סיפורון שאהבתי

סיפורון שאהבתי

אישה כבת 42 הגיעה לרב לייעוץ ואמרה לו: "אדוני הרב, הבית שלי מתפרק, הוא ישן ובלוי ולי ולבעלי אין כסף להחליף אותו, הילדים שלנו מתרוצצים כל היום בחוץ ולא מקדישים מספיק זמן לשיעורי הבית שלהם. הרכב שלנו התקלקל ובעלי הביא לי ליום ההולדת כרטיס ברכה וספר..כל כך לא רומנטי.. הכל פשוט כל כך רע... אני לא יודעת מה לעשות..." הרב התקרב אל האישה, הוציא נייר קטן וסימן עליו נקודה שחורה במרכזו, "מה את רואה כאן?" שאל, - "אני רואה נקודה שחורה" אמרה האישה. מה עוד?" שאל הכומר, - "כלום". ענתה. "שכחת דבר חשוב", אמר הרב, "את רואה גם את הנייר?" האישה חייכה. היא נזכרה שאומנם הבית שלה ישן אבל יש לה בית, היא חשבה על הילדים שמתרוצצים בחוץ כי הם בריאים ומלאי אנרגיה, הרכב התקלקל אבל יש לה רכב שלא כמו לכולם, היא חייכה כשחשבה שבעלה אולי לא בחר את המתנה האידיאלית אבל אכן חשב עליה... והיא בעצם יודעת שהוא מאד אוהב אותה, היא הבינה שלפעמים אנחנו מתמקדים בנקודה השחורה ולא רואים את הנייר עצמו... אז מתי אתה רואה רק את הנקודה השחורה? מתי אתה מתמקד במה שאין? תפוס את עצמך במהלך היום כשאתה מתמקד "בנקודה השחורה", עצור לרגע ונסה לראות את "הנייר". כל דבר שנתמקד בו – יגדל, לטוב... או לרע... לכן עלינו להתמקד בדברים הנכונים בצורה מעצימה ******************* הובא ע"י גמזו היחיד מגרושים-דתיים תכל'ס- כ"כ נכון בעיניי. מתחברים?
 
חחחחחחחחחח ../images/Emo6.gif

לא שמתי לב עד עכשיו- כנראה שזה סיפור שגוייר ב"גיורי קפיצה"....
 
מאוד מאוד מאוד מתחברת ../images/Emo13.gif

ההסתכלות הזאת היא אחד הדברים שהכי עוזרים לי במצבים קשים. במסגרת העבודה שלי אני נפגשת עם ילדים מאוד פגועים. אי אפשר לתאר איך הגישה שלי לאמהות ולחיים בכלל השתנתה בעקבות המפגש הזה. אני אסירת תודה עבור כל צעד ושלב בהתפתחות של בתי, וגם כשיש קשיים בדרך, אני תמיד מיד אחרי התלונה מודה לקב"ה שאלה הבעיות איתן אני מתמודדת. סתם דוגמה: אנחנו גרים בקומה שלישית, בלי מעלית. אפשר להתבכיין על זה בלי סוף. אבל אני זוכרת את עצמי, בתקופה שבה הייתי צריכה להרים את הקטנה במדרגות (עכשיו תודה לאל היא עולה לבד) והיה כבד, ותמיד היה עוד איזה תיק כבד/ שקית שלא ממש הקלו, חשבתי לעצמי, בע"ה בעוד כמה חודשים הפצפונת הזו תעלה לבד, שלא כמו ילדים אחרים שתלויים בהורים שלהם שירימו אותם ויניידו אותם ממקום למקום כל חייהם (דמיינו לעצמכם מה זה לסחוב ילד בן 10-11 עד לקומה רביעית יום יום- אני מכירה אישית סיפורים כאלה). ובהזדמנות זו אני "יוצאת מהארון". עוקבת מרחוק אחרי הנעשה כאן..
 
ברוכה הבאה ../images/Emo140.gif

אני לגמרי מזדהה עם התחושה שתיארת. במסגרת ההתנסות הקלינית שלי בלימודים, טיפלתי בילדים במסגרת חינוכית-שיקומית שהיו בה הרבה ילדי CP. בהחלט משנה את ההסתכלות שלך על הילדים הפרטיים שלך ובכלל על החיים. השאלה היא האם אנחנו זוכרים להשליך את התובנות האלו גם על הזוגיות שלנו?... אגב, אפשר לשאול מדוע עד היום היית בארון ומה גרם לך לבחור לצאת?
 
אני מרגישה

שאני מצליחה להשליך את זה גם על הזוגיות. יש פעמים שעולה קושי בקשר, ואז עולה בי המחשבה: ומה אם הייתי עכשיו רווקה, בלעדיו, היה טוב יותר? מה שאני מנסה לומר לעצמי הוא שאני צריכה להודות לה' על כך שיש לי בעל שאוהב ושאכפת לו, שאני לא לבד, שיש שותף לגידול הילדה, וכו'. בהתחלה המחשבה הזו היתה מוזרה קצת, אבל אחרי ש"מתאמנים בזה", באמת מרגישים ככה, ואז ההסתכלות על הקושי באה מהמקום המודה, והמעריך. החלטתי לצאת כי היה לי מה לתרום לשיח כאן. אני מסוג האנשים שעד שאין להם משהו משמעותי להוסיף מעצמם, הם בד"כ לא משתתפים. זה הרבה פעמים חסרון. אני מהאנשים שלא מסוגלים לנהל small-talk. מהאנשים שמהצד נראים לפעמים אפילו סנובים, למרות שזה ממש לא כך. מכירה כאלה?
 
למעלה