סיטואציה מבאסת בעליל
הסיפור שלי הוא קטע שחוזר על עצמו: במשך שנה עבד ליד מקום עבודתי בחור שממש מצא חן בעיניי, ובמשך כל השנה הזו החלפנו מבטים וחיוכים. בהתחלה חשבתי שאני מדמיינת - עד שהבנתי שהיי - הבן אדם בוחן כל צעד ותזוזה שלי. אף אחד מאיתנו לא ניגש להחליף מילה. שנה שלמה של חיוכים ומבטים בלתי פוסקים, ואפילו דחיפת מרפקים לחברים "היי תראה\י אותו\ה". נשביתי לגמרי. שלא לומר "התאהבתי". והכל -ללא מילים. ועכשיו הוא עזב. כבר לא עובד שם יותר. ואני נשארתי המומה. הסיפור הזה קרה לי פעם אחת לפחות - החוסר ביטחון לגשת לבן אדם, ובסוף זמן ממושך לא קורה כלום. ייאמר לזכותי שאין לי בעיה לגשת לבחורים - אני עושה זאת לרוב, אך הסיטואציה עצמה שבה בחנו אותי על כל דבר שאני עושה במבטים נוקבים, ותכלס - לא יכולתי ליצור שום סיטואציה בשביל להתחיל לדבר איתו, שיתקה אותי. ועכשיו הוא איננו. חיסכו ממני את "את בונה לעצמך אידיאליזציה" - נכון, יכול להיות, אבל זה עדיין לא חוסך ממני את השברון לב של "מה היה אם", ו"שאלוהים יעזור לי אני בחיים לא אראה אותו יותר". קרה לכם?
