סיכום השאנטי בסופ"ש בנחלים ../images/Emo66.gif
והרי סיכום הטיול של השאנטי : נחל כזיב.. לא יכולים לעבור בנחל כזיב רכבים וטרקטורונים מה שהפך את הטיול הזה להנאה צרופה. יום שישי החל בדיוק בשעה שתיים (כפי שנהוג אצלנו. היינו 19 אנשים. אחרי תדרוך קצר של אבי קידמה את פנינו ירידה מדהימה של 2 ק"מ וידענו שעוד נחזיר אותה ובגדול בעליה למעיליה. מי שאמר שהנחל הוא הכי יפה בארץ לא טעה. השילוב של אבן הקרסט הלבנה עם הנוף הירוק ופינות החמד שקיימות בכזיב והנוף שנשקף למונפורט עושים את שלהם. במהלך הרכיבה שאלתי את החברים מי מתכוון להישאר ליום השני וההיענות היתה אפס. היחידים שהתכוונו לעשות את שני הנחלים וטכנית לא יצא להם כיוון שהגיעו באיחור היו רונן וחבר שלו שנמו להם באוהל על שפת הירדן, לא ישנים שנת ישרים בזכות מוסיקת הטראנס שסידרו להם צעירים שהחליטו לישון דווקא לידם. וחזרה לכזיב, באיזשהו שלב עצר את כולנו גלעד באחת ויצר מרד קבוצתי מלאכותי,: "טוב, אף אחד לא ממשיך" אמר לשישה האנשים שרכבו בסוף, מסתבר שלפעמים שווה לרכוב בסוף "אתם פשוט חייבים לבוא איתי". טוב לפקודה כזו קצת קשה לסרב וכולנו ירדנו לעין טמיר, שם התגלתה לנו ניקבה יפהפייה, כ10 מטר אורך, הילכנו בתוכה בתוך המים עד שלא ניתן עוד. תודה לאיתי על ההברקה של הנרות כי בזכותו גם יכולנו לראות משהו. אבי חיכה לנו בנקודה קריטית במסלול על מנת לבדוק שהכל בסדר וגילה שרבע מהקבוצה לא רק לא אחראית אלא גם שקרנית, "המסלול קשה" אנחנו משתדלים להחזיר נשימה. "דווקא ראיתי שאתם מסתדרים בסדר בעליות" הפטיר אבי. אז בהזדמנות זאת צריך לבקש סליחה מאבי שהצליח למרות הכל להוביל ולהדריך קבוצה של 19 איש כולל 6 אנשים סורחים. הערק שקיבלנו בדרך מבני דודינו נתן זריקת מרץ לעלות את העליה הקשה אך עם זאת האפשרית למעיליה בלי בעיה ותכף תבינו למה... נחל דישון. גיא שחר, מי שמוכר לכולם מהמצגת המדהימה של השיטפונות בצפון וממצגות נוספות שפרסמנו באתר הדריך את הקבוצה. טוב, אז יום שבת היה קצת שונה בלשון המעטה. אולי בגלל שהיינו 12 איש ומתוכם נשארו 10 (שניים לא עמדו בקצב האיטי של הקבוצה). היינו 9 גברים חסונים ואני. חסרו בנות השאנטי יש לציין. הייתי זקוקה לשילוב אסטרוגן נשי על מנת לאזן את רמת הטוסטסטרון העודפת. .. אבל כל אחת הייתה נהנית במקצת מהסיטואציה לא?. עכשיו תגידו לי. מי לעזאזל יצר את המסלול הזה? מעיליה היתה בדיחה לעומת מה שעברנו בחום הלוהט של שבת. אומנם לא שרב, אבל עדיין..חם מאוד. אני, כנראה, עם לאות מהרכיבה של יום האתמול סחבתי בקושי את העליות הקשות כולן בדרכי עפר. אחרי עליה קשה שנראה שהינה והיא מסתיימת ומגיעים לפסגה, מופיעה לה עוד עליה, קשה לא פחות ועוד יותר מאתגרת..מתל חצור עד ריחניה –כ 450 מטר עליה בגובה. עצרנו בדרך בבית הכנסת העתיק מרות ובמערת עלמה. מערה שהגישה אליה דרך עצי התאנה היא מסתורית ומעניינת. אחרי העליות הקשות החל הכיף האמיתי שהחל עם קולה קרה בריחניה, אחרי שגילינו שנגמרו לנו המים. בתוך הנחל. אחרי אי אלו תלונות ותביעות כספיות שקיבלתי בתחילת הדרך על כך שהנחל יבש. יבש? מישהו אמר יבש? היו מעברי מים שופעים. רכבתי בנחל דישון בשנה שעברה אבל החורף הזה עשה את שלו.הרבה אנרגיות היו לצעירים שבחבורה (כולל יואב בן ה12 ) שלא עמדו בפיתוי ורכבו את המעברים שוב ושוב ושוב. כבר מזמן לא רכבתי בקבוצה אינטימית כזו, (חוץ מהגרעין הקשה שלנו שביום הטיול הנוכחי לא היתה לו נוכחות) אבל יש משהו ברכיבה בקבוצה קטנה של אנשים זרים לחלוטין, איזושהי אינטימיות ואחריות הדדית שהופכת את הרכיבה לסופר מגבשת. התחלנו זרים ותוך יום שלם הפכנו לקבוצה מאוחדת. כמו שאמר אבי שסבל מכאב ראש בדרך ובמסעדה אמר: "אם כבר לקבל כאב ראש באיזשהו קבוצה, אז זה בטח בקבוצה הזו". חלק מהצלחת הטיול באה לביטוי בכך שאנשים זרים לחלוטין רוצים לאכול בסוף הטיול ביחד. מסעדת נימר היתה המקום המתאים לכך. אז תודה לגיא שחר שהוביל טיול נפלא. זהו סיכום הטיולים מנקודת מבטי, אשמח אם נקודות מבט נוספות יעלו כאן. סיגל
והרי סיכום הטיול של השאנטי : נחל כזיב.. לא יכולים לעבור בנחל כזיב רכבים וטרקטורונים מה שהפך את הטיול הזה להנאה צרופה. יום שישי החל בדיוק בשעה שתיים (כפי שנהוג אצלנו. היינו 19 אנשים. אחרי תדרוך קצר של אבי קידמה את פנינו ירידה מדהימה של 2 ק"מ וידענו שעוד נחזיר אותה ובגדול בעליה למעיליה. מי שאמר שהנחל הוא הכי יפה בארץ לא טעה. השילוב של אבן הקרסט הלבנה עם הנוף הירוק ופינות החמד שקיימות בכזיב והנוף שנשקף למונפורט עושים את שלהם. במהלך הרכיבה שאלתי את החברים מי מתכוון להישאר ליום השני וההיענות היתה אפס. היחידים שהתכוונו לעשות את שני הנחלים וטכנית לא יצא להם כיוון שהגיעו באיחור היו רונן וחבר שלו שנמו להם באוהל על שפת הירדן, לא ישנים שנת ישרים בזכות מוסיקת הטראנס שסידרו להם צעירים שהחליטו לישון דווקא לידם. וחזרה לכזיב, באיזשהו שלב עצר את כולנו גלעד באחת ויצר מרד קבוצתי מלאכותי,: "טוב, אף אחד לא ממשיך" אמר לשישה האנשים שרכבו בסוף, מסתבר שלפעמים שווה לרכוב בסוף "אתם פשוט חייבים לבוא איתי". טוב לפקודה כזו קצת קשה לסרב וכולנו ירדנו לעין טמיר, שם התגלתה לנו ניקבה יפהפייה, כ10 מטר אורך, הילכנו בתוכה בתוך המים עד שלא ניתן עוד. תודה לאיתי על ההברקה של הנרות כי בזכותו גם יכולנו לראות משהו. אבי חיכה לנו בנקודה קריטית במסלול על מנת לבדוק שהכל בסדר וגילה שרבע מהקבוצה לא רק לא אחראית אלא גם שקרנית, "המסלול קשה" אנחנו משתדלים להחזיר נשימה. "דווקא ראיתי שאתם מסתדרים בסדר בעליות" הפטיר אבי. אז בהזדמנות זאת צריך לבקש סליחה מאבי שהצליח למרות הכל להוביל ולהדריך קבוצה של 19 איש כולל 6 אנשים סורחים. הערק שקיבלנו בדרך מבני דודינו נתן זריקת מרץ לעלות את העליה הקשה אך עם זאת האפשרית למעיליה בלי בעיה ותכף תבינו למה... נחל דישון. גיא שחר, מי שמוכר לכולם מהמצגת המדהימה של השיטפונות בצפון וממצגות נוספות שפרסמנו באתר הדריך את הקבוצה. טוב, אז יום שבת היה קצת שונה בלשון המעטה. אולי בגלל שהיינו 12 איש ומתוכם נשארו 10 (שניים לא עמדו בקצב האיטי של הקבוצה). היינו 9 גברים חסונים ואני. חסרו בנות השאנטי יש לציין. הייתי זקוקה לשילוב אסטרוגן נשי על מנת לאזן את רמת הטוסטסטרון העודפת. .. אבל כל אחת הייתה נהנית במקצת מהסיטואציה לא?. עכשיו תגידו לי. מי לעזאזל יצר את המסלול הזה? מעיליה היתה בדיחה לעומת מה שעברנו בחום הלוהט של שבת. אומנם לא שרב, אבל עדיין..חם מאוד. אני, כנראה, עם לאות מהרכיבה של יום האתמול סחבתי בקושי את העליות הקשות כולן בדרכי עפר. אחרי עליה קשה שנראה שהינה והיא מסתיימת ומגיעים לפסגה, מופיעה לה עוד עליה, קשה לא פחות ועוד יותר מאתגרת..מתל חצור עד ריחניה –כ 450 מטר עליה בגובה. עצרנו בדרך בבית הכנסת העתיק מרות ובמערת עלמה. מערה שהגישה אליה דרך עצי התאנה היא מסתורית ומעניינת. אחרי העליות הקשות החל הכיף האמיתי שהחל עם קולה קרה בריחניה, אחרי שגילינו שנגמרו לנו המים. בתוך הנחל. אחרי אי אלו תלונות ותביעות כספיות שקיבלתי בתחילת הדרך על כך שהנחל יבש. יבש? מישהו אמר יבש? היו מעברי מים שופעים. רכבתי בנחל דישון בשנה שעברה אבל החורף הזה עשה את שלו.הרבה אנרגיות היו לצעירים שבחבורה (כולל יואב בן ה12 ) שלא עמדו בפיתוי ורכבו את המעברים שוב ושוב ושוב. כבר מזמן לא רכבתי בקבוצה אינטימית כזו, (חוץ מהגרעין הקשה שלנו שביום הטיול הנוכחי לא היתה לו נוכחות) אבל יש משהו ברכיבה בקבוצה קטנה של אנשים זרים לחלוטין, איזושהי אינטימיות ואחריות הדדית שהופכת את הרכיבה לסופר מגבשת. התחלנו זרים ותוך יום שלם הפכנו לקבוצה מאוחדת. כמו שאמר אבי שסבל מכאב ראש בדרך ובמסעדה אמר: "אם כבר לקבל כאב ראש באיזשהו קבוצה, אז זה בטח בקבוצה הזו". חלק מהצלחת הטיול באה לביטוי בכך שאנשים זרים לחלוטין רוצים לאכול בסוף הטיול ביחד. מסעדת נימר היתה המקום המתאים לכך. אז תודה לגיא שחר שהוביל טיול נפלא. זהו סיכום הטיולים מנקודת מבטי, אשמח אם נקודות מבט נוספות יעלו כאן. סיגל