סטריאוטיפ או מציאות?

[schlomitsmile]

סטריאוטיפ או מציאות? אתמול היינו בחתונה. כיון שהוריי נסעו לאילת, הזמנו שמרטפית. מה בכך? אתם שואלים - ובכן, זו היתה הפעם הראשונה...עד כה, רק הוריי שמרו עליהם בהעדרנו. כשישבנו שם, היה לי דחף להתקשר לוודא שהכל בסדר, למרות שהשמרטפית הונחתה להתקשר אם תהיה בעיה. אבל התגברתי עליו, והייתי גאה בעצמי. חלקתי עם מרטין את תחושת ההישג על ההתגברות, והוא, תוך שהוא לועס בנחת, ענה:"no news - good news" האם דאגנות (היתר) היא באמת מנת- חלקן של אימהות בלבד (גם אם לא כולן), או שגם אבות עשויים ללקות בה (גם אם לא יעיזו להפגין זאת)?

 

[shno]

אני יכול להעיד רק על עצמי, כמובן המצב אצלנו דומה למצב שאת מתארת שהיה אצלכם - בכל יציאה, חנול כל כמה זמן שואלת "תגיד, אולי נתקשר הביתה רק לודא שהכל בסדר", אני: "אם משהו היה לא בסדר, מן הסתם היינו מקבלים טלפון. תשתחררי ותמשיכי לנבור בצלחת הקלמרי שלפניך". ../images/Emo6.gif אני לא יודע למה זה - לא יודע אם זו דאגנות יתר של הזוגה או אדישות יתר שלי. בכל אופן - ככה זה, וטוב שיש מי שמאזן את הצד השני - היא מאזנת את האדישות שלי ואני מאזן את הדאגנות שלה...

 

[רווי1]

מזכיר מאד אותי... גם לי יש את הדחף להתקשר, לשלוח SMS , רק כדי לוודא שהכל בסדר. החצי כמובן משתעשע מזה ואומר (ובצדק) שאם היה קורה משהו - כבר היינו יודעים. אבל בפעם האחרונה שהצקתי בטלפונים לשאול אם הכל בסדר - הצלצולים העירו את הקטנה... ומאז גם אני מתאפקת.

 

[aviah]

ברוך השם הטבע חנן אותנו בחוש אדישות ../images/Emo13.gif סתם, נו. כל אחד ומה שמתאים לו. אנחנו התקשרנו בפעם הראשונה ואחר כך חדלנו מנוהג הנפסד (אין טעם להבהיר לבייביסיטר שבעצם לא כל כך סומכים עליה).

 

[schlomitsmile]

אז זו אכן רק אמא ששוב דואגת? כמו בשיר הידוע? התמונות שבאלבום ביצוע: חיים משה מילים: זאב נחמה לחן: זאב נחמה ותמיר קליסקי התמונות שבאלבום ילדות שלא נגמרת אתה הבן אני האב ואמא שוב דואגת אתמול קיבלנו עוד מכתב אצלך הכל בסדר לא סיפרת על הקרב רק על כל היתר. וכשתצא לעוד שבת, נחכה בפתח אמא לכבודך בישלה, נשקה אותך כמו פרח גם נגהץ לך מדים אני זוכר מה שהבטחת ישמור עליך אלוהים רק חזור הביתה. תמונה שלך בגיל שנה עם סבתא מחייכת ושתי תמונות של גיל מצווה ואיך גדל הנכד תמונה אחרת על מדים עם הרובה ביד ואני הבטחתי כשתגדל לא תלחם באף אחד. וכשתצא לעוד שבת... יש לכם הסבר לזה? האם זו התניה חברתית-תרבותית? או שמא משהו בסיסי במהות הגברית והנשית?

 

[aviah]

אין לי הסבר אגב, אצלי בעבודה צוחקים שלקחנו בייביסיטר שהיא בגיל של הילד ../images/Emo13.gif אני לא מבין כלום בהתניות חברתיות-תרבותיות. אני חושב שכל אחד בוחר עד כמה להיות מודאג ומה לעשות בקשר לזה. אם לא הייתי סומך על הבייביסיטר, הייתי מחליף אותה. קשה לי לדמיין את עצמי יושב בסרט או במסעדה ולא מספיק לחשוב על מה שיכול לקרות.

 

[hag70]

אני נוטה לכיוון ההתניות החברתיות-תרבותיות אצלנו הדאגות מתחלקות שווה בשווה, כל אחד בתחום שלו, בכיוון שלו ובנטיות ליבו. ואמא שלי היא בכלל לא לחוצה ויש דברים אחרים שהיא בפניקה. בקיצור כל אחד נלחץ לפי אישיותי, אבל החברה מטה את הלחץ לכיוון הנשים.

 

[אמא של עופרי וטל]

אצלינו האיש (להלן האבא) הרבה יותר לחוץ ו"פולני" (100% מרקואי) ממני. אני יכולה להיות אדישה, אני לא מרגישה צורך להתקשר לילדים מתוך דאגה, יכולה להרגיש צורך מתוך געגוע. שהם חולים אני לא ישר רצה איתם לרופא (הוא עוד לפני שהם חולים יכול לרוץ לרופא) אני חושבת שזה תלוי באופי הבן אדם, ולא במינו.

 

[zvibalas]

אני הרבה יותר דאגן מאשתי אפילו כשהילד נשאר אצל הסבתא, אני זה שמרגיש את הצורך להתקשר כל הזמן ולבדוק שהכל בסדר. אשתי היא האדישה מבין שנינו.