סיפורה של...חלק א...
ישבתי על כסא בפינת החדר. השמש - שנראתה ככדור אש גדול בשעת בין ערביים, שיחקה בשערה, פיזזה בעליזות בינות תלתליה, בעודה פוסעת הלוך ושוב, מתמכרת לקרניים החמימות הלוטפות את פניה , קימטוטים זעירים נראו בזויות פיה. שפתיה התעוותו, מכרסמת את ציפורניה הארוכות המשוכות בלק, עשויות למשעי...``אל דאגה`` אמרה בחיוך קפוא...``רק מכרסמת את הלק מלמעלה...`` לפתע, ללא כל אזהרה מוקדמת, התיישבה . מבטה נחוש - מרוחק קמעה... ``ראיתי אותו... במכנסיים ירוקים... בחולצה משובצת... זוכרת כל ניע, כל פסיעה...עיניים קרות... שיער בהיר וקצר...`` נעה בכיסא באי נוחות, לפתע נעמדה ופסעה לכיוון המטבח, מלאה קומקום מים, הביטה מבעד לחלון לעבר השדות שצבעם זהב... ``נס? , סוכר...? עוגה?...חחחחחח, שטויות, דיאטה מתחילים מיום ראשון...`` ניכר בה שהיא מהססת אם להמשיך בסיפורה .....לקחה פסק זמן להכנת הקפה. ``הייתי נערה קופצנית, נאה וחטובה. אהבתי את החיים , שובבות נעורים מטריפה ... לא יכולתי שלא לראות את החיים בוורוד. לא הכרתי צבע אחר...שירים, ריקודים, בילויים - המון חברים... התגייסתי לצה``ל בשנת 1972 . קצת מאוחר מהרגיל...בטירונות, שברתי את רגלי השמאלית, לצעריהדבר מנע ממני להיות מדנ``ית (מדריכת נוער) דבר אותו רציתי יותר מכל.......... לא היתה ברירה רבה ותהליך ההחלמה עבר עלי בחיל הנדסה, בבאר שבע. הייתי מזכירה במשרד קישור. קצינת הקישור איתה עבדתי , היתה קשוחה וזו לי הפעם הראשונה שנתקלתי בצבע חום עכור .......קראו לה אושרה. אושרה ביקשה ממני לגשת לפיקוד (מרחק עשר דקות הליכה מהמשרד שלנו), להביא שוברי נסיעה עבור המילואימניקים האמורים להגיע בחודש הבא. אמנם היו שוברים - אך אלה מן הסתם לא יספיקו...`` יושבת מולה. שותקת. מחכה. נותנת לה את הזמן... מבינה ...... לאחר היסוס מה , החלה לגמגם משפט או שניים בלתי מובנים... בין לבין התחזק קולה בעת שהמשיכה לגולל בפני את סיפורה. ``יודעת...`` , אמרה , קולה מתוח ורועד. ``לא יכולה להסביר את הדחף הזה המכנן בתוכי לספר... החלטתי לספר... להוציא מטען עצום הרובץ בתוכי מזה 29 שנים... מדי יום אני שומעת עוד ספור.., עוד מקרה.., רואה את יחסם של האנשים... קוראים .., שומעים,,, שמחים שזה לא מישהו שהם מכירים - ועוברים הלאה... כל סיפור כזה , חותך בבשרי - מזכיר לי את אשר ממילא לא שכחתי...מרגישה... איך אותם רגעים נוראים חיים בתוכי, - נושמים - לא נותנים מנוח...`` - הפסיקה את דיבורה ולגמה לגימה קטנה מכוס הקפה. בקופצה מנושא לנושא, עלו בי הרהורים: `` מה יצא לה מזה? .....בעצם למה?... בשביל מה..? חשבתי שאולי מתוך רחמים עצמיים , מתוך רצון לקבל אהדה...מתוך צורך שילטפו, ירחמו, יעודדו... ? ``יודעת...אמרה, ``חשבתי לספר את סיפורי משתי סיבות... האחת מטעמים אישיים, מתוך אגואיזם צרוף...להוציא מתוכי את כל הרעל הזה... והאחרת מתוך רצון שידעו... שיראו... שיבינו כי... יש אדם אמיתי.. , חי.., נושם.., מרגיש.., חש - מאחורי כל סיפור שכזה...`` זעה באי נוחות . ``עוד קפה``?, שאלה. ``בשמחה`` השבתי. נראה בעליל כי שתינו שמחנו על ההפסקה בשטף דיבורה. היא הלכה בצעד בוטח לעבר המטבח. שעת אחר צהריים מאוחרת...השמש חדרה מבעד לחלונות. צבעי הפסטל צבעו את קירות החדר...יופים עוצר נשימה. הבטתי בשקיעה, מהופנטת. כמה יפה נראה הכל..רך..נעים..מזמין...קורץ...ריח אדמה רוויה , לאחר הגשמים האחרונים, עלה באפי. נשמתי את ריח פריחת הפרדס הקרוב לביתי, את ריח הדבש של עצי השקדיה... כשכוסות הקפה בידה, נעה לכיוון החדר, עיניה מצועפות...ניכר בה כי חל שינוי מהותי, לא עוד נראתה בטוחה ושקולה...דמעות נקוו בזויות עיניה... ``בדרכי אל הפיקוד, פגשתי את שירה , חברה איתה אני חולקת חדר במגורי הבנות...שערה השחור, היה אסוף בפקעת שנחה בשובבות על כתפיה, נעה מצד לצד עם כל ניע ראש...שמנמונת חמודה במדים, מחוייכת...חחחחחחח, תמיד חשתי כננס בעומדי ליד שירה...הרמתי מבטי אל פניה הנאות...שמחתי לראותה. שירה סיפרה לי בלהט על חברה נוספת שלנו , עדנה, חחחחחח , מלאת מרץ וחוש הומור חיקתה שירה את הליכתה וטון דיבורה של עדנה...התגלגלנו מצחוק...טוב ליבה של שירה וצורת הדיבור נטעה בי הרגשת רוגע נפלאה...צחקנו עד דמעות. בחוסר רצון עז, הבטתי בשעון...השעה היתה 14:05 , הזמן טס ואני עדיין מקשקשת ...חחחחחח..`` צחקה במבוכת מה... `` מה איכפת לי חשבתי לעצמי, מקסימום אושרה תנאם לי את נאום ה-``כמה זמן לוקח``...? נפרדתי משירה בלהת`...בערב...ו.... אל תשכחי להשאיר לי את המפתח במקום הרגיל...(מתחת לעציץ הפיקוס, מצד ימין...ליד החדר השכן..) ....אתנחתה, נשענה על מסעד הכיסא, מחייכת, מן הסתם חושבת על שירה...על עדנה...מנסה להרוויח זמן...מאוששת , שינתה תנוחה, כשגבה מוטה קדימה... ``בצעד קליל , כשצחוקה המתרונן של שירה מלווה אותי, נכנסתי בפנים זוהרות למשרד ממנו הייתי אמורה לקחת את השוברים. שם חיכתה לי סרן לילי. לילי, חברתה הטובה ביותר של אושרה ...תהרגי אותי אם אפשר להבין ....כמה שונות השתיים האלה, אושרה תמיד חמוצה וחמורת סבר, לילי - מחייכת , נעימה..... כיף לשבת לשוחח עם לילי. בקול רך ונעים הזמינה אותי לשתות בחברתה כוס קפה. התקשקשנו על דא והא, בין לבין יצאו ונכנסו חיילים וחיילות, הטלפון צילצל פעמים אחדות. לילי הביטה בי במבט מתנצל - כששפרפרת הטלפון בידה...ואני התרווחתי בכסא כאומרת....קחי ת`זמן... השעה היתה 16:10 כשיצאתי ממשרדה של סרן לילי - השוברים בידי ואני בדרכי חזרה ליחידה, כשראשי מעלה תסריטים מתסריטים שונים על השיחה הקשה המצפה לי עם ...אושרה... נכנסתי לגן הציבורי, אותו חציתי גם קודם לכן בדרכי לפיקוד (קיצור דרך , כרבע שעה מהיחידה לפיקוד ובחזרה). על הספסלים בצידי הגן , ישבו קשישים מנומנמים, נהנים מליטופה העדין של שמש חורפית של תחילת חודש פברואר...`` הבטתי בה. דיבורה קלח...כל אותו זמן לא העזתי להשחיל מילה. לא לחסום את פרץ המילים היוצא מפיה...השמש שקעה...צבעי הפסטל החליפו ציבעם לאפור דהוי לקראת חשיכה. חשתי במתח העומד באויר ...את הדריכות... בעודי הולכת להדליק את האור , ראיתי אותה , עיניה עצומות למחצה...שפתיה קפוצות. רגליה מסוקלות , כשהרגל נעה מעלה מטה בעצבנות יתרה... ידיה שלובות על חזה והיא שקועה בתוך עולמה...עולם העומד להתגלות בפניי במלוא עוצמתו...אט...אט...פיסה ...פיסה... ``מריחה את הריח?`` שאלה בקול רפה... הבטתי בה במבט משתהה... ``זה הריח...אותו הריח המשכר...אשר הרחתי...`` ``יודעת...`` אמרה. ``מסתכלת סביבי...חשה כאילו...כאילו עצר העולם מלכת...אותו הריח...אותה פריחה. מדהים...איך הטבע נשאר אותו הדבר, משתבח עם השנים ...בעוד אני...`` ישבתי חזרה בכיסא מולה. לא יכולתי שלא לחוש את הסערה המתחוללת בקירבה. עיניה האדומות מביטות סביב, מתרוצצות. לא ממוקדות. ``...ראיתי אותו..... ליד אחד השיחים הרבים אשר היו משני צידי השביל בו הלכתי...החצץ לרגליי, השמיע קול פיצפוץ עדין בעודי פוסעת לעבר היציאה מן הגן הציבורי... לפתע...הרגשתי לפיתה אדירה... זרועות חזקות,,, חבקו את גופי מאחור,,, בלפיתה עזה...`` שתיקה...פרכה ידיה...מוללה את שולי חולצתה בין אצבעותיה...ובמבט מזוגג ומרוחק המשיכה...ניכרה בה עוצמת הכאב...ראיתי אותה חיה את אותם רגעים . בטני מתהפכת בקרבי...שתיקתינו חדה כסכין... קולה לחש...בקושי יכולתי לשמוע...האויר הדחוס אשר מילה את החדר...עמד ביני לבינה וכאילו הגביר את קולה הלוחש... ``גוף חזק...שרירי...נצמד לגופי...`` הליטה פניה בין ידיה...חיכיתי...ידיי קרות... ``פלג גופו...התחתון...נוקשה... הרגשתי איך חצאית החקי שלי מתרוממת...ולפיתת המחץ שלו על שדיי מתהדקת...כצבת.. שניה...רגע...`` ..פרץ הבכי היה בלתי נמנע...הכל בפנים התהפך...התחושה הקשה ...הריקנות...המחשבות התרוצצו במוחי מבלי יכולת למקדם...למרכז...לחשוב על משהו ספציפי... ``לא הבנתי ...מה קורה...`` המשיכה בקול רועד...``הלם ובהלה נוראית תקפו אותי... הרגשתי את מגעו...המיוזע...שמעתי אותו מתנשף... התאבנתי... חושי התערפלו... זכור לי במעומעם...קולו...האומר: מה יש?, לא רוצה לעשות קצת חיים?,אוהבת את זה...נכון בובה?... באחת...הסתובבתי מולו. אינני יודעת מהיכן שאבתי כח...עדמתי מולו שבריר שניה פנים מול פנים...עיניו הקרות נעוצות בתוכי...תאווה שאיני יכולה לתארה במילים ....מילאה את כל ישותו...פניו התעוותו.. ברפלקס לא מוסבר, היכתי אותו בכל כוחותיי...בפניו...סטרתי לו בחוזקה...שמעתי את קולי הצורח... .............לללללאאאאאאאאאאאאאאאאאא...............`` דממה... גרוני ניחר...השוברים שאחזתי בידיי שניות אחדות קודם לכן...נפלו , התגוללו אי שם מתחתי... נפלתי...על שביל החצץ...מחוסרת הכרה...``
ישבתי על כסא בפינת החדר. השמש - שנראתה ככדור אש גדול בשעת בין ערביים, שיחקה בשערה, פיזזה בעליזות בינות תלתליה, בעודה פוסעת הלוך ושוב, מתמכרת לקרניים החמימות הלוטפות את פניה , קימטוטים זעירים נראו בזויות פיה. שפתיה התעוותו, מכרסמת את ציפורניה הארוכות המשוכות בלק, עשויות למשעי...``אל דאגה`` אמרה בחיוך קפוא...``רק מכרסמת את הלק מלמעלה...`` לפתע, ללא כל אזהרה מוקדמת, התיישבה . מבטה נחוש - מרוחק קמעה... ``ראיתי אותו... במכנסיים ירוקים... בחולצה משובצת... זוכרת כל ניע, כל פסיעה...עיניים קרות... שיער בהיר וקצר...`` נעה בכיסא באי נוחות, לפתע נעמדה ופסעה לכיוון המטבח, מלאה קומקום מים, הביטה מבעד לחלון לעבר השדות שצבעם זהב... ``נס? , סוכר...? עוגה?...חחחחחח, שטויות, דיאטה מתחילים מיום ראשון...`` ניכר בה שהיא מהססת אם להמשיך בסיפורה .....לקחה פסק זמן להכנת הקפה. ``הייתי נערה קופצנית, נאה וחטובה. אהבתי את החיים , שובבות נעורים מטריפה ... לא יכולתי שלא לראות את החיים בוורוד. לא הכרתי צבע אחר...שירים, ריקודים, בילויים - המון חברים... התגייסתי לצה``ל בשנת 1972 . קצת מאוחר מהרגיל...בטירונות, שברתי את רגלי השמאלית, לצעריהדבר מנע ממני להיות מדנ``ית (מדריכת נוער) דבר אותו רציתי יותר מכל.......... לא היתה ברירה רבה ותהליך ההחלמה עבר עלי בחיל הנדסה, בבאר שבע. הייתי מזכירה במשרד קישור. קצינת הקישור איתה עבדתי , היתה קשוחה וזו לי הפעם הראשונה שנתקלתי בצבע חום עכור .......קראו לה אושרה. אושרה ביקשה ממני לגשת לפיקוד (מרחק עשר דקות הליכה מהמשרד שלנו), להביא שוברי נסיעה עבור המילואימניקים האמורים להגיע בחודש הבא. אמנם היו שוברים - אך אלה מן הסתם לא יספיקו...`` יושבת מולה. שותקת. מחכה. נותנת לה את הזמן... מבינה ...... לאחר היסוס מה , החלה לגמגם משפט או שניים בלתי מובנים... בין לבין התחזק קולה בעת שהמשיכה לגולל בפני את סיפורה. ``יודעת...`` , אמרה , קולה מתוח ורועד. ``לא יכולה להסביר את הדחף הזה המכנן בתוכי לספר... החלטתי לספר... להוציא מטען עצום הרובץ בתוכי מזה 29 שנים... מדי יום אני שומעת עוד ספור.., עוד מקרה.., רואה את יחסם של האנשים... קוראים .., שומעים,,, שמחים שזה לא מישהו שהם מכירים - ועוברים הלאה... כל סיפור כזה , חותך בבשרי - מזכיר לי את אשר ממילא לא שכחתי...מרגישה... איך אותם רגעים נוראים חיים בתוכי, - נושמים - לא נותנים מנוח...`` - הפסיקה את דיבורה ולגמה לגימה קטנה מכוס הקפה. בקופצה מנושא לנושא, עלו בי הרהורים: `` מה יצא לה מזה? .....בעצם למה?... בשביל מה..? חשבתי שאולי מתוך רחמים עצמיים , מתוך רצון לקבל אהדה...מתוך צורך שילטפו, ירחמו, יעודדו... ? ``יודעת...אמרה, ``חשבתי לספר את סיפורי משתי סיבות... האחת מטעמים אישיים, מתוך אגואיזם צרוף...להוציא מתוכי את כל הרעל הזה... והאחרת מתוך רצון שידעו... שיראו... שיבינו כי... יש אדם אמיתי.. , חי.., נושם.., מרגיש.., חש - מאחורי כל סיפור שכזה...`` זעה באי נוחות . ``עוד קפה``?, שאלה. ``בשמחה`` השבתי. נראה בעליל כי שתינו שמחנו על ההפסקה בשטף דיבורה. היא הלכה בצעד בוטח לעבר המטבח. שעת אחר צהריים מאוחרת...השמש חדרה מבעד לחלונות. צבעי הפסטל צבעו את קירות החדר...יופים עוצר נשימה. הבטתי בשקיעה, מהופנטת. כמה יפה נראה הכל..רך..נעים..מזמין...קורץ...ריח אדמה רוויה , לאחר הגשמים האחרונים, עלה באפי. נשמתי את ריח פריחת הפרדס הקרוב לביתי, את ריח הדבש של עצי השקדיה... כשכוסות הקפה בידה, נעה לכיוון החדר, עיניה מצועפות...ניכר בה כי חל שינוי מהותי, לא עוד נראתה בטוחה ושקולה...דמעות נקוו בזויות עיניה... ``בדרכי אל הפיקוד, פגשתי את שירה , חברה איתה אני חולקת חדר במגורי הבנות...שערה השחור, היה אסוף בפקעת שנחה בשובבות על כתפיה, נעה מצד לצד עם כל ניע ראש...שמנמונת חמודה במדים, מחוייכת...חחחחחחח, תמיד חשתי כננס בעומדי ליד שירה...הרמתי מבטי אל פניה הנאות...שמחתי לראותה. שירה סיפרה לי בלהט על חברה נוספת שלנו , עדנה, חחחחחח , מלאת מרץ וחוש הומור חיקתה שירה את הליכתה וטון דיבורה של עדנה...התגלגלנו מצחוק...טוב ליבה של שירה וצורת הדיבור נטעה בי הרגשת רוגע נפלאה...צחקנו עד דמעות. בחוסר רצון עז, הבטתי בשעון...השעה היתה 14:05 , הזמן טס ואני עדיין מקשקשת ...חחחחחח..`` צחקה במבוכת מה... `` מה איכפת לי חשבתי לעצמי, מקסימום אושרה תנאם לי את נאום ה-``כמה זמן לוקח``...? נפרדתי משירה בלהת`...בערב...ו.... אל תשכחי להשאיר לי את המפתח במקום הרגיל...(מתחת לעציץ הפיקוס, מצד ימין...ליד החדר השכן..) ....אתנחתה, נשענה על מסעד הכיסא, מחייכת, מן הסתם חושבת על שירה...על עדנה...מנסה להרוויח זמן...מאוששת , שינתה תנוחה, כשגבה מוטה קדימה... ``בצעד קליל , כשצחוקה המתרונן של שירה מלווה אותי, נכנסתי בפנים זוהרות למשרד ממנו הייתי אמורה לקחת את השוברים. שם חיכתה לי סרן לילי. לילי, חברתה הטובה ביותר של אושרה ...תהרגי אותי אם אפשר להבין ....כמה שונות השתיים האלה, אושרה תמיד חמוצה וחמורת סבר, לילי - מחייכת , נעימה..... כיף לשבת לשוחח עם לילי. בקול רך ונעים הזמינה אותי לשתות בחברתה כוס קפה. התקשקשנו על דא והא, בין לבין יצאו ונכנסו חיילים וחיילות, הטלפון צילצל פעמים אחדות. לילי הביטה בי במבט מתנצל - כששפרפרת הטלפון בידה...ואני התרווחתי בכסא כאומרת....קחי ת`זמן... השעה היתה 16:10 כשיצאתי ממשרדה של סרן לילי - השוברים בידי ואני בדרכי חזרה ליחידה, כשראשי מעלה תסריטים מתסריטים שונים על השיחה הקשה המצפה לי עם ...אושרה... נכנסתי לגן הציבורי, אותו חציתי גם קודם לכן בדרכי לפיקוד (קיצור דרך , כרבע שעה מהיחידה לפיקוד ובחזרה). על הספסלים בצידי הגן , ישבו קשישים מנומנמים, נהנים מליטופה העדין של שמש חורפית של תחילת חודש פברואר...`` הבטתי בה. דיבורה קלח...כל אותו זמן לא העזתי להשחיל מילה. לא לחסום את פרץ המילים היוצא מפיה...השמש שקעה...צבעי הפסטל החליפו ציבעם לאפור דהוי לקראת חשיכה. חשתי במתח העומד באויר ...את הדריכות... בעודי הולכת להדליק את האור , ראיתי אותה , עיניה עצומות למחצה...שפתיה קפוצות. רגליה מסוקלות , כשהרגל נעה מעלה מטה בעצבנות יתרה... ידיה שלובות על חזה והיא שקועה בתוך עולמה...עולם העומד להתגלות בפניי במלוא עוצמתו...אט...אט...פיסה ...פיסה... ``מריחה את הריח?`` שאלה בקול רפה... הבטתי בה במבט משתהה... ``זה הריח...אותו הריח המשכר...אשר הרחתי...`` ``יודעת...`` אמרה. ``מסתכלת סביבי...חשה כאילו...כאילו עצר העולם מלכת...אותו הריח...אותה פריחה. מדהים...איך הטבע נשאר אותו הדבר, משתבח עם השנים ...בעוד אני...`` ישבתי חזרה בכיסא מולה. לא יכולתי שלא לחוש את הסערה המתחוללת בקירבה. עיניה האדומות מביטות סביב, מתרוצצות. לא ממוקדות. ``...ראיתי אותו..... ליד אחד השיחים הרבים אשר היו משני צידי השביל בו הלכתי...החצץ לרגליי, השמיע קול פיצפוץ עדין בעודי פוסעת לעבר היציאה מן הגן הציבורי... לפתע...הרגשתי לפיתה אדירה... זרועות חזקות,,, חבקו את גופי מאחור,,, בלפיתה עזה...`` שתיקה...פרכה ידיה...מוללה את שולי חולצתה בין אצבעותיה...ובמבט מזוגג ומרוחק המשיכה...ניכרה בה עוצמת הכאב...ראיתי אותה חיה את אותם רגעים . בטני מתהפכת בקרבי...שתיקתינו חדה כסכין... קולה לחש...בקושי יכולתי לשמוע...האויר הדחוס אשר מילה את החדר...עמד ביני לבינה וכאילו הגביר את קולה הלוחש... ``גוף חזק...שרירי...נצמד לגופי...`` הליטה פניה בין ידיה...חיכיתי...ידיי קרות... ``פלג גופו...התחתון...נוקשה... הרגשתי איך חצאית החקי שלי מתרוממת...ולפיתת המחץ שלו על שדיי מתהדקת...כצבת.. שניה...רגע...`` ..פרץ הבכי היה בלתי נמנע...הכל בפנים התהפך...התחושה הקשה ...הריקנות...המחשבות התרוצצו במוחי מבלי יכולת למקדם...למרכז...לחשוב על משהו ספציפי... ``לא הבנתי ...מה קורה...`` המשיכה בקול רועד...``הלם ובהלה נוראית תקפו אותי... הרגשתי את מגעו...המיוזע...שמעתי אותו מתנשף... התאבנתי... חושי התערפלו... זכור לי במעומעם...קולו...האומר: מה יש?, לא רוצה לעשות קצת חיים?,אוהבת את זה...נכון בובה?... באחת...הסתובבתי מולו. אינני יודעת מהיכן שאבתי כח...עדמתי מולו שבריר שניה פנים מול פנים...עיניו הקרות נעוצות בתוכי...תאווה שאיני יכולה לתארה במילים ....מילאה את כל ישותו...פניו התעוותו.. ברפלקס לא מוסבר, היכתי אותו בכל כוחותיי...בפניו...סטרתי לו בחוזקה...שמעתי את קולי הצורח... .............לללללאאאאאאאאאאאאאאאאאא...............`` דממה... גרוני ניחר...השוברים שאחזתי בידיי שניות אחדות קודם לכן...נפלו , התגוללו אי שם מתחתי... נפלתי...על שביל החצץ...מחוסרת הכרה...``