סטנדרטים בחינוך המיוחד

[אלי ו.]

אנסה לענות

הלימודים מסתימים ב 3 מכיון שמדובר בכיתה בתוך בי"ס רגיל. בכיתה מקבלים קלינאית פעם בשבוע, וריפוי בעיסוק פעם בשבוע. בנוסף לכך יש שיעורי "כישורי חיים", הרפיה (לא ברור לי בדיוק מה זה, נשמע קצת חשוד), טיפול במוזיקה, "פתרונות" והרבה שעות "השלמות". שיעורי בית כמעט ואין, אבל אני לוחץ על המורה להוסיף. כפי שכתבתי אני מרגיש ששיעורי הבית מאוד תרמו לו בשנה שעברה. בשנה שעברה התקדמנו ממטלה של דף עבודה פשוט שלוקחת 3 שעות (!) ל 4-5 דפים בפחות מחצי שעה. שיעורי הבית נתנו לו הזדמנות ללמוד להתארגן ולעבוד, והיתה לו מוטיבציה לסיים (כדי לשחק, אין משחקים וטלביזיה לפני ש"ב) מעבר לטיפולים הפרה-רפואיים בכיתה הקטנה הצוות גדול יותר ויש יותר מטפלים פר ילד, המעקב טוב יותר, הקישור טוב יותר ואפשר לעבוד על התקדמות בנושאים שונים בשיתוף עם הצוות בצורה יעילה יותר. השילוב עם הכיתה הרגילה נעשה בצורה מבוקרת ובחברת סייעת מנוסה. בכיתה הרגילה, אקדמית הוא התקדם בעיקר בזכות השיעורים הפרטניים, שכאמור היו מעטים, ומעבר לכך היה קשה לצוות לעקוב אחרי ההתקדמות שלו ולארגן אותו ללמידה בשאר השעות. היתרון הגדול היה הקשר עם ילדים "רגילים", בכיתת פדד כל ילד הוא אי, והרבה יותר קשה לילדים ליצור קשר טוב אחד עם השני. את הבעיה מנסים לפתור בעזרת חונכים מהכיתה הרגילה, אבל זה פיתרון מאוד מוגבל מבחינת שעות ואינו דומה לחבר מהכיתה עצמה. במקרה של הבן שלי היתה לנו דילמה רצינית אם להמשיך בכיתה הרגילה או לעבור לכיתה המיוחדת בבי"ס אחר. למרות שאני חושב שעשינו נכון, עדיין מוקדם מכדי להחליט.

 

[oden]

מה שאני מדברת עליו

זה כל מה שציינת שהילד מקבל בכיתה הקטנה אבל שזה נעשה בתוך הכיתה הרגילה. במקום שהילד ישתלב רק בשיעורי העשרה, הוא משתלב כל היום ומידי פעם יוצא לטיפולים מיוחדים שגם בכיתה קטנה הוא יוצא בשבילם. מה שאני מדברת עליו זה כמו כיתה בתוך כיתה והילד מרוויח את כל מה שהוא מרוויח בכיתה קטנה וגם את התקשורת הטבעית בתוך מסגרת רגילה.

 

[oden]

משמע שהכי טוב היה

אילו הוא היה בכיתה משולבת. כלומר, כל כיתת החינוך המיוחד הקטנה בה הוא נמצא היום הייתה בתוך כיתה רגילה עם כל הטיפולים והצוות שהוא נהנה מהם היום אבל בחברה ובסטנדרטים רגילים. אני עבדתי בעבר בגן כזה, אין מה להשוות, הכי טוב שאפשר. חבל שהמערכת לא פועלת לקראת פתיחת יותר ויותר מסגרות כאלה.

 

[Diana M]

סטנדרטים בחינוך המיוחד

בשנתיים האחרונות האגף לחינוך מיוחד שם דגש מיוחד על נושא הסטנדרטים בחינוך המיוחד. בגדול מה שהענין אומר הוא שלא יתכן שילד יכנס לחינוך המיוחד ונסתפק בכך "שהוא מתקדם יחסית לעצמו" שזה אגב, משפט המחץ של רבים מהעוסקים בתחום. כלומר מתקדם יחסית לעצמו זה יופי, אבל ממש לא מספיק. כי מתקדם יחסית לעצמו, בעצם פוטר אתנו האנשים שעובדים בחינוך המיוחד מכל אחריות. כי אם הצלחנו להזיז את X מנקודה Y לנקודה Z זה מפני שזה מה הוא מסוגל, ואם לא הזזנו בכלל. גם זה מפני שזה מה ש-X מסוגל, או לא מסוגל. האמנם?.. המטרה בסטנדרטים, לבנות סולם הישגים מצופים על פי דרגת הלקות/חריגות ולשם להגיע. (כמובן שזה הסבר פשטני של הענין). מה אתם חושבים, האם יש צורך בסטנדרטים בחינוך המיוחד או שבעצם זו אנטיתיזה למה שהחינוך המיוחד מייצג? ואם יש צורך, האם זה כלל ניתן ליישום? האם באמת ניתן לבנות סולם הישגים מצופים כאשר גם בתוך הקטגוריה של חריגות נתונה יש אין סוף וריאציות ודרגות? מה דעתכם? דיאנה

 

[אלי ו.]

אני לא כ"כ מבין

הכיתה שלו היא בבי"ס רגיל, והרעיון הוא לשלב ככל האפשר בשיעורים עם הכיתה הרגילה. בעיני הבעיה היא חוסר הדגש על הפן האקדמי. ילדי פדד עם אינטליגנציה תקינה צריכים להימדד בסטנדרטים רגילים, והציפיות מהם צריכים להיות רמה של בני כיתתם.

 

[oden]

אלי סליחה אם זרקתי

סיסמאות בלי להסביר את עצמי. קיימים היום גנים וכמה כיתות נמוכות משולבות שאני מכירה. כלומר הכיתה הקטנה של החינוך המיוחד נמצאת כחלק בלתי נפרד מהכיתה הגדולה עם כל מה שכרוך בזה - טיפולים צוות מקצועי ואיבזור. במקום שהם יהיו בכיתה או בגן נפרד הם ממש לומדים יחד באותה הכיתה או הגן. באופן כזה ילדי החינוך המיוחד מקבלים את כל מה שהם מקבלים בכיתה קטנה וגם משולבים באופן מלא בכיתה הרגילה. באופן כזה גם ילדי החינוך הרגיל שאינם מורגלים לקבל את החריג שאינו מצליח לעמוד בסטנדרט המוכתב על ידי המערכת, לומדים לקבל אותו ואף לומדים איך לעזור ולקדם אותו במקום לבודד אותו. באופן זה גם הכיתה הרגילה זוכה לצוות מקצועי גדול ומומחה יותר בכיתה שתורם מעבר לעבודתו עם ילדי הח"מ. אני עבדתי שלוש שנים בגן כזה והפכתי לתומכת נלהבת של השיטה. אני לא רואה שהשיטה הזאת מקבלת איזה תאוצה במערכת החינוך ונראה שאני אחת התומכות היחידות שלה, אין לי מושג מדוע. אני מדברת כאן מתוך משהו כללי ולא דווקא ספציפי למקרה שלך, פשוט היה נראה לי כשקראתי את הודעתך שהבן שלך אשר עליו אתה מספר שהוא בעל אינטלגנציה תקינה והוא יכול להדביק פערים לימודיים עם בני גילו אם יקבל את התנאים המתאימים לכך, השיטה שעליה דיברתי נראתה מתאימה מאוד.

 

[דר תום גומפל]

שאלה רחבה

השאלה של דיאנה מעוררת הרבה שאלות נוספות. הנה דוגמא שעל פיה מדינות אחרות מתמודדות עם הבעיה. ישנם (במדינות אחרות) מבחנים תלוי-תוכן ומדעיים (מהימנים ותקפים). ע"י הציון אני כמאבחן יכול לקבוע ש-X מתפקד בקריאה ברמה של תחילת כיתה ד' ובחשבון ברמה של אמצע כיתה ב'. כל תח"י או תל"א חייב לספק אבחון תלוי-תוכן בכל מקצוע בתוכנית הלימודים. אפקטיביות של השמה נמדדת בין היתר בהוכחה ש-X התקדם עפ"י מבחנים אלה. נשמע יחסית פשוט ואכן כך. שיטה זו מבטיחה א) שלא תמיד נמדוד ילד רק ביחס לעצמו ב"אבחון" אמורפי, אלא יהיה לנו עוגן אוביקטיבי; 2) שמורים ידעו לקראת מה הם חותרים, ו-ג) שמטרת השילוב תמיד תהיה במודעות שלנו.

 

[naomi76]

אני חושבת...

שזה ממש לא בושה, ואפילו נכון, להציב סטנדרטיים וגם לדבר על השגיות בח"מ. חשוב רק לזכור שזה עדיין ח"מ, ולכן יש משקל רב להתקדמות הילד ביחס לעצמו. שבת שלום, נעמי

 

[דפנה זילבר]

לדעתי

אנחנו, בחינוך המיוחד, צריכים לעשות הבחנה בין "מיוחדים" שונים. כלומר, יש הבדל בין ילדים עם פיגור עמוק לילדים עם ליקויי למידה - עם כל הטווח והשונות שבין שני המצבים. כאשר מדובר בתלמידים בכתות הקטנות ברוב המקרים לא מדובר בילדים עם פיגור או תסמונות קשות אחרות ולכן, במקרים כאלה ההנחיה המרכזית שלי היא לשאוף לכך שהילד ילמד בהתאם לתוכנית הלימודים הרגילה (עם שנויים בדרכי עבודה, חומרי למידה ותהליכים מגוונים). מנקודת מבטי - זו הסיבה שהילד שובץ בכתה קטנה. כלומר: ילד שקשה לו מסיבות כאלה ואחרות ללמוד בכתה עם 35-40 ילדים יכול, לעיתים קרובות, בכתה הקטנה ללמוד את אותו החומר. מה גם שחינוך המיוחד יש לנו את האפשרות להשתמש בחומרים מגוונים, יש אפשרות לעבודה בקבצותות קטנות ולעיתים אפילו מתאפשרת עבודה פרטנית.... קיימת היכולת לגוון דרכי פעילות ותכנים, להתאים לכל ילד את דרכי העבודה שלו... ומה הטעם בכל זה אם בסוף הוא ישמר פיגור בחומר? המטרה המרכזית מבחינתי היא לעבוד כך שהילדים יוכלו לחזור לחינוך הרגיל או לפחות להיות משולבים בו. נכון, לא תמיד המטרה מושגת אבל אם לא מכוונים אליה היא לא תושג לעולם. אגב, לעתים קרובות אני מתחילה במתן דגש בנושא החשבון, ויש לכך מספר סיבות: 1. למורות בכתות הקטנות יש נטיה לשים דגש רב על תחומי השפה. 2. ילדים רבים המתקשים ברכישת השפה (קריאה וכתיבה) מגלים יכולות טובות בחשבון וכתוצאה מכך משתנה "דימוי הלומד" שלהם והדבר משפיע גם על היכולת לרכוש מיומנויות שפתיות שונות. 3. הסביבה רואה בילד השולט בחשבון "ילד חכם" כלומר הילד שידע חשבון ברמת הגיל ואלי אפילו יותר, יזכה למשוב חיובי מצד הסובבים אותו ולמשובים חיובים יש השפעות חיוביות לכל תחומי החיים. 4. בחשבון קל יותר להוכיח הצלחות מהירות כלומר הילד זוכה לחווית הצלחה. 5. בחשבון קל מאד לעשות פעילויות בתחום הקוגניטוריקה כלומר הפעילויות אקטיביות ולילד יש חוויה של משחק. וכמובן שכל האמור לעיל אינו סותר את העובדה שיש ללמד את תחומי השפה השונים באינטנסיביות ובדרכי עבודה מגוונות. מעבר לכל האמור כאן, אני חושבת שהצבת סטנדרטים עשויה, בסופו של דבר, להעלות את רף הציפיות של המורות ומכאן להוביל למצב של "נבואה המגשימה את עצמה" כלומר המורות תצפנה ליותר והתוצאות תהיינה גבוהות יותר. שתהיה שבת נפלאה דפנה

 

[אלי ו.]

בתור אב שעבר מחינוך רגיל למיוחד

הבן היה בכיתה א' רגילה (פדד תפקוד גבוה) ועבר השנה למסגרת מיוחדת (כיתת פדד + שילוב). שמתי לב שהדגש הועבר מבחינת מערכת ובכלל מלימודים לכישורים. שטף הקריאה ירד (בכיתה א רגילה היה ממוצע בכיתה) היכולת בחשבון כיום ברמה סבירה לכיתה ב אבל לא התקדם (הוא היה הרבה מעבר לכיתה הרגילה בכיתה א) זאת למרות שבכיתה הרגילה הוא קיבל הרבה פחות שעות לימוד (8 עד אחת מול 8 עד 3) מהם רק 4 יחידניות. בשנה שעברה היה גם דגש על שיעורי בית (כאב ראש אדיר בשבילי אבל קידום עצום לילד שהתקדם מאוד מבחינת ארגון ויכולת לבצע מטלות בכוחות עצמו) לטעמי חלק גדול מהבעיה זה חוסר הסטנדרטים בחינוך המיוחד. מצד שני הטיפולים היחידניים והיחס האישי בחינ"מ לא יסולאו בפז.