סיבוב שני
זהו. התשובה סופית. אין ספק. זה גידול וזה ממאיר. בדיוק שנה עברה. חשבתי שזהו, זה מאחורי. ידעתי שזה יכול לחזור, הזהירו אותי, אבל אמרו שהסיכוי קלוש. הייתי אופטימית, הרי אף אחד לא חושב שזה באמת יקרה לו, נכון? זה תמיד קורה להוא, להיא, לשכן, לדוד של החבר ולמי לא? לי לא, כמובן. בשנה שעברה נפלו עלי השמיים. אבל הייתי חזקה. לא נתתי לשום דבר לשבור אותי. גם כשהתאוששתי בבי"ח והרופא בא ואמר: "אני מצטער, נאלצנו לכרות גם את הרחם". במשפט אחד קטן הוא לקח לי את כל החלומות. את החלום שלי להיות אמא, את החלום שלנו כזוג להיות הורים, את החלום של הוריי לנכד. אבל המשכתי לעמוד על הרגליים. יש אופציות אחרות. פונדקאות, אימוץ... נסתדר. העיקר שאני עכשיו בריאה. זה מה שחשוב. ופתאום, הכל משתבש. מאיפה שואבים את הכוח להתמודד עם זה שוב? אני מתפרקת. מנסה לשמור על הגישה החיובית אבל זה כל הזמן מחלחל פנימה. היאוש הזה. חוסר האונים. צריך להתחיל כימותרפיה ואני חסרת כוחות. לא יכולת לשאת את הכאב בעיניים של בעלי, של הוריי, של כולם. יהיה בסדר, אני יודעת. הכל מסתדר בסוף, לכאן או לכאן, זו דרכו של עולם. אבל אני במערבולת, נסחפת פנימה, לא מצליחה להרים את הראש. ממשיכה ללכת לעבודה, ממשיכה לחייך, להיפגש עם חברות. זה מרגיע אותם. כשאני ממשיכה לתפקד, הם חושבים שאני בסדר וכולם נרגעים. רק הכרית יודעת את האמת. ממשיכה לספוג את הדמעות שזולגות ללא שליטה. אני יודעת שאני אהיה בסדר. אני חזקה וכלום לא ישבור אותי. אני יודעת שאתגבר על זה. זה בא לי בגלים, העצב הזה. אבל הכל יעבור, לאט לאט. אני אמצא את הכוח להתמודד שוב. פשוט אצטרך לחפש אותו קצת יותר עמוק בפנים. מצטערת על המלנכוליות על הבוקר, כבר בתחילת השבוע... באמת סליחה... תודה על ההקשבה. נתי.
זהו. התשובה סופית. אין ספק. זה גידול וזה ממאיר. בדיוק שנה עברה. חשבתי שזהו, זה מאחורי. ידעתי שזה יכול לחזור, הזהירו אותי, אבל אמרו שהסיכוי קלוש. הייתי אופטימית, הרי אף אחד לא חושב שזה באמת יקרה לו, נכון? זה תמיד קורה להוא, להיא, לשכן, לדוד של החבר ולמי לא? לי לא, כמובן. בשנה שעברה נפלו עלי השמיים. אבל הייתי חזקה. לא נתתי לשום דבר לשבור אותי. גם כשהתאוששתי בבי"ח והרופא בא ואמר: "אני מצטער, נאלצנו לכרות גם את הרחם". במשפט אחד קטן הוא לקח לי את כל החלומות. את החלום שלי להיות אמא, את החלום שלנו כזוג להיות הורים, את החלום של הוריי לנכד. אבל המשכתי לעמוד על הרגליים. יש אופציות אחרות. פונדקאות, אימוץ... נסתדר. העיקר שאני עכשיו בריאה. זה מה שחשוב. ופתאום, הכל משתבש. מאיפה שואבים את הכוח להתמודד עם זה שוב? אני מתפרקת. מנסה לשמור על הגישה החיובית אבל זה כל הזמן מחלחל פנימה. היאוש הזה. חוסר האונים. צריך להתחיל כימותרפיה ואני חסרת כוחות. לא יכולת לשאת את הכאב בעיניים של בעלי, של הוריי, של כולם. יהיה בסדר, אני יודעת. הכל מסתדר בסוף, לכאן או לכאן, זו דרכו של עולם. אבל אני במערבולת, נסחפת פנימה, לא מצליחה להרים את הראש. ממשיכה ללכת לעבודה, ממשיכה לחייך, להיפגש עם חברות. זה מרגיע אותם. כשאני ממשיכה לתפקד, הם חושבים שאני בסדר וכולם נרגעים. רק הכרית יודעת את האמת. ממשיכה לספוג את הדמעות שזולגות ללא שליטה. אני יודעת שאני אהיה בסדר. אני חזקה וכלום לא ישבור אותי. אני יודעת שאתגבר על זה. זה בא לי בגלים, העצב הזה. אבל הכל יעבור, לאט לאט. אני אמצא את הכוח להתמודד שוב. פשוט אצטרך לחפש אותו קצת יותר עמוק בפנים. מצטערת על המלנכוליות על הבוקר, כבר בתחילת השבוע... באמת סליחה... תודה על ההקשבה. נתי.
