סיכומשבוע

[Sigal H]

סיכומשבוע

איך מסכמשים כזה שבוע?...
הסעיפים המסורתיים כאן, אבל אתם מוזמנים גם להתעלם מהם ולכתוב מה שתרצו לספר, או סתם להרים אות חיים

(| תלתן |).

הטוב

הפחוטוב

איפה אתם עושים את "חג האזעקות"?

איך הכאבים בתוך כל זה?

סרט/ספר/אסקפיזם השבוע

איש השבוע

קישור/ציטוט/סיפורון למען המורל

ועוד מילה או שתיים



שולחת לכם חיוך, זה מה שיש לי לתת. אבל הוא אמיתי והוא בטמפרטורה נעימה והוא מגיע עם שוקולד.
שיבואו ימים שקטים במהרה

סיגל

 

[בז נדיר]

הלואי והיה מה לסכם.לא קורה דבר בין התקף להתקף

Sorry

 

[Sigal H]

באסה...

לפחות יש הפוגה קלה למנוחה בין התקף להתקף?

(נחמד לראותך פתאום

)

 

[בז נדיר]

בין התקף להתקף אני מתעדכן במה שקורה בחמאסתן :

נפוצץ אותם

 

[Sigal H]

מסכמ"שת במבולגן

השבוע שלי היה בסימן נשימה, ואיתה ואחריה ולפניה החולשה. אחרי ביקור זריז במרפאה, ריווי חמצן לא אידיאלי ודופק לא אידיאלי גם כן, נשלחתי הבייתה לטיפול מונע לדלקת ריאות, בלי תרופות אבל יותר ביפאפ ויותר מכייח, על כל הפחוטוב המשתמע מכך... מילא, שאלו יהיו הצרות שלנו, ניתנות למניעה

וזה קצת מגיע לי, כי די חיפפתי בטיפול השוטף לאחרונה. מה, היו כל כך הרבה סיבות לשכוח מזה!

חוץ מזה, חברה מהמרכז באה אלינו, לצפון השקט, להתאוורר. המצב הזה לא קל לעולה חדשה שניזונה מתקשורת זרה. אני מנסה לעודד אותה, אבל איכשהו אני אומרת הכל הפוך והעיניים שלה נפערות שוב ושוב. אוף, הלוואי שיכולתי להיות לה יותר ולהגיד את הדברים הנכונים. במקום זאת אנחנו מדברות על ספרות ועל מסעותיה בעולם והארצות שהיו ביתה...

הה, שיהיה לנו מזל השבוע. שולחת חופן חיוכים, שיספיקו לכל יום ויום

סיגל

 

[ויויאן טאץווד]

יאללא בלגן. סיכום ביום רביעי

הטוב: יש, מצאתי אחד גדול. אחרי חודשיים של ניסיונות לעשות את זה הצלחתי שבועיים ברצף ללכת לים בשבת. מה אומר ומה אדבר זה מחייה את הנפש. היתה גם אזעקה אחת שלא שמענו, אבל שמענו בום. בשבוע שעבר היה ים מדהים ואפילו נכנסתי, בשבת האחרונה הים היה מסוכן בעליל. הלוואי ואצליח להתמיד ולהמשיך ללכת (זה מרחק של 7 דקות שברגל זה כמו מסע כומתה, בשבת האחרונה היה לי טרמפ, וזה הקל על כל האופרציה משמעותית).

הפחוטוב: דלג נראה לי, עדיף לא להכנס לפינה הזו.

איפה אתם עושים את "חג האזעקות"? בתווך של לצאת או לא לצאת, בהתלבטות. אם אני במיטה אני לא קמה, יש גבול. ובשאר הזמן אני מתלבטת, עד הישמע הבום וגם עשר דקות אחרי.

איך הכאבים בתוך כל זה? לא ישנה. לא נרדמת, מתעוררת מיליון פעם, ואז מקיצה לפני התרנגול (שקורא בכל מיני שעות, הוא קצת משובש פה בכרך). אני מרגישה רע כרגיל נראה לי, אבל איכשהו כל הטירוף הזה גורם לי לא להצליח אפילו להבין מה הוא מה, מה כואב מה אתמול מה מחר, מי אני מה אני. זה כמו איזה ענן כזה שלא רואים פרטים בתוכו.

סרט/ספר/אסקפיזם השבוע: ספר: קישהון. הייתי צריכה אסקפיזם מיטבי. אחרי מותחן שוודי ולנוכח המצב, הייתי צריכה משהו קליל מאד ומשעשע ולקחתי ליד את "גומזים גומזים", אבל כל משהו מכתבי א. קישון יעשה את העבודה. וזה היסטרי. שכחתי כמה גאונות, איזה דיוק של הומור ממש מתמטי. אז למשל בקטע ביורוקרטי קלאסי שהוא מקבל חוב על תחזוקה של נמל הקישון, הוא מנסה לשכנע את הפקידים שהוא לא נחל, אז הוא אומר: אבל אני גם אפרים והנחל לא.

איש השבוע: אורנה בנאי.

קישור/ציטוט/סיפורון למען המורל: "מורשת קרב" של חדרי מדרגות. חברה שיצאה עם מגבת לחדר מדרגות, רטובה, טסה מהמקלחת, בלי עדשות לא רואה כלום. חברה שסיפרה לי שהיא גילתה שהכלבה שלה גם כשהיא לא בבית הולכת לבד ויושבת במרחב המוגן. סיפורי שכנים מצחיקים של אנשים. אותי הכי הצחיק (ותסלחו לי על ה"עילאיות והתנשאות") לראות תמונות של רסיסים שמסביבם עומדים המוני אנשים נרגשים שמצלמים את הרסיס, אנשים שמצלמים אנשים אחרים שמצלמים את הרסיס, עד אין סוף.. נראה לי שהגענו לרף חדש של פאטתיות.

ועוד מילה או שתיים: זה הזמן לזכור שהמובן מאליו הוא לא מובן מאליו. זה שהמים זורמים מהברז, זה שיש אוכל או חשמל. הכל, לזכור להגיד תודה על כל מה שאנחנו לוקחים כמובן מאליו ושגרתי. שגרה זה דבר מדהים, הלוואי ויהיה לנו הרבה ממנה.

 

[Sigal H]

המשפט האחרון

אנחנו כל כך לא רגילים לשמוע אותו, והוא כל כך נכון. תודה עליו

אני מבינה את ההתלבטות, ואת ההחלטה שלא לקום, ולמען האמת מזדהה בכל רמ"ח איבריי. אבל אני לא יכולה שלא לומר: אם את סתם בבית, נסי לפחות לרדת מתחת לקו החלונות, שלפחות אם יפול הטיל באזור לא יתנפצו לך כל הזגוגיות עלייך. אולי באמת לשכב במיטה, אם את במיטה נמוכה מקו החלונות והחלון לא נמצא בדיוק מולך אלא בצד או בקיר אליו צמודה מיטתך, זה דווקא רעיון סביר לגמרי בהתחשב במצב.

(אההה!!! אני עוד אשתגע מזה. קולות ילדי הגן המשחקים על הדשא, כמקהלה חוזרת: שמאל ימין שמאל! שמאל ימין שמאל! עמווווד דום!
הלוואי שלא אלה היו משחקי הילדים שלנו.)

ובאשר לים, זה נהדר. שבע דקות מסע כומתה אלה שבע דקות שבהן הלכת ואפילו התקדמת בדרך, פרגני לעצמך

מקווה שגם מחרתיים תוכלי לחזור אל הים, אין כמוהו.

חופן חיוכים,

 

[ויויאן טאץווד]

אתחיל מהסוף

אז זהו שלא, שבע דקות הליכה שבהן אני עושה מיליון הפסקות ועדיין זה הורג אותי כמו מי שרץ מרתון כמה קילומטרים יותר מדי, וזה גומר אותי לכמה ימים, זה לא כזה טוב. אם הייתי יכולה לקחת מונית זה היה עושה את כל הדבר הזה הרבה יותר מועיל ופחות מתיש, אבל אף מונית לא לוקחת מרחק כזה, לצערי.
אבל אני אשתדל להתמיד, ואצטרך לעשות הפסקות יותר ארוכות ולעתים יותר תכופות. זו דרך ארוכה לי מאד מאד ומייגעת ואין סופית. יש גם עלייה - סיי נו מור.

אני מקווה שהילדים האלה שלומדים תס"ח ישתמשו בהם רק כדי לעשות צורות בטקס יום העצמאות

לגבי מחסה. אם זה לא מסובך אני כן מנסה להיות קרובה לקיר פנימי וכל הזמן רק חושבת: זכוכיות. אבל אם אני צריכה לעשות סדרת פעולות בלתי אפשריות של לקום, להתלבש, לחפש נעליים וכל מיני דברים מסובכים כאלה. עד שאני אגמור לעשות אותם כבר תגמר האזעקה, אז אני מלכתחילה לא זזה.

צריך למצוןא איזו נוסחה מתמטית לזה: שאם המאמץ להצליח להגיע למרחב מוגן הוא יותר גדול מ---???

משהו... אז עדיף להשאר נייח.

 

[ויויאן טאץווד]

ורק לחדד: 7 דקות זה "מטכ"לי"

משמע, זה מה שהיה לוקח לי שהייתי בריאה. עכשיו השבע דקות האלה לוקחות לי נגיד 20 דקות. ואם אעשה את זה יותר לאט זה יהיה עוד יותר טוב

 

[Sigal H]

מישהו רודף אחרייך?

קחי 20 דקות, מה שאת צריכה. אני עדיין טוענת שזה הישג וחיוך.
(אני, את מסלול ההליכה שלי קובעת לפי הספסלים והסלעים הנוחים לישיבה שבדרך.)

 

[ויויאן טאץווד]

סלעים

לפעמים סלע נוח במקום הנכון יכול להיות הרבה יותר טוב מכורסה שלא במקום הנכון

הלוואי ויכולתי לעשות את ההליכות בצורה מדורגת. אבל משום מה לאף אחד אין כוונה להזיז את הים בהתאם לצרכים שלי