סיומו של סוף השבוע...
שבת, 16:00 אחר הצהריים, סיומו של סוף השבוע מתקרב ויחד עמו מצב רוחי גואה. האופטימיות ו"שמחת" החיים מתחילה לכבוש כל חלקת ייאוש ותסכול שהיתה מנת חלקי (ועל פי כמות התגובות- גם של רבים מכם, משתתפי הפורום היקרים...). יודעת שבעוד מספר שעות יבוא לסיומו סוף השבוע הארוך, הבודד והמייגע הזה. הציפיה לתחילת השבוע הקרוב עושה לי רק טוב, הידיעה שהנה מחר בבוקר שוב מתחיל שבוע עבודה חדש מכניסה בי אנרגיות חדשות. הבריחה מהמציאות רחוקה ממני מרחק של שעות בודדות בלבד. שוב אוכל לשקוע בעבודה מוטרפת מבוקר עד ליל, אשוב בערב מותשת מכדי לעשות משהו פרט לשיטוט באנטרנט ואחוש "סיפוק" רגעי שהנה חלף לו עוד יום והצלחתי לחמוק מהבדידות... למעשה, הצלחתי גם לחמוק מעוד מספר דברים שלא סיפרתי עליהם עד כה שלמעשה מולם קשה לי להתמודד וזו בעצם הבעיה האמיתית....ולחשוף אותם כאן, מעל דפי הפורום קשה לא פחות... אני תולה את האשם העקרי בבדידות החברתית אך האמת היא שזה רק חלק מהעניין. זהו החלק "הקל" להתמודדות. אני יודעת כי הדרך הטובה והנכונה לשינוי הנה היכולת לנתח את מכלול הבעיות על מורכבותן ו"לפצח" את הבעיה/יות מהשורש. לוואי והיה לי האומץ הדרוש לפנות אל מטפל מקצועי (פסיכולוג?) על מנת להתמודד יחד עם מכלול הדברים. הבעיה היא אני - עצם הפניה אל גורם חיצוני (למרות שברור לי כי יש לעשות זאת וכי זה יכול להיות תהליך חיובי ובונה) מתפרשת בעיני כסוג של כשלון וכחוסר היכולת להתמודד לבד מול בעיותיך. קצת נבער מצידי, אני מודה... מקווה שאוכל לפחות לבד להתמודד ולהגיע לשינוי המיוחל. אני מודה לכול חברי הפורום שבעצם התייחסותם למכתבי הקודמים שנכתבו מתוך מעמקי הייאוש והכאב, הקלו עליי מאוד. תגובותיכם הרבות, התפיסות והגישות הרבות אליהן נחשפתי ביומיים - שלושה האחרונים , גרמו לי לנסות ולחשוב קצת אחרת על הדברים. הדהימה אותי תגובתם והזדהותם של רבים בודדים אחרים (לא חשבתי שכל כך הרבה אנשים נמצאים בביצה זו...) ומנגד תפיסות וגישות חיוביות והעצות המעשיות של רבים שחוו זאת בעברם והנם למודי נסיון או פשוט בעלי תובנה ואמפטיה למצוקתם של אחרים. תודה לכולכם, מ- hope_29 שהתאוששה קלות (וזמנית) מהדכדוך והתסכול בימים האחרונים.
שבת, 16:00 אחר הצהריים, סיומו של סוף השבוע מתקרב ויחד עמו מצב רוחי גואה. האופטימיות ו"שמחת" החיים מתחילה לכבוש כל חלקת ייאוש ותסכול שהיתה מנת חלקי (ועל פי כמות התגובות- גם של רבים מכם, משתתפי הפורום היקרים...). יודעת שבעוד מספר שעות יבוא לסיומו סוף השבוע הארוך, הבודד והמייגע הזה. הציפיה לתחילת השבוע הקרוב עושה לי רק טוב, הידיעה שהנה מחר בבוקר שוב מתחיל שבוע עבודה חדש מכניסה בי אנרגיות חדשות. הבריחה מהמציאות רחוקה ממני מרחק של שעות בודדות בלבד. שוב אוכל לשקוע בעבודה מוטרפת מבוקר עד ליל, אשוב בערב מותשת מכדי לעשות משהו פרט לשיטוט באנטרנט ואחוש "סיפוק" רגעי שהנה חלף לו עוד יום והצלחתי לחמוק מהבדידות... למעשה, הצלחתי גם לחמוק מעוד מספר דברים שלא סיפרתי עליהם עד כה שלמעשה מולם קשה לי להתמודד וזו בעצם הבעיה האמיתית....ולחשוף אותם כאן, מעל דפי הפורום קשה לא פחות... אני תולה את האשם העקרי בבדידות החברתית אך האמת היא שזה רק חלק מהעניין. זהו החלק "הקל" להתמודדות. אני יודעת כי הדרך הטובה והנכונה לשינוי הנה היכולת לנתח את מכלול הבעיות על מורכבותן ו"לפצח" את הבעיה/יות מהשורש. לוואי והיה לי האומץ הדרוש לפנות אל מטפל מקצועי (פסיכולוג?) על מנת להתמודד יחד עם מכלול הדברים. הבעיה היא אני - עצם הפניה אל גורם חיצוני (למרות שברור לי כי יש לעשות זאת וכי זה יכול להיות תהליך חיובי ובונה) מתפרשת בעיני כסוג של כשלון וכחוסר היכולת להתמודד לבד מול בעיותיך. קצת נבער מצידי, אני מודה... מקווה שאוכל לפחות לבד להתמודד ולהגיע לשינוי המיוחל. אני מודה לכול חברי הפורום שבעצם התייחסותם למכתבי הקודמים שנכתבו מתוך מעמקי הייאוש והכאב, הקלו עליי מאוד. תגובותיכם הרבות, התפיסות והגישות הרבות אליהן נחשפתי ביומיים - שלושה האחרונים , גרמו לי לנסות ולחשוב קצת אחרת על הדברים. הדהימה אותי תגובתם והזדהותם של רבים בודדים אחרים (לא חשבתי שכל כך הרבה אנשים נמצאים בביצה זו...) ומנגד תפיסות וגישות חיוביות והעצות המעשיות של רבים שחוו זאת בעברם והנם למודי נסיון או פשוט בעלי תובנה ואמפטיה למצוקתם של אחרים. תודה לכולכם, מ- hope_29 שהתאוששה קלות (וזמנית) מהדכדוך והתסכול בימים האחרונים.