיין, הם בהחלט משאירים טעם של עוד.

 

[יונימאמי]

... המשך

קולדפליי היו מגניבים ביותר, וגם הדואט עם ריצ'ארד אשקרופט. למרות זאת, כאן המקום להבהיר ש-Bittersweet Symphony הוא בהחלט לא השיר "הכי טוב שנכתב אי פעם". גם לא קרוב. אבל שיר מאוד נחמד. אלטון ג'ון עולה, ואני מצפה לסתום את האזניים, אבל מופתע לטובה. הוא כמובן פרפורמר מחונן, והשירים סבירים, אז הסה"כ מאוד נחמד. דידו מעבירה סט חביב ביותר, כש-Seven Seconds עם יוסו נ'דור מדהים. גם ה-Stereophonics, למרות שלא הכרתי את השירים, אנרגטיים, קופצניים ומגניבים. ריקי ג'רוויס (ההוא מה-Office) עולה להציג את REM, מצחיק כהרגלו, ועושה את הריקוד מהסדרה! מגניב ביותר. מאתיים אלף אנשים בקהל השמיעו מין הא?! קולקטיבי כשמייקל סטייפ עולה עם האיפור הכחול, והם נותנים 3 שיריםם מצוינים, כש-Everybody Hurts הוא כמובן השיא. עכשיו זה אחד השירים היותר טובים שנכתבו. הבאה בתור, ומי ששוברת את הרצף של הופעות מצוינות, היא מיס דינמייט, שעולה נרגשת מדי (ורועשת מדי) עם Dy-na-mi-tee (נשבע, ככה קוראים לשיר) המעצבן למדי. השיר השני שלה, לעומת זאת, הוא Redemption Song של בוב מרלי כמובן, מה שאוטומטית נותן ה כמה נקודות זכות אצלי. הקהל, לעומת זאת, השתתק לגמרי במהלך השיר ולרגע שמעתי את עצמי שר חזק מדי

. למרבה הצער, דווקא את השיר השה הורידו מה-DVD (וגם את הביצוע המדהים שלו באדינבורו של אנני לנוקס ב-6 ביולי). הפוגה גלגלצית קצרה: Keane ו-Travis, שיגרמו לי להחליף תחנה ברדיו אם הם מושמעים, היו דווקא לא רעים בכלל. אולי זה הבאס המעולה. אחריהם עולה המלכה אנני לנוקס, שהייתה מבחינתי ההופעה המרגשת ביותר בכל היום (טוב, ברוב היום. אבל זו לא חוכמה). השיר Why, שגם בד"כ הוא מרגש, ובטח בביצוע סולו עם פסנתר ועל המסך הקליפ של כל הילדים עם HIV, הופך לסוחט דמעות אמיתי. אחריו Little Bird ו-Sweet Dreams אנרגטיים וסוחפים. זאת ההופעה היחידה שלא התאפקתי והורדתי בשביל לראות שוב (עם השאר אני מחכה ל-DVD. כן, גם עם פלויד). בוב גלדוף עולה, מדבר קצת ונותן את I Don't Like Mondays. ולמרות שלפני ההופעה קצת צחקנו עליו (בכל זאת, בוב גלדוף, לא חסר על מה לצחוק), כולם שרו את השיר המגוחך הזה איתו (גם אני הפתעתי את עצמי) והיה פשוט פנטסטי ומרגש. UB40 נתנו הופעה בינונית ומטה, וגם Can't Help Falling In Love לא היה מעניין או משהו. סתמי. סנופ דוג עולה ונותן מין מחרוזת חביבה, והחוויה של אלפי בריטים לבנים מדי שרים בהתלהבות Drop It Like It's Hot הייתה משעשעת ביותר! Razorlight נתנו סט מגניב. וזהו. ואז - מדונה (לא לפני הסיפור המרגש עם הנערה וכו' וכו', רק כדי שלא נרגיש שכל האופרציות הפילנטרופיות האלה אף פעם לא באמת עוזרות למטרות שלשמן הן מתקיימות). Like a Prayer הוא בהחלט אחד השירים האהובים עליי שלה, ובטח עם מקהלת גוספל על הבמה. מגניב. וכמובן Music עם הצ'נטינג הרפטיטיבי והסמי-פשיסטי שלו (מי אמר In The Flesh ולא קיבל?) היה חביב מאוד. מדונה, הפלא ופלא, יודעת איך להחזיק קהל. מספרים שיש לה קצת ניסיון בתחום... Snow Patrol וה-Killers נותנים סטים מצוינים וקצרים מדי (הקילרז רק שיר אחד!), ואחריהם מגיע סט של ההופעות היותר גרועות של היום: ג'וס סטון היא כנראה זמרת טובה, אבל סדרה כזאת של שירים מרדימים בהחלט לא צריכה להגיע בשלב זה של היום, ן-3 שירים ארוכים היו יותר מדי. ה-Scissor Sisters סבירים מינוס, למרות ש-Laura הוא שיר לא מזיק. Velvet Revolver זוכים לתואר "האמן הגרוע ביותר המופיע ב-Live8". סלאש כבר לא במצב שהוא יכול להסתובב בלי חולצה, הסולן חי בסרטים קשים, וכל העסק מסריח מקאמבק ממוחזר בריבוע למטאל טראש גרוע במיוחד. מה שנקרא, לא בדיוק גאנז אן רוזס. סטינג נתן הופעה מאכזבת למדי עבורי. אולי זאת הייתה השעה, אבל הוא הרגיש אנמי וחסר ייחוד, אבל הסרט שהקרינו מאחוריו היה מגניב. מריה קארי עלתה להופיע, ואני ממש מצטער להודיע שלא ראיתי אותה. כאן יש לציין שעמדתי ברציפות מהשעה 10 בבוקר (השעה הייתה כבר בסביבות שמונה בערב), וכמובן שלא יכולתי לעשות פיפי. האמת, שגם הסנדוויצ'ים שהבאתי נמעכו כולם ולכן גם לא אכלתי. לאור כל המצב הפיזי הקשה, החלטתי לוותר על כבודה של הגברת קארי ולשבת (כן, על הרגליים של מי שמאחוריי, אבל התנצלתי). מאחר שאני מרגיש שחסרה לי החוויה, אני אשתדל לתפוס הופעה מלאה שלה בפעם הבאה כשאני אקפוץ ללאס וגאס לראות את סלין דיון. טוב, אולי לא. הערב יורד, כבר חשוך לגמרי, ואנחנו עוברים לסט המפוצץ שהולך לסיים את היום, הדובדבנים שבקצפת. רובי וויליאמס עולה לבמה וגורם לי להתחרט על כל מה שאי פעם אמרתי או חשבתי עליו. רובי מחזיק את הקהל בביצים, ונותן סט מדהים, מלהיב, מרגש ומקפיץ. התפלאתי לגלות שגם אני מכיר את המילים. Angels ו-Feel היו מרגשים, ו-We Will Rock You ו-Let Me Entertain You הקפיצו את כל הייד פארק. רובי יורד והצוות מתחיל לסדר את הציוד של ה-Who, שעד יום לפני בכלל לא ידעתי שהולכים להופיע, וההתרגשות שלי בשמיים. זהו, נגמר הבולשיט ועכשיו הולכים לראות כאן ענקים אמיתיים. פיטר קיי, בדרן בריטי מחורבן, עולה לבמה ומתחיל לקשקש ללא הפסקה דקות ארוכות מאוד, ואז הוא מציג ... את הספייס גירלז. אה, הוא רק צוחק, מזל. פיט ורוג'ר נותנים את Who Are You, שאישית לא הייתי בוחר אותו כאחד מ-2 שירים (הבחירה האישית שלי: We're not gonna take it. ראה וודסטוק) אבל היה מגניב מאוד, ואז את Won't Get Fooled Again - ארוך, מדהים, נגינה מעולה (השיר הזה נשמע בהופעות לא משהו בד"כ - גם הגרסה בלייב אייד המקורי לא כ"כ, אבל הפעם היה הרבה יותר קרוב לגרסת האולפן). הצווחה באמצע השיר, אחרי התופים, היא אחת המהממות בהיסטוריה של הרוק (האם זאת של CN נכללת גם? לא בטוח).

 

[יונימאמי]

... המשך

הם מסיימים את הסט הקצר מדי אך הממצה. על הבמה הרבה בלאגן (טוב, לסדר ציוד של ה-Who ושל הפלויד נשמע כמו הרבה עבודה). בינתיים מראים קליפים מעצבנים מהופעות Live8 אחרות. במהלך כל היום הראו אותם בין השירים, כי הבמה המסתובבת לא עבדה (מה שמשך את הקונצרט כמה שעות מעבר למתוכנן), אבל עכשיו כבר שמו את אותו הקליפ פעם שנייה. משהו מזעזע מרומא. הבחורה-שלא-שמעה-על-פינק-פלויד, שעמדה לפני במשך כל היום, הציעה להתחלף איתי לכבוד ההופעה, מה שהיה מושלם. ללא הקדמה, כי מי צריך, קורה בדיוק איך שחלמתי: חושך מוחלט. הקהל באקסטזה. האקג הירוק מתחיל יחד עם דפיקות הלב המוכרות (שלי? גם). I've been mad for fucking years. התקתוקים. השעונים. הציפור צווחת ... הגיטרה של גילמור נכנסת מתוך קיום אלוהי לתוך המציאות הזאת. תחנת הכח מופיעה על המסכים. החזירים עפים. הבמה מוארת, ורואים את רוג'ר, מתאמץ עם כל תו על הבאס אבל נהנה בוודאות. השירה של דיוויד חמה ומלאה. הברידג' ל-Reprise מגניב. הופס, נגמר. מחיאות כפיים החזקות ביותר בכל היום. הצלצולים של Money מתחילים. עכשיו, אני תמיד העדפתי את Time מבין השניים, אבל כמובן, אני לא מתלונן

. הגרסה מעולה, רוג'ר משחק אותה על הבאס, מהמם. ועכשיו הקטע כנראה המגניב ביותר בשבילי בכל היום - שניה לפני הכניסה של WYWH - ההקלטה מהרדיו. לשמוע את זה מהרמקולים, בתוך הקהל - פשוט מגניב. אם WYWH אי אפשר לטעות כמובן, מרגש, אפילו הקהל מכיר, והבונוס של להזכיר את סיד. אבל למה לא מראים את ריק או ניק? CN נותן 2 בונוסים עיקריים: לראות את גילמור ורוג'ר שרים את השיר ביחד אחרי 20 שנה בהם כל אחד שר רק את החלק שלו עם מישהו אחר היה מגניב באופן לא יאומן, והגיטרה המדהימה של גילמור. משניית הפתיחה עם הצליל הכי פלוידאני בעולם, ועד הסולו הפשוט מדהים בסוף, שנמשך ונמשך (פספסתי כמה שניות, כי עוד מישהו החליט שהוא מתעלף והייתי צריך לעזור להעביר אותו אל המאבטחים. חוצפה לא נורמלית - 14 שעות אתה מחזיק מעמד וברגע הכי קריטי אתה נשבר?). צר לי שאין לי תיאורים ארוכים יותר, אבל ההתרחשות היתה בשבילי בספירה קצת שונה מזו שאנחנו מתקיימים בה ביום יום. אני מרגל מיני מדיטציות מזה כמה שנים, אבל חוייה כזאת ... לא מוסברת, שאי אפשר להעביר במילים, נדירה ביותר. 20 דקות? זה נראה הרבהההה יותר ארוך.הארבעה מתחבקים על הבמה, הקהל לא מפסיק בתשואות, ואני עם חיוך שפשוט לא מצליח לרדת. אחד מהחבר'ה שהיו איתי שואל אם זה מה שציפיתי לו, ואני משתדל לענות אבל יוצא לי מן המהום לא ברור שכזה. ראיתי את פינק פלויד בהופעה חיה. אלוהים. אט אט אני יורד לספירות הארציות יותר, הצמרמורת עדיין שם, ופול מקרטני כבר על הבמה. אמוציונאלית, אני כבר מעבר לקצה היכולת שלי להכלה. מקה, שבהחלט לא מת והוא חי ובועט, מעביר סט מעולה, אבל הוא חולף לי מעל הראש. גם כשג'ורג' מייקל מבליח פתאום על הבמה, אני כבר לא מסוגל כל כך להתעניין. The Long And Winding Road הוא שיר מרגש, ואני מגלה סימני התעניינות, ואז הפינאלה הגדולה מהחיים: Hey Jude. למה רק גילמור עולה? שירה אדירה של נה נה נה שוטפת את הפארק, גלדוף אומר לילה טוב, וזהו. נגמר האירוע הלא נתפס הזה. אני עדיין מרחף. יוצאים מהפארק, עשרות אלפי אנשים, אופוריה שקטה באוויר. אוי, צריך לאכול משהו. אני מגיע למלון. לא, החיוך עדיין לא ירד. יומיים אחרי ואני בארץ, צולע קשות (עמידה של 15 שעות בלי לזוז הרבה), צרוד עמוקות (צעקות ושירה של 15 שעות..), ועני בלא מעט כסף, אבל מבסוט עד הגג. סיכומו של עניין: תתחילו לחסוך, כי בפעם הבאה שגילמור, או רוג'ר, יוצאים לטור (2006?), אני בטוח מתכוון להיות שם, ויהיה מגניב לנסוע עם כמה מהפלוידיאנים. בשמחות יוני

Velevet Underground Live with Lou Reed 1969 - Heroin

 

[LEnnA no 1]

וואו

תיהיה בריא אם כמויות הטקסטים שכתבת אבל כולנו בהחלט מקנאים בך ! איזה עצוב לחשוב עלל זה שעד שיגיע הזמן שאני אוכל לטוס לחו"ל לבד, מהכסף שלי, מרצוני האישי, מתי שבא לי , הפינק פלויד כבר יהיו מתים, או גוססים במקרה הטוב... טוב הגזמתי... אבל הם כבר בטוח לא יופיעו... אז מה שנשאר זה לתלות תקווה בסיכוי הקטן וכמעת לא אפשרי שהם יבואו להופי בארץ......

 

[The Walrus]

ואו...

אני כל כך מקנא בך. גם פינק פלויד וגם מקארטני, שתי הלהקות האהובות עלי (מקרטני מייצג את הביטלס) באותה במה אחת אחרי השנייה... פשוט חלום.

 

[Coon Jew]

ואו...

גם אני כל כך מקנא בך..יו איזה טירוף! גם the who...

 

[פינקי החזיר המעופף]

וואו כמה וואו

 

[One Echoe]

מדהים.

נהנתי במיוחד לקרוא את התיאור שלך. עשית לי חשק פשוט ענק להופעה אחח, חלום. אני ממש שמח שנהנת ושכתבת פה את התיאור הזה... חשוב שנשמע ממקור ראשון איך היה שם... יפה, יפה... ממש ממש שמח שנהנת!

 

[dark side of the niv]

גם אני רוצה ליהיות שם ../images/Emo10.gif

 

[ציףציף1000]

תאור נהדר, יוני!

גרמת לכולנו לקנא קשות...

וכמובן, יש מאמר חדש, לארכיון.

 

[NIR Y]

וואו סוף הדרך

איזה כייף לך, וכתבת מצוין...

 

[איש מכוכב אחר]

סחטיין!

היה שווה לחכות ארבע חודשים למאמר שכזה. כתבת מדהים ועשית כאן להרבה אנשים חשק גדול. בתקווה שבעתיד כולנו נוכל לחלוק כאן חוויות כאלו מהופעות של הפלויד אמן!