סופ"ש קשה במיוחד
בסופ"ש הזה, הייתי עם אימי. אני חיי עם אימי מאז שהוריי התגרשו. אבל אנחנו כבר רבים בצורה מאוד חזקה וכואבת, הרבה זמן (חודש או יותר). היחסים ביני לבין אימי, תמיד התנדנדו, אבל עכשיו זה כבר ממש הגיע למצב שבו אני מרגיש שאין לי ממש "אימא". השבת הייתה קשה בגלל שהיא הייתה איתה, בין השאר. אך השבת הייתה נוראית בלי קשר. שבתות תמיד נוראיות בשבילי, בגלל התקפי החרדה וההיפרכונדריה שלי. בגלל שאני דתי, אז בשבת אם זה לא עיניין של חיים או מוות, אני לא יכול לפנות לרופא או למישו שירגיע אותי, שהכל בסדר. יש לי כאבי בטן הרבה מהזמן, בעיקר בגלל חרדה ולחץ. לפעמים יש כאבים ממש חזקים, ואז אני צריך שמישהו ירגיע אותי שזה לא משהו רציני. אני לאט לאט מנסה ללמוד לסגל את עצמי לרעיון, שאני אדם בריא ושהכל בסדר. אבל קשה לי...אני לא מרגיש מספיק מוגן בכדי לא לדאוג כלל. אולי זה נשמע קצת לא הגיוני. בכל מקרה, בגלל ליקויי האכילה שלי, ובגלל העובדה שכמעט ולא אכלתי כל השבוע שעבר, אני הרגשתי חולשות, סחרחורות ובחילות למשך כל השבת. ניסיתי להכניס לעמי כמויות קטנות של אוכל, אבל הרגשתי בחילה...אבל איכשהו הצלחתי. במוצא"ש הייתי ליד האסלה איזה שעה- שעתיים מפחד שאקיא. אני כ"כ שונא להקיא! אני עושה ה-כ-ל- בכדי לא להקיא. גם מחשש שבגלל שלא אכלתי, יהיה בקיא דם וכו'. אנילא היפוכונדר בצורה כרונית. אני לא רץ בחוצות כל היום וצורח כמה רע לי וכואב לי וכמה אני דואג. אבל יוצא לי לדאוג הרבה לבריאות שלי, בעיקר בגלל הלחץ הנפשי שיוצר אצלי כאבים גופניים והתקפי חרדה. אז עכשיו היו לי בחילות נוראיות שהובילו להתקף ענק, שהותיר אותי חסר נשימה ומאופס מכל כוח נפשי או גופני. אני לא מצליח להכני סאוכל לפה בלי להיתקף בחילה. אני חייב להשיב לעצמי את הרגלי האכילה הבריאים. יש סיבות ושורשים לבעיה הזאת של חוסר אכילה מספקת...בעיקר עצלנות ושטות. השבת גם הרגשתי פרנוייה רצינית בפעם הראשונה, ונתקפתי בעתה לא נורמלית. רק המחשבה שנוספת לי עוד הפרעה נפשית, היא בלתי נתנת למשא. ראיתי תוכנית תעודה בערוץ 8, על כמה נשים מרעילות. מסופר על מספר נשים שהרעילו במשך השנים : אחת- 12 מהילדים שלה, שנייה- 4 מבעליה, שלישית- הרבה מהחולים בבי"ח שבו היא שרתה כאחות. עכשיו הנושא של רצח הוא נושא שנעשה אצלי מאוד רגיש השנה. התחלתי לחשוב עד כמה זה קל לרצוח. אין בי כל רצון לרצוח באופן כללי או ספיציפי! אבל חשבתי על הקלות הבלתי נסבלת של העשייה...רגע של טירוף וחוסר שליטה. רגע שבו אתה רב ומאבד שליטה, כשאתה חותך משהו במטבח ויש לך סכין ביד. כמה זה קל. החברה מקילה על אנשיםש לא משתמשים בשכל שלהם, ע"י הגדרת הרוצחים כ"מטורפים". הרי אם הם אכן מטורפים, מה אנחנו צריכים לדאוג...הרי בחיים לא נגיע לזה. הרי הרבה מהרוצחים נחשבו נורמליים לחלוטין. יש כאלה שהסבירו שזה פשוט רגע של טירוף שמהול במין רוגע שאתה פשוט יודע שאתה הולך לעשות את ז.ה קראתי את החטא ועונשו וכתבה על ריאיון עם דר' אחד לפיזיקה בישראל, שהואשם ברצח אישתו וחמותו. הוא הסביר איך הוא עשה את זה בטבעיות וקריריות, והוא לא נשמע מטורף בכלל. זה פשוט מפחיד עד כמה שזה קל לעשות מעשה כזה, גם בלי שנאה יוקדת לבן אדם ספיציפי, קל וחומר שעם. אני יודע שאני מפתח הרבה פחדים שאולי שימושם בשבילי הוא בכדי להתחמק מהחיים, כי הם יותר מידי מבהילים ומלאי אופציות מפחידות. הפרנוייה עליה דברתי: אחרי ארוחת הצהרים של שבת, שתיתי קולה והרגשתי שיש לו טעם מוזר וידעתי שאימי שטפה את הכוס. לרגע עברה עליי מין בצבוץ של מחשב המטורפת שהיא הרעילה את הקולה. אני לא באמת חשבתי שזה מה שהיא...אבל רק עצם העובדה שהמחבה עלתה, מפחידה עד בלי דיי! וכשהלכתי לראשונה למטפל החדש שלי, הוא שאל כל מיני שאלות ראשוניות בכדי לתחקר את הבעיה שלי ולשלול בעיות אחרות, בינהן פרנויות וכו'. אצלי, אם מזכירים או מביאים בפניי תסמינים של מחלה או הפרעה פיזית או נפשית, אני מייד בודק אם יש לי אותה או מפתח אותה אם זה אפשרי. לכן כספרתי לו על הפחד מכל הקטע של רצח, הוא שאל גם אם אני מפחד שרצחתי מישהו...האם אני בודק לפעמים אם יש סימנים שנשארו ...ועניתי ש"לא!!!" אבל השבת נוצר לי כתם כתום על היד (גם לאחי איכשהו...) שלא נשתף. לפני שידעתי שלאחי יש אותו, עלה בי הרעיון שאולי עשיתי משהו למישהו ואיני זוכר. זה מין סוג החששות "ומה אם העולם הוא כמו המטריקס", "מה אם אהעולם באמת כמו במופע של טרומן"...דברים כאלה. אבל זה כ"כ מבהיל- הסיכוי לפתח פרנויות או הפרעות נוסופות על מה שכבר יש לי (חרדה ודיכאון)- זה בלתי נסבל! כל הרעיון של בקשת עזרה, הוא גם דבר חדש לי. כל חיי, עד לפני שנה כשסבתי נפטרה, לא בקשתי עזרה. תמיד ניסיתי לעזור ולהקשיב לאחרים...אבל היה לי קשה לבקש עזרה. אני עוד בשלבי פיתוח. אני צריך אותכם. עזרו לי. קשה לי כ"כ. הפסקתי לצאת לאחרונה בצורה נורמלית. ומאחר ומעבירים אותי מקום של שירות לאומי, אני בינתיים נשאר בבית עד שהם ימצאו מקום חדש. אבל המקום החדש אמור כבר להימצא היום כשיתקשרו אליי...לא נראה לי שאוכל לבוא לעבודה חדשה או בכלל להשתף בחיים במצב כזה. החרדה וההתקפים האינסופיים, הפחד האינסופי ממה שטמון בחיים, בעיות האכילה, הדיכאון....שבוע שעבר התחיל תקופה קשה שוב של נפילה. אני כבר רוצה לקום1 שבוע טוב לכולכם!
בסופ"ש הזה, הייתי עם אימי. אני חיי עם אימי מאז שהוריי התגרשו. אבל אנחנו כבר רבים בצורה מאוד חזקה וכואבת, הרבה זמן (חודש או יותר). היחסים ביני לבין אימי, תמיד התנדנדו, אבל עכשיו זה כבר ממש הגיע למצב שבו אני מרגיש שאין לי ממש "אימא". השבת הייתה קשה בגלל שהיא הייתה איתה, בין השאר. אך השבת הייתה נוראית בלי קשר. שבתות תמיד נוראיות בשבילי, בגלל התקפי החרדה וההיפרכונדריה שלי. בגלל שאני דתי, אז בשבת אם זה לא עיניין של חיים או מוות, אני לא יכול לפנות לרופא או למישו שירגיע אותי, שהכל בסדר. יש לי כאבי בטן הרבה מהזמן, בעיקר בגלל חרדה ולחץ. לפעמים יש כאבים ממש חזקים, ואז אני צריך שמישהו ירגיע אותי שזה לא משהו רציני. אני לאט לאט מנסה ללמוד לסגל את עצמי לרעיון, שאני אדם בריא ושהכל בסדר. אבל קשה לי...אני לא מרגיש מספיק מוגן בכדי לא לדאוג כלל. אולי זה נשמע קצת לא הגיוני. בכל מקרה, בגלל ליקויי האכילה שלי, ובגלל העובדה שכמעט ולא אכלתי כל השבוע שעבר, אני הרגשתי חולשות, סחרחורות ובחילות למשך כל השבת. ניסיתי להכניס לעמי כמויות קטנות של אוכל, אבל הרגשתי בחילה...אבל איכשהו הצלחתי. במוצא"ש הייתי ליד האסלה איזה שעה- שעתיים מפחד שאקיא. אני כ"כ שונא להקיא! אני עושה ה-כ-ל- בכדי לא להקיא. גם מחשש שבגלל שלא אכלתי, יהיה בקיא דם וכו'. אנילא היפוכונדר בצורה כרונית. אני לא רץ בחוצות כל היום וצורח כמה רע לי וכואב לי וכמה אני דואג. אבל יוצא לי לדאוג הרבה לבריאות שלי, בעיקר בגלל הלחץ הנפשי שיוצר אצלי כאבים גופניים והתקפי חרדה. אז עכשיו היו לי בחילות נוראיות שהובילו להתקף ענק, שהותיר אותי חסר נשימה ומאופס מכל כוח נפשי או גופני. אני לא מצליח להכני סאוכל לפה בלי להיתקף בחילה. אני חייב להשיב לעצמי את הרגלי האכילה הבריאים. יש סיבות ושורשים לבעיה הזאת של חוסר אכילה מספקת...בעיקר עצלנות ושטות. השבת גם הרגשתי פרנוייה רצינית בפעם הראשונה, ונתקפתי בעתה לא נורמלית. רק המחשבה שנוספת לי עוד הפרעה נפשית, היא בלתי נתנת למשא. ראיתי תוכנית תעודה בערוץ 8, על כמה נשים מרעילות. מסופר על מספר נשים שהרעילו במשך השנים : אחת- 12 מהילדים שלה, שנייה- 4 מבעליה, שלישית- הרבה מהחולים בבי"ח שבו היא שרתה כאחות. עכשיו הנושא של רצח הוא נושא שנעשה אצלי מאוד רגיש השנה. התחלתי לחשוב עד כמה זה קל לרצוח. אין בי כל רצון לרצוח באופן כללי או ספיציפי! אבל חשבתי על הקלות הבלתי נסבלת של העשייה...רגע של טירוף וחוסר שליטה. רגע שבו אתה רב ומאבד שליטה, כשאתה חותך משהו במטבח ויש לך סכין ביד. כמה זה קל. החברה מקילה על אנשיםש לא משתמשים בשכל שלהם, ע"י הגדרת הרוצחים כ"מטורפים". הרי אם הם אכן מטורפים, מה אנחנו צריכים לדאוג...הרי בחיים לא נגיע לזה. הרי הרבה מהרוצחים נחשבו נורמליים לחלוטין. יש כאלה שהסבירו שזה פשוט רגע של טירוף שמהול במין רוגע שאתה פשוט יודע שאתה הולך לעשות את ז.ה קראתי את החטא ועונשו וכתבה על ריאיון עם דר' אחד לפיזיקה בישראל, שהואשם ברצח אישתו וחמותו. הוא הסביר איך הוא עשה את זה בטבעיות וקריריות, והוא לא נשמע מטורף בכלל. זה פשוט מפחיד עד כמה שזה קל לעשות מעשה כזה, גם בלי שנאה יוקדת לבן אדם ספיציפי, קל וחומר שעם. אני יודע שאני מפתח הרבה פחדים שאולי שימושם בשבילי הוא בכדי להתחמק מהחיים, כי הם יותר מידי מבהילים ומלאי אופציות מפחידות. הפרנוייה עליה דברתי: אחרי ארוחת הצהרים של שבת, שתיתי קולה והרגשתי שיש לו טעם מוזר וידעתי שאימי שטפה את הכוס. לרגע עברה עליי מין בצבוץ של מחשב המטורפת שהיא הרעילה את הקולה. אני לא באמת חשבתי שזה מה שהיא...אבל רק עצם העובדה שהמחבה עלתה, מפחידה עד בלי דיי! וכשהלכתי לראשונה למטפל החדש שלי, הוא שאל כל מיני שאלות ראשוניות בכדי לתחקר את הבעיה שלי ולשלול בעיות אחרות, בינהן פרנויות וכו'. אצלי, אם מזכירים או מביאים בפניי תסמינים של מחלה או הפרעה פיזית או נפשית, אני מייד בודק אם יש לי אותה או מפתח אותה אם זה אפשרי. לכן כספרתי לו על הפחד מכל הקטע של רצח, הוא שאל גם אם אני מפחד שרצחתי מישהו...האם אני בודק לפעמים אם יש סימנים שנשארו ...ועניתי ש"לא!!!" אבל השבת נוצר לי כתם כתום על היד (גם לאחי איכשהו...) שלא נשתף. לפני שידעתי שלאחי יש אותו, עלה בי הרעיון שאולי עשיתי משהו למישהו ואיני זוכר. זה מין סוג החששות "ומה אם העולם הוא כמו המטריקס", "מה אם אהעולם באמת כמו במופע של טרומן"...דברים כאלה. אבל זה כ"כ מבהיל- הסיכוי לפתח פרנויות או הפרעות נוסופות על מה שכבר יש לי (חרדה ודיכאון)- זה בלתי נסבל! כל הרעיון של בקשת עזרה, הוא גם דבר חדש לי. כל חיי, עד לפני שנה כשסבתי נפטרה, לא בקשתי עזרה. תמיד ניסיתי לעזור ולהקשיב לאחרים...אבל היה לי קשה לבקש עזרה. אני עוד בשלבי פיתוח. אני צריך אותכם. עזרו לי. קשה לי כ"כ. הפסקתי לצאת לאחרונה בצורה נורמלית. ומאחר ומעבירים אותי מקום של שירות לאומי, אני בינתיים נשאר בבית עד שהם ימצאו מקום חדש. אבל המקום החדש אמור כבר להימצא היום כשיתקשרו אליי...לא נראה לי שאוכל לבוא לעבודה חדשה או בכלל להשתף בחיים במצב כזה. החרדה וההתקפים האינסופיים, הפחד האינסופי ממה שטמון בחיים, בעיות האכילה, הדיכאון....שבוע שעבר התחיל תקופה קשה שוב של נפילה. אני כבר רוצה לקום1 שבוע טוב לכולכם!