סיכום יממלח..
אחחח כמה טוב לחזור... הנסיעה לשם הייתה סיוט. אחרי שחשבתי ש"יי! יש רק שמונה אנשים על האוטובוס!", גיליתי שעושים תחנה באשדוד ומעלים עוד 50 איש. גודי. עלו להם ממיטב מנהיגות להקות הפרחות, ערסים שלא שמעו כנראה על קיומן של חולצות והתעקשו להסתפק בגורמט ייצוגי והרבה שיער על החזה, ילדים ותינוקות שמקיאים אחד על השני והתעקשו להטביע את חותמם (או יותר נכון, את חותם הברך שלהם) על הגב שלי, והרבה הרבה כאב ראש. אבל מילא, היה לי מושב לבד וגם מיזוג אז איכשהו שרדתי. שום דבר מעניין לא קרה במלון, ובכל מצב אחר אם לא הייתי עם אמא שלי וסבא וסבתא שלי אולי זה גם היה יכול להיות נחמד אבל לאור החברה שאיתה הייתי, הימים שלי נראו בערך ככה כשבין לבין שמעתי לי מוזיקה (דיסני
), שיחקתי קצת בפאלם וקראתי ה"פ (וראיתי תוכניות בוקר בערוץ 2
): 8:00 - השכמה (שמונה!! זה אמצע הלילה דאמט!). 9:00 - ארוחת בוקר (היו הרבה דברים מוזרים, אני הלכתי על פנקייקס חביבים - הדבר הכי אכיל בכל הארוחות) 10:00 - ספא (כן, נשמע נפלא, אבל זה בסה"כ מי ים המלח [פוי!], מים מאוד מאוד חמים [פוי!] וג'קוזי [עם מים חמים מדי!]) 10:30 +/- - בריכה 13:30 - עולים לחדר 16:30 - שוב בריכה 18:00 - שוב ספא 19:00 - שוב עולים לחדר 20:30 - ארוחת ערב (התעקשות של המוזגת השקסית להוסיף ירקות מגעילים למנה למרות הגיית המילים הברורות מצדי "בלי ירקות". ג'יפה של בצל וכל מיני דברים מגעילים. איכס. איך שמחתי שהייתה במבה בחדר..) עד בערך 22:00 - סקס, סמים וזמר הבית (השם שלו הרס אותי - דודו ולנטינו!
) בלובי שניפח לי את המוח קשות. בין 22:00 ל23:00 +/- - מתחילה התוכנית האומנותית של הערב. היום הראשון: וואנאבי סטנדאפ פתטי, ומישהו הצליח לגרום לכל הזקנים באולם למחוא כפיים לפי הקצב ב"הפינאלי" ("אז תרימו תידיים אל השמיים תנו לו בכבוד תנו לו גם ב*קלאפ קלאפ*"). עצוב, אבל אהבתי את ההבעה של אמא שלי + סבא וסבתא שלי ששמעו את המילים ("שם טבסקו על קונדום בנות אומרות שאני חם..") ויותר מזה - ראו אותי שרה אותן. היום השני: וואנאבי פארודיה על טלנובולות ("דובה פראית") - ילד בכיתה ד' יכול לכתוב + לבצע + לשיר + לרקוד + לשחק יותר טוב מצוות הבידור של המלון. עצוב. היום השלישי: כבר התייאשנו, אז עלינו לחדר למשחק קלפים סוער. יי!
היום הרביעי: קריוקי בכיכובן של קבוצת מורות באיזו השתלמות (האוזניים שלי היו צורחות אם הן יכלו לדבר) ו... *תופים* בינגו! יי!
אבל היה ממש נחמד במקום עצמו - פאב באמצע המלון, שברגע שנכנסתי אליו נשארתי עם פה פעור. בדיוק כמו שדמיינתי את שלושת המטאטאים! אז אוקי, בשלושת המטאטאים לא יושבים עם בירות אלא עם באטרביר, וגם לא שומעים מורות מזייפות בקריוקי ובחורות מצוות הבידור מחופשות לדבורים (!), והאווירה הרבה יותר נחמדה וצריך להיות שם שלג תמידי שכזה (נתפסתי קצת בתיאור הראשוני שלו בספר השלישי
), אבל המקום עצמו נראה בדיוק כמו ששלושת המטאטאים היה צריך להראות, רק להפטר מבקבוקי השתיה החריפה ולהחליף אותם בכל מיני מאכלים קסומים מגניבים. צריכים לבוא לצלם את הסרט השלישי בישראל, ככה גם נוכל לסקול את רטקליף וגם אולי יהיו שניים-שלושה דברים שיראו כמו שהם צריכים להראות
. אניוואיז, כדי להעצים את האווירה - היה שם "שטיח" ומעין צלחת ענקית כזו עם סמל גריפינדור! באותם הצבעים, והכל.. נשארתי פעורת פה, שלפתי את המצלמה והתוצאות מצורפות.. הנסיעה הביתה הייתה עוד יותר גרוע מהנסיעה לשם, אם זה אפשרי. אוטובוס ישן עם מזגן שבקושי עובד באמצע המדבר (שונאת. מדבר. שונאת. חולות. שונאת. חום. שונאת!!!), כמות כפולה של אנשים (בחיי שהם התרבו שם במלון!) באוטובוס, ואיזה פרחה מזדקנת מכה (ואני מצטטת באופן מדויק לחלוטין: "את מפגרת?! *סטירה* ימטומטמת! *עוד סטירה* יזבל!!! *סטירה מהאמא ובעיטה מהאבא* ילא ילא עלי לאוטובוס!!! *דחיפה*"). גודי. בקיצור, להנות לא נהניתי והדבר היחיד הטוב שיצא מכל הסיפור הזה זה השיזוף, והמסקנה שבריכה כן יכולה להמאס באיזשהו שלב בחיים - משהו שלא חשבתי שאני אי פעם אגיד. אתי, עם מטען חורג של מרירות (ואם מישהו יעיז לשאול על מה אני מתלוננת כ"כ.. *מאיימת לחשוף צד פרחי נסתר שאף פעם לא ידעתי שקיים בי* [האם זו השהייה הממושכת עם היצורים האלה באוטובוס?])
אחחח כמה טוב לחזור... הנסיעה לשם הייתה סיוט. אחרי שחשבתי ש"יי! יש רק שמונה אנשים על האוטובוס!", גיליתי שעושים תחנה באשדוד ומעלים עוד 50 איש. גודי. עלו להם ממיטב מנהיגות להקות הפרחות, ערסים שלא שמעו כנראה על קיומן של חולצות והתעקשו להסתפק בגורמט ייצוגי והרבה שיער על החזה, ילדים ותינוקות שמקיאים אחד על השני והתעקשו להטביע את חותמם (או יותר נכון, את חותם הברך שלהם) על הגב שלי, והרבה הרבה כאב ראש. אבל מילא, היה לי מושב לבד וגם מיזוג אז איכשהו שרדתי. שום דבר מעניין לא קרה במלון, ובכל מצב אחר אם לא הייתי עם אמא שלי וסבא וסבתא שלי אולי זה גם היה יכול להיות נחמד אבל לאור החברה שאיתה הייתי, הימים שלי נראו בערך ככה כשבין לבין שמעתי לי מוזיקה (דיסני