פלפל אנגלי
New member
סינדרום המתחזה מכה שנית (או - איפה הפוקוס?)
תקציר הפרקים הקודמים והבאים - בתכנית הדוקטורט שלנו יש כמה שלבים: 1. קורסים; 2. מאמר אינטרדיסציפלינרי שאמור לשלב לפחות 3 תתי תחומים (במקום ה-comps); אחריו עוברים ל-candidacy; 3. כתיבת הצעת מחקר; 4. מחקר, איסוף נתונים, דיסרטציה; 5. graduation והחיים האמיתיים. אחרי שנה וקצת בתכנית, הגיע הזמן לחשוב על ה-מאמר. בעקרון, לפי מבנה התכנית אני אמורה לעבוד על המאמר הזה במשך כל הסמסטר הבא, והוא אמור להיות אבן דרך בדרך להצעת המחקר לדיסרטציה, ורצוי שיהפוך מאוחר יותר לפרק בהצעת המחקר או בדיסרטציה עצמה. משמע, הוא אמור להיות קשור אליה (ובכל מקרה, חבל לבזבז זמן על משהו לא קשור, לא?). ואני? מבולבלת לחלוטין. חצאי רעיונות, רעיונות כלליים וכיוונים שונים (לפעמים מנוגדים לחלוטין) מתערבבים לי בראש, ואני לא מצליחה לעשות בהם סדר. לא מצליחה לחשוב מה מהם מתאים להיות פעם, כשיהיה גדול, דיסרטציה, למה יש עתיד גם בעוד שנתיים-שלוש (אורך החיים של תחום המחקר שלי הוא לא גדול במיוחד). האפשרות הסבירה ביותר היא לדבר עם מישהו, נכון? אלא ששכבה שלמה של סגל ברמת האמצע נעלמה מהמחלקה שלנו, בגלל שינויים (מבורכים) בתחום העיסוק. וכרגע יש כאן אסיסטנט פרופסורים או מרצים בכירים. כזכור (או שלא), המנחה שלי היא דיקאנית המחלקה, ולכן עסוקה ולא ממש פנויה למחקר וכו' וכו'. במקביל אליה אני עובדת עם מרצה נוסף, מתלהב אמנם, אבל צעיר וחסר ניסיון. ומאד מאד חסר לי אותו פינג-פונג מחשבתי שהזכירה נורת'רן סטאר, היכולת לעבוד עם מישהו ולחדד את המחשבה ואת הפוקוס על מה שאמור לקרות, ואת זה אני לא מוצאת כאן (עד עכשיו תהיתי האם דמות ה"מנטור" האמריקאי היא פיקציה?). אני קוראת עשרות מאמרים, מקבלת רעיון מפה, משם, דברים שנראים מעניינים, יותר או פחות, ישימים - או שכן או שלא - אבל לא מצליחה להתפקס על כיוון מדויק. מעבר לזה, הזמן מתחיל להיות מורגש - אם אני רוצה לעשות פרויקט מחקר בסמסטר הבא, אני צריכה להעביר מסמכים ל-IRB בסמסטר הזה, ולשם כך צריך להתמקד על נושא מחקר מסוים ולהתחיל לעבוד עליו. ואני? כל מה שבא לי לעשות הוא לצעוק אההההההההההההההההההה ולהתחבא בחדר עד שיפציע רעיון מוצלח. נכון שתגידו לי שהרעיונות מגיעים, פעם?
תקציר הפרקים הקודמים והבאים - בתכנית הדוקטורט שלנו יש כמה שלבים: 1. קורסים; 2. מאמר אינטרדיסציפלינרי שאמור לשלב לפחות 3 תתי תחומים (במקום ה-comps); אחריו עוברים ל-candidacy; 3. כתיבת הצעת מחקר; 4. מחקר, איסוף נתונים, דיסרטציה; 5. graduation והחיים האמיתיים. אחרי שנה וקצת בתכנית, הגיע הזמן לחשוב על ה-מאמר. בעקרון, לפי מבנה התכנית אני אמורה לעבוד על המאמר הזה במשך כל הסמסטר הבא, והוא אמור להיות אבן דרך בדרך להצעת המחקר לדיסרטציה, ורצוי שיהפוך מאוחר יותר לפרק בהצעת המחקר או בדיסרטציה עצמה. משמע, הוא אמור להיות קשור אליה (ובכל מקרה, חבל לבזבז זמן על משהו לא קשור, לא?). ואני? מבולבלת לחלוטין. חצאי רעיונות, רעיונות כלליים וכיוונים שונים (לפעמים מנוגדים לחלוטין) מתערבבים לי בראש, ואני לא מצליחה לעשות בהם סדר. לא מצליחה לחשוב מה מהם מתאים להיות פעם, כשיהיה גדול, דיסרטציה, למה יש עתיד גם בעוד שנתיים-שלוש (אורך החיים של תחום המחקר שלי הוא לא גדול במיוחד). האפשרות הסבירה ביותר היא לדבר עם מישהו, נכון? אלא ששכבה שלמה של סגל ברמת האמצע נעלמה מהמחלקה שלנו, בגלל שינויים (מבורכים) בתחום העיסוק. וכרגע יש כאן אסיסטנט פרופסורים או מרצים בכירים. כזכור (או שלא), המנחה שלי היא דיקאנית המחלקה, ולכן עסוקה ולא ממש פנויה למחקר וכו' וכו'. במקביל אליה אני עובדת עם מרצה נוסף, מתלהב אמנם, אבל צעיר וחסר ניסיון. ומאד מאד חסר לי אותו פינג-פונג מחשבתי שהזכירה נורת'רן סטאר, היכולת לעבוד עם מישהו ולחדד את המחשבה ואת הפוקוס על מה שאמור לקרות, ואת זה אני לא מוצאת כאן (עד עכשיו תהיתי האם דמות ה"מנטור" האמריקאי היא פיקציה?). אני קוראת עשרות מאמרים, מקבלת רעיון מפה, משם, דברים שנראים מעניינים, יותר או פחות, ישימים - או שכן או שלא - אבל לא מצליחה להתפקס על כיוון מדויק. מעבר לזה, הזמן מתחיל להיות מורגש - אם אני רוצה לעשות פרויקט מחקר בסמסטר הבא, אני צריכה להעביר מסמכים ל-IRB בסמסטר הזה, ולשם כך צריך להתמקד על נושא מחקר מסוים ולהתחיל לעבוד עליו. ואני? כל מה שבא לי לעשות הוא לצעוק אההההההההההההההההההה ולהתחבא בחדר עד שיפציע רעיון מוצלח. נכון שתגידו לי שהרעיונות מגיעים, פעם?
