ווטרס ובארט
בהמשך השבוע נעלה, סוף סוף, את הביוגרפיות של ווטרס ובארט למאמרי הפורום, ואז נחכים יותר. בינתיים, למענה לשאלתך: אתה צודק שהיחסים ביניהם הם מפתח להבנת חלק גדול מיצירת הלהקה, ולדעתי גם את הסכסוך בין גילמור לווטרס ניתן לראות מהזווית הזו. ווטרס ובארט היו חברי ילדות. הם נפגשו לראשונה כשהיו בני 8-10. ווטרס מבוגר מבארט בשנתיים. בארט היה נער פופולרי ואהוב מאוד בקיימברידג'. מרבית חבריו היו מבוגרים ממנו בשנה-שנתיים, והם העריצו אותו, על אישיותו הכריזמטית וכשרונו האמנותי. ווטרס לא היה יוצא דופן. השניים נדברו, עוד כשהיו בתיכון, להפגש בלונדון כאשר יגיעו לשם ללמוד, ולהקים ביחד להקה - וכך היה. ווטרס המבוגר הגיע לשם ראשון, ללימודי הארכיטקטורה, ובארט הגיע שנה או שנתיים לאחר מכן, ללימודי אמנות. לא ידוע בדיוק מה היה טיב היחסים ביניהם בשלב זה, שכן כל אחד מחבריו טוען שהוא-עצמו היה האדם הקרוב אליו ביותר באותם ימים. בוודאי רייט וגילמור טוענים כך. (ובכלל, גילמור ו-ווטרס מתווכחים עד היום מי היה חבר יותר קרוב של סיד, ומי הכיר אותו קודם). יש להניח שהשניים היו קרובים מאוד, ו-ווטרס המשיך להעריץ את סיד. השיר הראשון שווטרס כתב, לאחד מהגילגולים המוקדמים של הפלויד, נקרא Walk with me, Sydney - שיר שהוקדש לסיד, ושהושר מפיה של ג'ולייט גייל (כמדומני). אין ספק שווטרס קיבל ללא עוררין את הנהגתו של סיד, ואת שיריו (עד שלב מסויים). כאשר החלה התדרדרותו הנפשית של סיד, ווטרס נבהל מאוד ולא ידע איך להתייחס לזה - כמו האחרים. יחד עם זאת, ווטרס הוא גם אדם מאוד שאפתני ודומיננטי ושתלטני, ולכן בסופו של דבר העדיף "להציל" את הלהקה, גם על חשבון חברו, להערכתי. גם בהמשך, ווטרס לא ידע כיצד להתמודד עם מחלתו של סיד. הוא השתתף בהפקת האלבום The Madcap Laughs (על פי האגדה, גילמור ו-ווטרס סיימו את ההפקה, לאחר שנורמן ג'ונס עזב/סולק מתפקיד המפיק, במשך 3 ימים), אבל הוא סרב להפיק את האלבום הבא, Barrett. הסיבה הרשמית שנתן היתה התחייבויות שהיו לו להקליט את The Body עם רון גיסין, אבל הסיבה האמיתית, לדברי ג'רי שירלי, היתה שהוא פשוט לא היה יכול להתמודד עם מצבו של סיד. בסוף שנות השישים ועד אמצע שנות השבעים, ווטרס - והלהקה בכלל - התעלמו מסיד לחלוטין. סיד נמחק מהביוגרפיה של הלהקה, ובראיונות שהם נתנו מחוץ לאנגליה הוא בקושי הוזכר, אם בכלל. במעט הראיונות שווטרס נתן באותן שנים, בעתונות האנגלית, הוא ניסה להמעיט בערכו של סיד ובחשיבותו. הדבר נבע, ככל הנראה, משילוב של רגשות אשמה והרגשה שסיד עדיין מהווה "איום" על הלהקה, בגלל שעתונות המוסיקה והמבקרים תמיד ראו אותו ככשרון האמיתי בלהקה. ווטרס חשב, מחד, שזה נכון ומאידך רצה לראות את עצמו ככשרון האמיתי בלהקה. במקביל, ווטרס החל לכתוב שירים שהשגעון מופיע בהם כמוטיב. בהדרגה, מוטיב זה נהיה יותר ויותר מרכזי ביצירתו של ווטרס, והשאר כתוב על דפי ספרי ההסטוריה. יחסו של ווטרס לסיד היה תמיד אמביוולנטי: אהבה והערצה והערכה מחד, והתעלמות, הדחקה ודחיה מאידך. האמביוולנטיות באה לידי ביטוי גם בשיריו של ווטרס על סיד. ב-SOYCD, למשל, שהוא כולו שיר הלל לבארט, הוא קורא לו גם בשמות גנאי (crazy, למשל). ב-Fearless הוא מדמה אותו ל"שוטה", idiot. גם בראיון שנתן לג'ון אדג'ינטון, במסגרת הסרט הדוקומנטרי על סיד, הוא מדבר מחד על כמה שהוא אוהב את סיד ומתגעגע אליו, ומאידך אומר שהוא לא רוצה לפגוש בו, בגלל שסיד "משוגע". בעזרת תנועות ידיים הוא מתאר את סיד כ"קיר" שלא מגיב. מצד שלישי, ידוע שווטרס שולח את אמו - שגרה עדיין באותה שכונה - למשימות "ריגול" אחרי סיד, ומקבל ממנה דיווחים על מצבו. אם הם יפגשו יום אחד, יהיה מעניין.
