סופשבוע ../images/Emo46.gif קיטור ארוך ../images/Emo41.gifמאד../images/Emo41.gif
השבוע הוא היה במילואים, ואני לבד בבית, והילד לא ישן ולא אוכל בגלל השיניים. הגיסה והחמות הזמינו את עצמן לשבת, הבעל חזר מהצבא עם גב תפוס. העולם יושב על הראש שלי. הרופא מציין שלחץ הדם שלי עלה ואני מוכרחה לנוח. הא! החמות והגיסה שואלות מה אני צריכה שהן יביאו לשבת, אבל שהן לא תצטרכנה לבשל, רק לקנות ולהביא... ממש עזרה... אני מבקשת מהגיסה עיתון וסלטים, ומהאמא בקבוקי שתיה. מגרדת את עצמי בקושי מהמיטה בשישי בבוקר. לוקחת את הילד למעון, רצה לקנות עוד כמה דברים לשבת בפ"ת, ממשיכה לראש עין לקנות ירקות, חוזרת לשים את הקניות בבית ורצה לבנק לשלם חשבונות, חוזרת הביתה ומכינה ארוחת בוקר לילדה ולבעל, ומרגישה כל כך רע שחייבת לנוח. נכנסת למיטה והבן של השכנים מפעיל מוזיקה בפול ווליום. לא מצליחה לישון. קמה ושמה על האש סלק, חותכת חציל לייבוש לפני טיגון, קולפת תפו"א למחית, הבעל עשה טובה וחתך את העוף, אני שמה בתנור, רצה לקחת את הילד מהמעון. חוזרת, עושה כלים, ממשיכה בישולים לשבת, מתרוצצת עד ששוב מתחילות הסחרחרות, ושוב יושבת לנוח. רוחצת את הילדים לשבת, מסדרת את הסלון, מתחילה לארגן את השולחן לארוחת ערב, החמות הגיסה והאחיינית הגיעו. כמות של 2 כפיות מארבעה סוגים של סלטים, ו-2 בקבוקי ליטר וחצי, וזה אמור להיות מספיק לשבת שלמה ל-5 אנשים? (שני התינוקות לא נחשבים). טוב שהכנתי סלטים ולא סמכתי עליהן... מסדרת להן מיטות, נזכרת שהלול נשאר באוטו שניה לפני שבת, יורדת להביא אותו, מדליקה נרות, מנסה לשבת לנוח קצת. קמה לשים את הכלים ואת הסלטים על השולחן. יושבת. ארוחת ערב. מגישה ובמקביל מאכילה את הילד. רוחצת לו את הפנים, מחליפה בגדים וחיתול. הבעל הלך לישון. אמא שלו הלכה לקרוא ספר במיטה. הגיסה הגיעה עם אחיינית משתעלת ומלאה ליחה "היא לא מדבקת". אני אוהבת את האחיינית הזו, אבל הבן שלי נדבק וזה מרגיז. עד שהילדים הולכים לישון... האחיינית לא רוצה לישון אז הגיסה והאחיינית נשארות לשבת בסלון. האחיינית בוכה ומעירה את הבן שלי. אני קמה, מרגיעה, חוזרת למיטה. החמות קמה לשירותים, טורקת דלתות, מורידה את המים, הילד מתעורר, אני מרגיעה וחוזרת למיטה. מתחילה להרדם, החמות קמה, פותחת דלת, מרעישה, הילד מתעורר בוכה, אני מרגיעה, עוד לא מספיקה לחזור למיטה שלי והחמות מתחילה להזיז דברים בסלון ולהפריע לו והוא שוב בוכה. אני שוב מרגיעה אותו, ניגשת ומבקשת ממנה שתהיה כבר בשקט, הולכת לישון. הוא קם 5 פעמים נוספות בלילה. אבא שלו ישן חזק, אני מניחה שכואב לו הגב וקשה לו לקום. השיעול של האחיינית מעיר את הבן, הבכי של הבן מעיר את האחיינית. היה שמח. קמה בבוקר לגלות שגילו בי התחשבות וטיפלו בילד בלי להעיר אותי. הבעל שלי הלך לבית הכנסת. שנמצא די רחוק. לזה יש לו כח אבל לקום בלילה לילד הוא לא יכול... אני רותחת מזעם. שמה את האוכל על הפלטה, רוחצת כלים, מסדרת את השולחן לקידוש. עוזרת לגיסה עם האחיינית שנהייתה קצת נודניקית כי היא לא מרגישה טוב. בין לבין הסחרחרות שלי, אבל אין לי אפשרות לעצור, או להתלונן. הוא כבר במיטה, אני מרדימה את הילדים ובאה לחדר, מוצאת אותו קורא ספר. נכנסת לשירותים ויוצאת למצוא אותו "ישן". אידיוט. אני נכנסת למיטה ושוקעת בשינה מיד. שוב פירגנו לי שינה, ומעירים אותי רק בצאת השבת. אמא שלו רחצה את הכלים. במים, בלי סבון, ובלי להתחשב בחתיכות מזון יבשות כלכלוך. ככה היא רוחצת כלים. כבר 5 שנים אני מבקשת ממנה שתשאיר לי את הכלים, ואפילו אמרתי לה למה. אני שואלת את בעלי למה היא טורחת אם היא יודעת שאני אחזיר את הכלים לכיור וארחץ אותם. הוא אומר שהיא רוצה לעזור. אני נאנחת. הילד משתעל וחסר מנוחה. אני מודדת לו חום, וכמובן שיש לו, כי זה לא מדבק, נכון? נותנת לו אקמולי ושמה אותו במיטה, אבל הוא נח קצת ושוב רוצה לצאת. ואז הוא שוב חסר מנוחה. הבית הפוך. החמות והגיסה מתארגנות ללכת. אף אחת מהם לא מנסה לאסוף את הבאלגן ששני הילדים עשו בסלון. או לאסוף את העיתונים ששתיהן פיזרו בסלון. או אפילו לסדר את המיטות שהן ישנו בהן. קמו, אמרו תודה, והלכו בזמן שאני סידרתי. אחרי שחלק מהבית נראה כמו בית שוב, אני עוצרת לנוח קצת מול המחשב. הילדים שניהם מקפצים מסביבי, והבעל מציק לי עם שאלות ורמיזות עד שנשבר לי הז-- ואני הולכת לשטוף כלים, בתקווה ששם יהיה לי קצת שקט. סוגרת את דלת המטבח שהילד לא יגש לחטט בפח בזמן שאני עסוקה. הילד עומד ליד הדלת ומיבב. הבעל מתפרץ שנמאס לו כבר מהרעש ופותח את הדלת לתת לילד להכנס למטבח שוב. ואז הוא גם שואל אם אני משתמשת במים חמים כי הוא תכנן להכין אמבטיה לגב שלו. אני מפסיקה לשטוף כלים, הולכת לחדר, מתלבשת ומתחילה להלביש את הילדים. כבר 21:00 אבל אם אני לא אתרחק מהבית ומהבעל אני אתחיל לצרוח. הוא לא מבין ואומר לי לצאת והוא ישמור על הילדים. אני מבהירה לו שהוא לא במצב לזה. הוא מנסה לשכנע אותי לא לצאת, אני מנסה לא להתפרץ עליו אבל מבהירה לו שזה דרוש לי. שמה את הילד בעגלה, עוזרת לילדה להתלבש, מכינה תיק, ולא מוצאת את המפתחות של האוטו. הפכתי את הבית ואני לא מוצאת. מוכנה לפרוץ בבכי. שמה את הילד במיטה, עוזרת לילדה ללבוש פיג´מה, מכסה אותה ובורחת מהחדר שאני לא אתחיל לבכות. הוא קורא להם סיפור. אני רוצה למצוא לי פינה שקטה, להרגע, מדליקה את המחשב. הבעל אומר לי שלעבודה הוא כן הולך מחר. ואם הילד חולה? אז מה. בעיה שלי. נזכרת שמחר אני חייבת להיות בעבודה כי זה היום החופשי של המזכירה השניה. ואז אני צריכה את המפתח... שוב הולכת לחפש אותו. מוצאת אותו שניה אחרי שהילדים נרדמו... והבעל בא ואומר לי "רציתי רק לומר לך תודה..." ואני חושבת שהגיע הזמן באמת ואז הוא ממשיך "שרצית לקחת את הילדים כדי לתת לי לנוח". זהו? ועל השבת כולה? ועל השבוע כולו? כלום? אוף.
השבוע הוא היה במילואים, ואני לבד בבית, והילד לא ישן ולא אוכל בגלל השיניים. הגיסה והחמות הזמינו את עצמן לשבת, הבעל חזר מהצבא עם גב תפוס. העולם יושב על הראש שלי. הרופא מציין שלחץ הדם שלי עלה ואני מוכרחה לנוח. הא! החמות והגיסה שואלות מה אני צריכה שהן יביאו לשבת, אבל שהן לא תצטרכנה לבשל, רק לקנות ולהביא... ממש עזרה... אני מבקשת מהגיסה עיתון וסלטים, ומהאמא בקבוקי שתיה. מגרדת את עצמי בקושי מהמיטה בשישי בבוקר. לוקחת את הילד למעון, רצה לקנות עוד כמה דברים לשבת בפ"ת, ממשיכה לראש עין לקנות ירקות, חוזרת לשים את הקניות בבית ורצה לבנק לשלם חשבונות, חוזרת הביתה ומכינה ארוחת בוקר לילדה ולבעל, ומרגישה כל כך רע שחייבת לנוח. נכנסת למיטה והבן של השכנים מפעיל מוזיקה בפול ווליום. לא מצליחה לישון. קמה ושמה על האש סלק, חותכת חציל לייבוש לפני טיגון, קולפת תפו"א למחית, הבעל עשה טובה וחתך את העוף, אני שמה בתנור, רצה לקחת את הילד מהמעון. חוזרת, עושה כלים, ממשיכה בישולים לשבת, מתרוצצת עד ששוב מתחילות הסחרחרות, ושוב יושבת לנוח. רוחצת את הילדים לשבת, מסדרת את הסלון, מתחילה לארגן את השולחן לארוחת ערב, החמות הגיסה והאחיינית הגיעו. כמות של 2 כפיות מארבעה סוגים של סלטים, ו-2 בקבוקי ליטר וחצי, וזה אמור להיות מספיק לשבת שלמה ל-5 אנשים? (שני התינוקות לא נחשבים). טוב שהכנתי סלטים ולא סמכתי עליהן... מסדרת להן מיטות, נזכרת שהלול נשאר באוטו שניה לפני שבת, יורדת להביא אותו, מדליקה נרות, מנסה לשבת לנוח קצת. קמה לשים את הכלים ואת הסלטים על השולחן. יושבת. ארוחת ערב. מגישה ובמקביל מאכילה את הילד. רוחצת לו את הפנים, מחליפה בגדים וחיתול. הבעל הלך לישון. אמא שלו הלכה לקרוא ספר במיטה. הגיסה הגיעה עם אחיינית משתעלת ומלאה ליחה "היא לא מדבקת". אני אוהבת את האחיינית הזו, אבל הבן שלי נדבק וזה מרגיז. עד שהילדים הולכים לישון... האחיינית לא רוצה לישון אז הגיסה והאחיינית נשארות לשבת בסלון. האחיינית בוכה ומעירה את הבן שלי. אני קמה, מרגיעה, חוזרת למיטה. החמות קמה לשירותים, טורקת דלתות, מורידה את המים, הילד מתעורר, אני מרגיעה וחוזרת למיטה. מתחילה להרדם, החמות קמה, פותחת דלת, מרעישה, הילד מתעורר בוכה, אני מרגיעה, עוד לא מספיקה לחזור למיטה שלי והחמות מתחילה להזיז דברים בסלון ולהפריע לו והוא שוב בוכה. אני שוב מרגיעה אותו, ניגשת ומבקשת ממנה שתהיה כבר בשקט, הולכת לישון. הוא קם 5 פעמים נוספות בלילה. אבא שלו ישן חזק, אני מניחה שכואב לו הגב וקשה לו לקום. השיעול של האחיינית מעיר את הבן, הבכי של הבן מעיר את האחיינית. היה שמח. קמה בבוקר לגלות שגילו בי התחשבות וטיפלו בילד בלי להעיר אותי. הבעל שלי הלך לבית הכנסת. שנמצא די רחוק. לזה יש לו כח אבל לקום בלילה לילד הוא לא יכול... אני רותחת מזעם. שמה את האוכל על הפלטה, רוחצת כלים, מסדרת את השולחן לקידוש. עוזרת לגיסה עם האחיינית שנהייתה קצת נודניקית כי היא לא מרגישה טוב. בין לבין הסחרחרות שלי, אבל אין לי אפשרות לעצור, או להתלונן. הוא כבר במיטה, אני מרדימה את הילדים ובאה לחדר, מוצאת אותו קורא ספר. נכנסת לשירותים ויוצאת למצוא אותו "ישן". אידיוט. אני נכנסת למיטה ושוקעת בשינה מיד. שוב פירגנו לי שינה, ומעירים אותי רק בצאת השבת. אמא שלו רחצה את הכלים. במים, בלי סבון, ובלי להתחשב בחתיכות מזון יבשות כלכלוך. ככה היא רוחצת כלים. כבר 5 שנים אני מבקשת ממנה שתשאיר לי את הכלים, ואפילו אמרתי לה למה. אני שואלת את בעלי למה היא טורחת אם היא יודעת שאני אחזיר את הכלים לכיור וארחץ אותם. הוא אומר שהיא רוצה לעזור. אני נאנחת. הילד משתעל וחסר מנוחה. אני מודדת לו חום, וכמובן שיש לו, כי זה לא מדבק, נכון? נותנת לו אקמולי ושמה אותו במיטה, אבל הוא נח קצת ושוב רוצה לצאת. ואז הוא שוב חסר מנוחה. הבית הפוך. החמות והגיסה מתארגנות ללכת. אף אחת מהם לא מנסה לאסוף את הבאלגן ששני הילדים עשו בסלון. או לאסוף את העיתונים ששתיהן פיזרו בסלון. או אפילו לסדר את המיטות שהן ישנו בהן. קמו, אמרו תודה, והלכו בזמן שאני סידרתי. אחרי שחלק מהבית נראה כמו בית שוב, אני עוצרת לנוח קצת מול המחשב. הילדים שניהם מקפצים מסביבי, והבעל מציק לי עם שאלות ורמיזות עד שנשבר לי הז-- ואני הולכת לשטוף כלים, בתקווה ששם יהיה לי קצת שקט. סוגרת את דלת המטבח שהילד לא יגש לחטט בפח בזמן שאני עסוקה. הילד עומד ליד הדלת ומיבב. הבעל מתפרץ שנמאס לו כבר מהרעש ופותח את הדלת לתת לילד להכנס למטבח שוב. ואז הוא גם שואל אם אני משתמשת במים חמים כי הוא תכנן להכין אמבטיה לגב שלו. אני מפסיקה לשטוף כלים, הולכת לחדר, מתלבשת ומתחילה להלביש את הילדים. כבר 21:00 אבל אם אני לא אתרחק מהבית ומהבעל אני אתחיל לצרוח. הוא לא מבין ואומר לי לצאת והוא ישמור על הילדים. אני מבהירה לו שהוא לא במצב לזה. הוא מנסה לשכנע אותי לא לצאת, אני מנסה לא להתפרץ עליו אבל מבהירה לו שזה דרוש לי. שמה את הילד בעגלה, עוזרת לילדה להתלבש, מכינה תיק, ולא מוצאת את המפתחות של האוטו. הפכתי את הבית ואני לא מוצאת. מוכנה לפרוץ בבכי. שמה את הילד במיטה, עוזרת לילדה ללבוש פיג´מה, מכסה אותה ובורחת מהחדר שאני לא אתחיל לבכות. הוא קורא להם סיפור. אני רוצה למצוא לי פינה שקטה, להרגע, מדליקה את המחשב. הבעל אומר לי שלעבודה הוא כן הולך מחר. ואם הילד חולה? אז מה. בעיה שלי. נזכרת שמחר אני חייבת להיות בעבודה כי זה היום החופשי של המזכירה השניה. ואז אני צריכה את המפתח... שוב הולכת לחפש אותו. מוצאת אותו שניה אחרי שהילדים נרדמו... והבעל בא ואומר לי "רציתי רק לומר לך תודה..." ואני חושבת שהגיע הזמן באמת ואז הוא ממשיך "שרצית לקחת את הילדים כדי לתת לי לנוח". זהו? ועל השבת כולה? ועל השבוע כולו? כלום? אוף.
