סיבת הייאוש היא סבל שאין הסובל מוצא בו משמעות

[Mayhem In My Soul]

סיבת הייאוש היא סבל שאין הסובל מוצא בו משמעות

קראתי לאחרונה את המשפט הזה ונורא התחברתי אליו, מסיבות שקשה לי להסביר. יצא לכם לחוות בעבר ייאוש? ייתכן שתרופה למצב כזה היא מציאת המשמעות לסבל? לכל סבל יש בכלל משמעות? ניטשה כתב - "מי שיש לו איזה למה שלמענו יחיה, יוכל לשאת כמעט כל איך", או במילים אחרות, למיטב הבנתי- אם יש משמעות, אפשר להתמודד כמעט עם כל מידה של סבל. אשמח לשמוע תגובות

 

[Starving for truth]

בעיניי המשפט נכון,

ואני די מוצאת בו אותי. אז מן הסתם, יצא לי לחוות יאוש (לכולנו אני מניחה). לדעתי לכל סבל יכולה להיות משמעות, והיא תמיד תהא רק אם הוא יהווה טריגר להתפתחות, מעבר להיותו קושי/ מכשול. בעיניי רק ברגע שהאדם מצליח לתעל את סבלו ומפיק ממנו משהו, רק אז הוא בעל משמעות, ועד אז הוא תפל. ולגביי התרופה לייאוש? אני הייתי מחפשת אותה לא בסבל אלא במה שכן טוב, כי לי לפחות הרבה הרבה יותר קל למצוא את המשמעות במקומות האלו. (וגם סבל עם משמעות זה סוג של פתרון כי בעיניי זה אומר התקדמות, פתרון בעיות, מעבר למקום של גדילה וכו'- כלומר מצב שאינו של יאוש אם כי של צמיחה) מסכימה עם ניטשה...

 

[Mayhem In My Soul]

אהבתי את התשובה שלך

אני רק רוצה לשאול בהקשר אחד- את חושבת שאדם שסובל מסוגל, בעזרת חשיבה הגיונית, למצוא משמעות בסבל שלו? או שרק אחרי שהסבל נגמר (או לפני שהוא מתחיל) ניתן לראות את המשמעות? כי משהו ששמתי לב אליו אצלי, הוא שהסבל נוטה להשתלט עליי כמעט לחלוטין, ולהפוך את החשיבה הלוגית, ובפרט את הניסיון למצוא משמעות בסבל, למעורפלת ושולית. אולי בכל סבל יש רמה מסוימת של ייאוש? יכול להיות שבתוכנו אנחנו בכל זאת, למרות האדישות והפסימיות המאוד פופולריות היום, מצפים לאיזה שהוא אושר מוחלט, לאיזה שהוא מצב טוטאלי שבו נחווה רק טוב והנאה, ובאיזה שהוא מקום בכל פעם שאנחנו סובלים, התקווה הזו נמחקת מחדש?

 

[Starving for truth]

זה באמת קצת בעייתי,

אבל עד כמה שהתשובה בנאלית- בעיניי, הכל בראש. כמו שהסבל בראש, האושר בראש גם הוא. הם שם כל הזמן. מציאת המשמעות בסבל אינה נולדת ממקום של הגיון ושכל ישר, אלא מאותו מקום שמוליד את הסבל עצמו והוא הרגשות (או כל איך שתגדיר את הקלות החזקים אך האי רציונליים הקיימים בכל אדם). הכונה שלי היא שסבל הוא תוצר של רגשות ולא של הגיון. נניח והיית מחליט שאתה פועל מתוך ההיגיון שלך, היית מבין שהסבל הוא לא טוב לך, והיית מפסיק אותו...אך מכיוון שהסבל נובע ממקום שהוא לא של הגיון, גם הנסיון למצוא בו משמעות הוא לא ממקום של הגיון. אז חשיבה רציונלית היא לא הפתרון. לפי נסיוני, המשמעות בסבל היא בכל רגע קטן של התקדמות והתפקחות. בכל זמן שיהיה, באופן תמידי, כל הזמן. (איך הוא יגמר אם לא ניתנה לו משמעות לפני שנגמר?) אני לא רואה את הרצון להיות מאושרים תמידית בתור תקווה שנמחקת כל עת שסובלים, אלא יותר בתור שאיפה. האושר הזה הוא גם לא משהו שאפשר לתפוס ולשמור, זה משהו שצריך לעבוד למענו כל רגע וכל פעם מחדש, וגם כשהוא מושג, הוא עתיד לחמוק, וכך המעגל חוזר חלילה...

 

[אניהואאני]

מה היא משמעות של סבל?

כלומר סיבה לסבל? (כישלון, פרידה וכו'..?) אני מניח שהדובר מתכוון לסבל סתמי , חסר טעם שאין לו גורם . זה ידידי, הוא דיכאון קליני . אני לא חושב שאין לסבל שלי סיבות , ומכאן שליאוש (מהפועל התייאש, כלומר כיוון למטרה ופרש כיוון שלא הצליח) שלי יש סיבה שהוא סבל בעל משמעות . אז או שהמשפט הזה פשוט רק יפה לאוזן, או שאני מיוחד ולא מבין הרבה

 

[Mayhem In My Soul]

ייאוש הוא אובדן תקווה

ברגע שאתה מאבד תקווה, הסבל שלך הוא כביכול לשווא. אתה, במילותיך שלך, 'פורש מהמטרה', ולכן הסבל שעברת עבור הגשמתה מאבד ממשמעותו. אשמח אם תרחיב את דעתך בעניין, כי אני נאלץ להודות שלא כל כך הבנתי.

 

[אניהואאני]

אוקיי , רק שהחלפת את התוצאה והסיבה

במשפט המקור נאמר כי סיבת היאוש היא סבל טפל , ואילו הינך מסביר שסיבת הטפלות של הסבל היא היאוש עצמו(איבוד התקווה). ומעבר לכך , אני לא חושב שבאמת יש סבל טפל בעולם(מלבד אותו דיכאון קליני שבעיקרון הוא תוצר ביולוגי). מסבל אתה יכול רק לצמוח, ואיבוד התקווה נותן לך אפשרות לראות דרכים אחרות . הסבל הוא לא לשווא ויש לו משמעות , אם זה אי תיאום ציפיות , אם זה אי הכרה במציאות , אם זה כתוצאה מרגשי נחיתות וכו' . סבל בעניי הוא רק הרגע שבו אנו רואים את הפצע , כשכמובן שלכל פצע יש עבר ומשמעות . הייאוש הוא רק חוסר הידע שלנו כיצד לטפל בדבר , כיצד לראות את הדברים באור שונה ואיך להתמודד עם המכשול. (כמובן שכל הדברים שכתבתי הם רק חלק מתסבוכת סבל וייאוש, אך בעיקרם הם משיבים תשובה)