סיפורה של מטפלת
סיפורה של מטפלת 04/03/07 מעולם לא ראיתי עצמי כאדם רגזן במיוחד, או כאדם עם מזג הפכפך. אבל החיים עם בעלי במשך מספר השנים שקדמו לאשפוז, הוציאו ממני דברים שלא ידעתי שהיו שם. התחלתי לזרוק נעלי בית על האיש הזה, צעקתי עליו, ולפעמים רציתי לחנוק אותו. וכמובן, אחרי כל התפרצות כזו, הייתי כולי חרטה. כלומר, עד הפעם הבאה בה הרגשתי את עצמי מאבדת את השליטה. אני כמובן יודעת שהוא לא היה אחראי לדברים שעשה, כמו להתווכח איתי בכל פעם שהיה צריך להתקלח, או כאשר היה מנסה להתיישב בצורה הלא נכונה באמבטיה. לא היה שום טעם לדבר איתו בהיגיון. הוא כבר התגבר על ההיגיון, ועבר הלאה. הוא שבר מגירה וסרב בעקשנות מוחלטת להודות בכך. ודאי שהוא לא זכר את האינצידנט הזה, וגם לא אחרים. הוא היה עונה לטלפון, אבל לא מעביר לי את ההודעות. לא היה לו מושג איך להתלבש. במקום לפתוח את כפתורי החולצה בשביל להוריד אותה, הוא היה פותח אותה במשיכת יד אחת, והכפתורים היו עפים כמו קונפטי. אחרי שהמשפחה שלי שכנעה אותי לאשפז את בעלי, סבלתי מהתמוטטות קלה. המערכת החיסונית שלי יצאה מאיזון. הייתי ממש חולה. לא יכולתי לאכול, איבדתי משקל רב, נשר לי שער, ואפילו הרבה קמטים חדשים הופיעו על פניי. בשלב הזה כבר התחלתי שוב לאכול, והתחלתי להרגיש "בסדר". לא שמחה, כי זה לעולם לא יקרה, אבל לפחות דברים יומיומיים התחילו לעניין אותי. חלק משמעותי מהחיים הוא עניין השיתוף עם אדם אחר. כאשר אדם זה חולה בדמנציה, השיתוף הזה הופך לבלתי אפשרי. חיי המטפל הם חיים של בדידות. כאשר בן הזוג נפטר, ישנה תקופה של אבלות. ואחרי זמן לא מוגדר, בן הזוג החי יכול להמשיך בחייו. אבל כאשר מדובר במטפל, האדם החולה נשאר תמיד ברקע ולעולם אינו יכול להישכח. לא משנה מה האדם עושה, המחשבות על בן הזוג החולה שנפטר לעולם לא נעלמות. הנשיא רייגן אמר בזמנו שהוא מרגיש כי מחלת האלצהיימר היא הלוויה מתמשכת. אני קוראת למחלה הזו חיי מוות. ישנן הרבה מחשבות מהן סובל אדם. החשובה והראשונה בהן היא האשמה. בגלל אופי המחלה, לא פשוט להתמודד עם החולה. הוא עשוי להיות אגרסיבי או לא לשתף פעולה, והמטפל צריך פשוט להתמודד. בהתחלה לא קל "לתייג" את המחלה. אתה חושב שזה רק זקנה. אבל כאשר הדבר נתפס לפתע, אתה מרגיש אשם על כל המחאה, על העצבים ועל ההתנהגות הנוראה שהפגנת. אחרי האשמה, מגיעים הרחמים. רחמים על פחיתות הכבוד אותה חווה בעלך או אשתך. וכמובן, ייסורי מצפון על כך שאתה לא מצליח להתמודד עם השינויים במצב רוחו של החולה. המטפל חייב להיות אופטימי ביחסו אל העתיד. וחייו של המטפל חייבים להמשיך, גם אם זה אומר להיות לבד. אתה לומד לאכול לבד. זה לא קל. דבר שקשה לקבל הוא תגובות החברים, וההתנהגות שלהם כלפי המטפל. בדרך כלל, אנשים לא יודעים איך להגיב, אז הם מפסיקים לשאול על מצבו של החולה. המחשבות שלי עולות ממבוכה קשה, וזה פשוט כואב. החולה הוא לא מת. רק שמבחינה מנטאלית, הוא לא נמצא על הפלנטה. אבל המטפל מאוד "פה" והוא זקוק לא רק לרחמים, אלא גם לאמפתיה. התגובה הראשונה שלי אל החברים שרצו לבקר את בעלי הייתה להגיד "בבקשה לא". זאת בגלל הצורך לגונן, בשילוב עם המבוכה בשל השינויים שהם עשויים לגלות. לא קל לראות אדם שהיה חסון ואינטליגנט, מדבר הבלים ונסוג לתקופות קודמות במין האנושי, כמו שתיאר אותם שייקספיר בצורה כה טובה. לא קל לראות אדם אחרי 47 שנות נישואים כאשר הוא הולך ונמוג מול עינייך. מאת הדסה קהאן, מטפלת, דרום אפריקה
סיפורה של מטפלת 04/03/07 מעולם לא ראיתי עצמי כאדם רגזן במיוחד, או כאדם עם מזג הפכפך. אבל החיים עם בעלי במשך מספר השנים שקדמו לאשפוז, הוציאו ממני דברים שלא ידעתי שהיו שם. התחלתי לזרוק נעלי בית על האיש הזה, צעקתי עליו, ולפעמים רציתי לחנוק אותו. וכמובן, אחרי כל התפרצות כזו, הייתי כולי חרטה. כלומר, עד הפעם הבאה בה הרגשתי את עצמי מאבדת את השליטה. אני כמובן יודעת שהוא לא היה אחראי לדברים שעשה, כמו להתווכח איתי בכל פעם שהיה צריך להתקלח, או כאשר היה מנסה להתיישב בצורה הלא נכונה באמבטיה. לא היה שום טעם לדבר איתו בהיגיון. הוא כבר התגבר על ההיגיון, ועבר הלאה. הוא שבר מגירה וסרב בעקשנות מוחלטת להודות בכך. ודאי שהוא לא זכר את האינצידנט הזה, וגם לא אחרים. הוא היה עונה לטלפון, אבל לא מעביר לי את ההודעות. לא היה לו מושג איך להתלבש. במקום לפתוח את כפתורי החולצה בשביל להוריד אותה, הוא היה פותח אותה במשיכת יד אחת, והכפתורים היו עפים כמו קונפטי. אחרי שהמשפחה שלי שכנעה אותי לאשפז את בעלי, סבלתי מהתמוטטות קלה. המערכת החיסונית שלי יצאה מאיזון. הייתי ממש חולה. לא יכולתי לאכול, איבדתי משקל רב, נשר לי שער, ואפילו הרבה קמטים חדשים הופיעו על פניי. בשלב הזה כבר התחלתי שוב לאכול, והתחלתי להרגיש "בסדר". לא שמחה, כי זה לעולם לא יקרה, אבל לפחות דברים יומיומיים התחילו לעניין אותי. חלק משמעותי מהחיים הוא עניין השיתוף עם אדם אחר. כאשר אדם זה חולה בדמנציה, השיתוף הזה הופך לבלתי אפשרי. חיי המטפל הם חיים של בדידות. כאשר בן הזוג נפטר, ישנה תקופה של אבלות. ואחרי זמן לא מוגדר, בן הזוג החי יכול להמשיך בחייו. אבל כאשר מדובר במטפל, האדם החולה נשאר תמיד ברקע ולעולם אינו יכול להישכח. לא משנה מה האדם עושה, המחשבות על בן הזוג החולה שנפטר לעולם לא נעלמות. הנשיא רייגן אמר בזמנו שהוא מרגיש כי מחלת האלצהיימר היא הלוויה מתמשכת. אני קוראת למחלה הזו חיי מוות. ישנן הרבה מחשבות מהן סובל אדם. החשובה והראשונה בהן היא האשמה. בגלל אופי המחלה, לא פשוט להתמודד עם החולה. הוא עשוי להיות אגרסיבי או לא לשתף פעולה, והמטפל צריך פשוט להתמודד. בהתחלה לא קל "לתייג" את המחלה. אתה חושב שזה רק זקנה. אבל כאשר הדבר נתפס לפתע, אתה מרגיש אשם על כל המחאה, על העצבים ועל ההתנהגות הנוראה שהפגנת. אחרי האשמה, מגיעים הרחמים. רחמים על פחיתות הכבוד אותה חווה בעלך או אשתך. וכמובן, ייסורי מצפון על כך שאתה לא מצליח להתמודד עם השינויים במצב רוחו של החולה. המטפל חייב להיות אופטימי ביחסו אל העתיד. וחייו של המטפל חייבים להמשיך, גם אם זה אומר להיות לבד. אתה לומד לאכול לבד. זה לא קל. דבר שקשה לקבל הוא תגובות החברים, וההתנהגות שלהם כלפי המטפל. בדרך כלל, אנשים לא יודעים איך להגיב, אז הם מפסיקים לשאול על מצבו של החולה. המחשבות שלי עולות ממבוכה קשה, וזה פשוט כואב. החולה הוא לא מת. רק שמבחינה מנטאלית, הוא לא נמצא על הפלנטה. אבל המטפל מאוד "פה" והוא זקוק לא רק לרחמים, אלא גם לאמפתיה. התגובה הראשונה שלי אל החברים שרצו לבקר את בעלי הייתה להגיד "בבקשה לא". זאת בגלל הצורך לגונן, בשילוב עם המבוכה בשל השינויים שהם עשויים לגלות. לא קל לראות אדם שהיה חסון ואינטליגנט, מדבר הבלים ונסוג לתקופות קודמות במין האנושי, כמו שתיאר אותם שייקספיר בצורה כה טובה. לא קל לראות אדם אחרי 47 שנות נישואים כאשר הוא הולך ונמוג מול עינייך. מאת הדסה קהאן, מטפלת, דרום אפריקה
