סימנים לפגיעה או גיל ההתבגרות

[לב אם]

סימנים לפגיעה או גיל ההתבגרות

אני רוצה להעלות לדיון שאלה שהורים רבים מתחבטים בה לעתים קרובות. יש לנו ילד ממש פרח, נהדר זורם משתף פעולה, אולי קצת בישן וסגור אבל טוב לו. פתאום אנו רואים שינוי בהתנהגותו: הילד נסגר יותר בחדרו, כועס ועצוב, לפעמים הוא יוצא פחות, לפעמים החברה שיוצא אתה נראית לנו לא חיובית, כלפינו הוא כועס, כל בקשה הופכת למריבה, ונסיונות שלנו לגשש מה קרה לא ממש זוכים לתשובה... מוכר?? חלק מאתנו שעבר את הסיפור בעבר יודע שאלו היו סימני הקריאה לכך שהילד עבר פגיעה רצינית ומצוי במצוקה, אבל חלק אחר יזהה את כל הסימנים האלו כסימנים של גיל ההתבגרות, לפעמים זו תגובה מעט קיצונית לארועים במשפחה (גירושים,לידת ילד חדש וכד') אז איך מזהים?? איך יודעים?? מה הכלים שעומדים לרשותנו כדי לדעת מה באמת קורה וכדי לסייע לילד שגרום לו להבין שאנו אתו ולצדו?

 

[גן חיות]

קודם כן- בהצלחה! ועכשו - תשובה חלקי

תשובה חלקית על סמך נסיוני. דווקא אצלי הפגיעה בילדים ישנה. ידוע על בוודאות על התעללויות נפשיות ופיזיות שהבן ספג ופגיעות נפשיות ומיניות שהילדה ספגה בהיותם בגילאי גן-כתה ב. היום שניהם תלמידי חטיבת הביניים. הפגיעות היו על-ידי בני משפחה קרובים ביותר בזמן ביקורים אצל האב ומשפחתו. היו מליכים משפטיים מגעילים, ומצד שירותי הרווחה ומערכת הרפואה והחינוך, המקרים לא טופלו כראוי ולכן הפגיעות היו ממושכותולא יכלתי למנוע אותם למרות שכבר היה ברור לי על קיומם. זאת אומרת שכאשר הם לא רצו ללכת לביקורים, נעלצתי לשלוח אותם בכל זאת כדי למנוע מצב של התערבות המשטרה נגדי ואיום של פקידי הסעד להעבירם למסגרת אחרת(כולל אפשרות של משמורת האב!) הם טופלו במשך מספר שנים אצל פסיכולוגית ילדים טובה מאד. בקיץ שעבר שונו לפתע(ללא הסכמתי) הביקורים ממצב של ביקורים לפיקוח בלבד למצב שהילד תאם חופשי עם האב ביקורים ללא פיקוח. האב הפעיל לחץ רב על הילדה שתגיד לפקידת סעד שהיא גם רוצה ביקורים ללא פיקוח. אצל שני הילדים היו תוצאות כמעט מיידיות לשינוי ובעקבות כך, הם הוחזרו לטיפול נפשי(שניהם אצל מומחים לטראומה) זה הרקע. הסימנים שהיו(ישנם): אצל הילדה החרפה קיצונית מאד של התנהגויות רגילות: דלת סגורה כל הזמן. שקרים על הכל ועל כלום(הכוס הזאת ביד שלי? מה פתאום, לא ראיתי אותה! למה את מאשימה?),חוסר ריכוז קיצוני וקשיי זכרון(היא תלמידה מצטיינת), חדר מבולגן כאשר פריטי לבוש אינטימיים מלוכלכים נמצאים על הרצפה אחרי ש"סדרה", חרדות ופחדים מכל דבר, הסתבכויות מוזרות בבית הספר(לא דברים "רגילים" אלא: לא עשנתי וחושבים שכן, בנים רדפו אחרי ונפלתי בבוץ). ובנוסף ,התנהגויות חדשות ומדאיגות: "שכחה" לסגור את התריס בזמן שהתלבשה(אבל את הדלת זכרה!), זרקה פדים מהחלון(היא מכחישה אבל רואים אותם). וחלומות רעים. הכל ביחד זועק הצילו. הודעתי לה שאני חושבת שהיא צריכה עזרה והיא הסכימה(טוב שהחווייה הטיפולית שלה בעבר היה טוב) הבן פשוט פתח מחלה פיזית שגרמה לחוסר תפקוד מוחלט. במשך חודשים רצלי איתו לבדיקות. בשלב מסויים הרופאים חשבו שהוא בסכנת נפשות, או בסכנה של נכות פיזית מתקדמת ומתמשכת. ולא מצאו כלום. הוא מקבל טיפול תרופתי שמפחית את הסימפטומים אבל גם איתו הגענו למצב שהיה ברור שאין רקע פיזיולוגי ממש למחלה. הטיפול הנפשי שיפר מאד את מצבו. לא מזמן חלה הדרדרות מסויימת ודברתי עם הפסיכולוג. תיארתי מצב של קושי לישון בלילה, חוסר מעש, ישיבה מול המחשב והטלויזיה. למה לא גיל ההתבגרות והחופש הגדול ביחד? כי הוא תיאר מצב של "לא יכול להירדם". כי דברים שהוא רצה לעשות פתאום לא היו שווים את המאמץ(נסיעה לחברים למשל).שוב, העניין של הקיצוניות. אצלי אמנם יש "יתרון" שאני יודעת שהם עברו פגיעות ועדיין מתמודדים איתם. בגיל ההתבגרות באמת קשה להבדיל. אבל ככל שיש יותר סימפטומים וככל שזה יותר פתאומי ויותר קיצוני - זה הזמן לשים לב.

 

[לב אם]

הסיפור נוגע ללב

כל כך כואב לי לקרוא על המצב שבו עמדת, כשאת בחוסר אונים מול מערכת אטומה שלא מאפשרת להגן על הילדים. לצערי, קל לי מאד להאמין לסיפור כי נתקלתי במקרים דומים - שבהם האב הפוגע היה מניפולטור חכם, שהצליח להפעיל את המערכת לטובתו. האם כך הדבר גם אצלך? אשמח לשמוע ולהשתתף בדרכי ההתמודדות שלך עם המצבים האלו. אצלי היו התנהגויות מאד דומות של הבת, אבל בתחילת הדרך לא ידעתי על הפגיעה ולכן הייתי מאד קשוחה אתה בדרישה להתנהגות נורמטיבית. מה שיצר אצלי בהמשך קושי גדול של חרטה ורגשי אשמה.

 

[גן חיות]

גשות אשמה

לדעתי, מנת חלקם של הורים שילדיהם עברו התעללות כלשהי, היא רגשי אשם. על שלא מנענו, לא ידענו, פעולות שעשינו או לא עשינו, וכמעט כל דבר אחר-כך. בקבוצת תמיכה לאמהות אמרו לנו שמאד חשוב כן לדרוש התנהגות נורמטיבית. מצד שני, כאשר ילד על הקרשים, אי-אפשר לצפות להתנהגות נורמטיבית. אז עוד פעם האשמה : כי דרשת או כי לא דרשת. אם להיות הורנ זה ממילא קשה וממילא, מה שלא תעשי,ב בשלב מסויים הילדים יגידו שלא היית בסדר(בצדק כי אנחנו לא מושלמים), במצב של ילד שעבר התעללות זה פי מאה בעייתי. ואם הפוגע או פוגעים הם קרובים אהובים, אז פי אלף. איך התמודדתי? תלשתי לעצמי שערות, לא ישנתי, בכיתי, קבלתי תמיכה מחברות טובות, פניתי לפסיכולוגית באופן פרטי שתעזור לילדים, ונלחמתי במערכתככל יכולתי.

 

[לב אם]

../images/Emo24.gif

 

[עדו בן צבי]

../images/Emo24.gif