סימנים אחרונים של שפיות
סוף סוף. הגעתי... אני כאן! בביתי. במקום החם הזה שכל פעם מחדש עוטף אותי בהגנת בטון נוקשה ולא נותן לשום דבר לחדור מבעדו. אל תשאלו אותי איך הגעתי לכאן. אין לי מושג. הרכב כבר מכיר את הדרך לבד, כל יום רביעי אני נוהגת הלוך ובחזור הרכב מתפעל את עצמו. כל יום רביעי זה ככה. אבל היום במיוחד. היום הייתי בטוחה שאני לא אגיע. 4 צמתים משם לכאן. 15 ק``מ. זה המרחק אותו אני צריכה לעבור כל פעם - ולא מסוגלת. עוצמת עיניים וניזכרת.. אני נוהגת! אסור לי לעצום עיניים, אסור לישון. 20 דקות וכל מה שהצלחתי לחשוב הוא - האם בכלל אני אגיע הביתה. ידעתי שבמצבים כאלו צריך להתקשר למישהו ולדבר איתו אבל לא הצלחתי להרים את היד ולחייג ... לא הצלחתי להרים את היד לפלאפון בכלל. באמת לא הצלחתי. אז מה שונה רביעי הזה משאר ימי הרביעי בחודש האחרון? היום עשינו שיחזור. אני והיא. שיחזרנו הכל מהבגד שלבשתי עד מה שאמרנו ועד למה שעשינו. האמת שאפילו דמעה אחת לא זלגה לי. אפילו לא אחת. אולי הייתי צריכה לבכות. אולי באמת. אבל אני..... איזה לבכות... אני יודעת שביום שאני אתחיל לבכות אני לא אפסיק. אני לא אוכל להפסיק. אז אני אפילו לא מתחילה. במקום זה צחקתי. אפילו שניזכרתי בכל הדברים ששכחתי עד עכשיו. אפילו אז צחקתי. אני יש לי נטייה לצחוק בהרבה מצבים שהצחוק לא מתאים להם. לא צחוק כזה משוחרר .. צחוק קצר כזה.. חצי חיוך. סימנים ראשונים של שיגעון??? יצאתי מאצלה, נכנסתי לרכב, הנעתי והינה אני כאן. אין לי מושג איך הגעתי. אני רק זוכרת שעצמתי עיניים כמה וכמה פעמים בדרך. אפילו לא עצרתי בצד כי ידעתי שברגע שאני אעצור אני לא אוכל להמשיך. אני פחדנית... אפילו לא רציתי לעצור כדי לא לראות מה יקרה. אולי אני אצליח לנסוע?? לא... הייתי צריכה לנסוע לחיפה - אבל לא יכולתי. לנסוע לשם זה אומר לחייך לאנשים, להתנהג נורמלי, להיות נחמדה. ואני? כל מה שאני רוצה זה להיכנס למיטה ולא לצאת ממנה כל החיים. לעצום עיניים ולישון. ומבחינתי - לא להתעורר לעולם. אבל אני יודעת שאני אצטרך לקום. יש לי הורים מדהימים שלא מגיע להם שאני אתמוטט שוב... יש לי חברים מדהימים - שאם זה היה תלוי בהם היו מעלימים את כל מכאוביי... ויש את זה שאוהב אותי - שבשביל להיות שלמה איתו אני בונה את עצמי. האבן הראשונה בחומה שלי נפלה היום. גם אם חשבנו שזה קרה מזמן - אני יודעת.. זה קרה היום. האבן הראשונה בחומה נפלה והתנפצה לאלפיי אבנים שהתפזרו לכל עבר. היום כישבתי שם ודיברתי... בלעתי את הרוק, לא חשבתי פעמיים, לא ניסחתי את דבריי, לא שקלתי את מעשיי - היום כשאמרתי את הכל בלי מחסומים ובלי עכבות.. היום זה קרה. ומכאן ועד שהחומה תהרס לגמריי זה רק עניין של זמן. סימנים אחרונים של שפייות????. כן.. כנראה. מצטערת.
סוף סוף. הגעתי... אני כאן! בביתי. במקום החם הזה שכל פעם מחדש עוטף אותי בהגנת בטון נוקשה ולא נותן לשום דבר לחדור מבעדו. אל תשאלו אותי איך הגעתי לכאן. אין לי מושג. הרכב כבר מכיר את הדרך לבד, כל יום רביעי אני נוהגת הלוך ובחזור הרכב מתפעל את עצמו. כל יום רביעי זה ככה. אבל היום במיוחד. היום הייתי בטוחה שאני לא אגיע. 4 צמתים משם לכאן. 15 ק``מ. זה המרחק אותו אני צריכה לעבור כל פעם - ולא מסוגלת. עוצמת עיניים וניזכרת.. אני נוהגת! אסור לי לעצום עיניים, אסור לישון. 20 דקות וכל מה שהצלחתי לחשוב הוא - האם בכלל אני אגיע הביתה. ידעתי שבמצבים כאלו צריך להתקשר למישהו ולדבר איתו אבל לא הצלחתי להרים את היד ולחייג ... לא הצלחתי להרים את היד לפלאפון בכלל. באמת לא הצלחתי. אז מה שונה רביעי הזה משאר ימי הרביעי בחודש האחרון? היום עשינו שיחזור. אני והיא. שיחזרנו הכל מהבגד שלבשתי עד מה שאמרנו ועד למה שעשינו. האמת שאפילו דמעה אחת לא זלגה לי. אפילו לא אחת. אולי הייתי צריכה לבכות. אולי באמת. אבל אני..... איזה לבכות... אני יודעת שביום שאני אתחיל לבכות אני לא אפסיק. אני לא אוכל להפסיק. אז אני אפילו לא מתחילה. במקום זה צחקתי. אפילו שניזכרתי בכל הדברים ששכחתי עד עכשיו. אפילו אז צחקתי. אני יש לי נטייה לצחוק בהרבה מצבים שהצחוק לא מתאים להם. לא צחוק כזה משוחרר .. צחוק קצר כזה.. חצי חיוך. סימנים ראשונים של שיגעון??? יצאתי מאצלה, נכנסתי לרכב, הנעתי והינה אני כאן. אין לי מושג איך הגעתי. אני רק זוכרת שעצמתי עיניים כמה וכמה פעמים בדרך. אפילו לא עצרתי בצד כי ידעתי שברגע שאני אעצור אני לא אוכל להמשיך. אני פחדנית... אפילו לא רציתי לעצור כדי לא לראות מה יקרה. אולי אני אצליח לנסוע?? לא... הייתי צריכה לנסוע לחיפה - אבל לא יכולתי. לנסוע לשם זה אומר לחייך לאנשים, להתנהג נורמלי, להיות נחמדה. ואני? כל מה שאני רוצה זה להיכנס למיטה ולא לצאת ממנה כל החיים. לעצום עיניים ולישון. ומבחינתי - לא להתעורר לעולם. אבל אני יודעת שאני אצטרך לקום. יש לי הורים מדהימים שלא מגיע להם שאני אתמוטט שוב... יש לי חברים מדהימים - שאם זה היה תלוי בהם היו מעלימים את כל מכאוביי... ויש את זה שאוהב אותי - שבשביל להיות שלמה איתו אני בונה את עצמי. האבן הראשונה בחומה שלי נפלה היום. גם אם חשבנו שזה קרה מזמן - אני יודעת.. זה קרה היום. האבן הראשונה בחומה נפלה והתנפצה לאלפיי אבנים שהתפזרו לכל עבר. היום כישבתי שם ודיברתי... בלעתי את הרוק, לא חשבתי פעמיים, לא ניסחתי את דבריי, לא שקלתי את מעשיי - היום כשאמרתי את הכל בלי מחסומים ובלי עכבות.. היום זה קרה. ומכאן ועד שהחומה תהרס לגמריי זה רק עניין של זמן. סימנים אחרונים של שפייות????. כן.. כנראה. מצטערת.