גוטמן האפור
New member
סוריאליזם בקולחוז
אני, כולה רוכב קטן. האופניים נרכשו באפריל, אחרי שביצעתי מהלך אסטרטגי, מכרתי את האוטו, ואמרתי "בוא ננסה". מפה לשם ומשם לפה, חלק מהנסיונות, אחרי נסיעה לאוניברסיטה ממרכז תל אביב, היו לנסוע להורים שלי, בכפ"ס. ניסתי פעם אחת, תוך שאני ממלמל לעצמי "איזה טירוף" - והשד לא היה כל כך נורא. נסיעה דרך רמה"ש, הרצליה, רעננה ואז לכפ"ס, לקחה לי שעה וחצי, כשלא הייתי בכושר. ממש לא נורא. אבל עדיין - מתיש. ולכן כל הפעמים שבהם עשיתי זאת, חזרתי כשהאופניים מפורקות באוטו של אחותי. עד היום. חרף הפצרותיהם של הורי (שבטוחים שנסרטתי עמוק), עליתי על האופניים אחרי ארוחת שבת, ודיוושתי. והיה נהדר. אומנם זה לא סיפורי שטח מטורפים, אבל התחושה של לעשות כפ"ס-ת"א בחמישים דקות על האופניים, היא נהדרת. אבל השיא, היה הירקון. הירקון, כולנו יודעים, מתחלק לשלושה חלקים: 1. החלק ה"מתורבת" 2. החלק ה"פראי" - החל ממעבר לכביש של קניון איילון 3. החלק שנראה כאילו יצא מספר של סטיבן קינג - כן כן, אתם יודעים לאיזה קטע אני מדבר. החלק המאוד מאוד שקט, עם שביל האספלט המתפתל, עם המחנה-נוער הביזארי בצד, הקטע שבו הירקון נראה כמו החומר שהפך את הצבים לצבי הנינג'ה. אז אנשים, לרכב בחלק הסטיבן-קינגי, כשאין אור, היא חוויה סוריאליסטית מאין כמוה. העדר האור, העובדה שלא רואים את השביל כמעט, הריח של העצים, הצרצרים שכן מצרצרים למרות הgreen slime בירקון, וכמובן - להקת המתופפים שמשום מה התאמנה לה שם בצד, וגרמה לי לחשוב שהגעתי לחבורה שאוטוטו הולכת להקריב אותי לאל התירס - בקיצור - חוויה. בברכת "בפעם הבאה פנס" האפור
אני, כולה רוכב קטן. האופניים נרכשו באפריל, אחרי שביצעתי מהלך אסטרטגי, מכרתי את האוטו, ואמרתי "בוא ננסה". מפה לשם ומשם לפה, חלק מהנסיונות, אחרי נסיעה לאוניברסיטה ממרכז תל אביב, היו לנסוע להורים שלי, בכפ"ס. ניסתי פעם אחת, תוך שאני ממלמל לעצמי "איזה טירוף" - והשד לא היה כל כך נורא. נסיעה דרך רמה"ש, הרצליה, רעננה ואז לכפ"ס, לקחה לי שעה וחצי, כשלא הייתי בכושר. ממש לא נורא. אבל עדיין - מתיש. ולכן כל הפעמים שבהם עשיתי זאת, חזרתי כשהאופניים מפורקות באוטו של אחותי. עד היום. חרף הפצרותיהם של הורי (שבטוחים שנסרטתי עמוק), עליתי על האופניים אחרי ארוחת שבת, ודיוושתי. והיה נהדר. אומנם זה לא סיפורי שטח מטורפים, אבל התחושה של לעשות כפ"ס-ת"א בחמישים דקות על האופניים, היא נהדרת. אבל השיא, היה הירקון. הירקון, כולנו יודעים, מתחלק לשלושה חלקים: 1. החלק ה"מתורבת" 2. החלק ה"פראי" - החל ממעבר לכביש של קניון איילון 3. החלק שנראה כאילו יצא מספר של סטיבן קינג - כן כן, אתם יודעים לאיזה קטע אני מדבר. החלק המאוד מאוד שקט, עם שביל האספלט המתפתל, עם המחנה-נוער הביזארי בצד, הקטע שבו הירקון נראה כמו החומר שהפך את הצבים לצבי הנינג'ה. אז אנשים, לרכב בחלק הסטיבן-קינגי, כשאין אור, היא חוויה סוריאליסטית מאין כמוה. העדר האור, העובדה שלא רואים את השביל כמעט, הריח של העצים, הצרצרים שכן מצרצרים למרות הgreen slime בירקון, וכמובן - להקת המתופפים שמשום מה התאמנה לה שם בצד, וגרמה לי לחשוב שהגעתי לחבורה שאוטוטו הולכת להקריב אותי לאל התירס - בקיצור - חוויה. בברכת "בפעם הבאה פנס" האפור