סיפורונצ'יק..
כשיצאתי מהמקלחת היא טיגנה בצל, הריח מילא את הבית ונעמדתי גלוי ראש ורגליים מול החלון, מסתכל על העצים.
"עומד לרדת גשם" אמרתי אליה "זה טוב, זה ישבור את הקור."
"אם אתה רוצה לשבור את הקור תשים גרביים" היא אמרה ועמדה ניטרלית מעל המחבת. המשכתי להסתכל על העצים. עצים הם יפים יותר מאנשים, הכוונה שאפילו העצים המכוערים יפים יותר מרוב האנשים, אבל העצים היפים, יפים יותר מכל האנשים כולם. אחרי שהיא תלך אני אשן ואחלום שאני עץ. עכשיו היא עדיין הייתה כאן. שמתי גרביים ופתחתי בקבוק יין אדום, מזגתי לשנינו ונעמדתי מאחוריה, הייתה לה צורה שלא הייתי יכול לתפוס, בלתי אפשרי היה להתעלם ממנה או לזכור אותה, ועמדנו שם ככה בשקט, לוגמים כשהיא מכינה פסטה. "כמה זמן אנחנו כבר מכירים גיא?" היא שאלה מתוך האדים. "יותר מארבע מאות מילון שניות" "זה נשמע הרבה"
נכון?", זה ארבע עשרה שנים בערך.." "זה נשמע יותר טוב" היא אמרה וכיבתה את הגז. "לא ממש. אני מרגיש את זה בשניות" "שב לאכול, אתה בקושי מרגיש משהו..." תודיעי לי הפעם לפני שאת הולכת?" אמרתי. "אני הולכת" היא אמרה מיד וזה נשמע לי כמו השיר הכי קצר בהיסטוריה. נעצתי מזלג באוכל ועצרתי, היא עשתה צעד רך והניחה יד רכה יותר על ראשי המגולח, היא רפרפה באצבעה מעט, אולי שלוש תנועות. "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם בורא מיני מזונות". היא ענתה אמן והחליקה את כל גופה למאחורי, לא הרגשתי את היד שלה נשמטת, אבל בפעם הבאה שנעצתי את המזלג היא כבר לא הייתה שם. סיימתי לאכול, המשכתי לשתות ונכנסתי למיטה. חלמתי שאני עץ. הייתי חלק מהאדמה ויציב כמו מלאך. מהידיים שלי צמחו ידיים נוספות לאין קץ, אמות ומרפקים מטורפים מכוסים בזרתות ציפורן. אלפים מהן.. הייתי איש עץ והייתי חזק מעל ומעבר, הופך אור לחיים, ושקט, בעיקר שקט. התעוררתי שעתיים אחר כך. השיניים שלי כאבו, הלכתי בחושך למטבח ושמתי כפית מלח בחצי כוס מים, לגמתי וגרגתי על השן הכואבת, ירקתי בכיור והלכתי והתיישבתי על הספה, הכאב התעמעם. לא היה לי יין, ניגשתי לחדר והבאתי קופסת סיגריות הדלקתי אחת ונשענתי לאחור, זה לא הספיק, עישנתי עוד. עישנתי ונשענתי ככה איזו שעה, חשבתי על הזמן, על איך הוא לא היה מזיק כשלעצמו, אם לא היו לבן אדם זיכרונות, אבל ברגע שיש לך זיכרונות, זה כאילו שאתה נותן לזמן חרב ביד, והוא יכול לחתוך ממך חתיכות ככה. חתיכות גדולות. הוא הניף. זה היה לפני מאות מילוני שניות, היינו ילדים ולא היה כבר לאף אחד מאתנו סיכוי לחוות את זה שוב. הלכנו לאורך הרחוב המתרוקן והיא אמרה "אמרתי ליהודית שהתנשקנו" זו הייתה בדיחה, בצחוק, ככה היא אמרה, נגיד לה שאנחנו ביחד, והיא עשתה את זה, ועכשיו היא סיפרה לי את זה, וזה היה כאילו מישהו מזכיר לך סוד ששמרת חזק מידי עד שהוא נעלם. שאלתי אותה איך היא סיפרה לה שזה היה.. להתנשק איתי, והמילים ייבשו לי את הלשון. "בסדר", היא ענתה, אמרתי לה שזה היה בסדר.. היו עוד כמה מילים, פשוטות לכאורה אבל שפיציות , והחרב שבה לנדנה. המשכתי לעשן והלכתי לישון, לא חלמתי כלום
כשיצאתי מהמקלחת היא טיגנה בצל, הריח מילא את הבית ונעמדתי גלוי ראש ורגליים מול החלון, מסתכל על העצים.
"עומד לרדת גשם" אמרתי אליה "זה טוב, זה ישבור את הקור."
"אם אתה רוצה לשבור את הקור תשים גרביים" היא אמרה ועמדה ניטרלית מעל המחבת. המשכתי להסתכל על העצים. עצים הם יפים יותר מאנשים, הכוונה שאפילו העצים המכוערים יפים יותר מרוב האנשים, אבל העצים היפים, יפים יותר מכל האנשים כולם. אחרי שהיא תלך אני אשן ואחלום שאני עץ. עכשיו היא עדיין הייתה כאן. שמתי גרביים ופתחתי בקבוק יין אדום, מזגתי לשנינו ונעמדתי מאחוריה, הייתה לה צורה שלא הייתי יכול לתפוס, בלתי אפשרי היה להתעלם ממנה או לזכור אותה, ועמדנו שם ככה בשקט, לוגמים כשהיא מכינה פסטה. "כמה זמן אנחנו כבר מכירים גיא?" היא שאלה מתוך האדים. "יותר מארבע מאות מילון שניות" "זה נשמע הרבה"
נכון?", זה ארבע עשרה שנים בערך.." "זה נשמע יותר טוב" היא אמרה וכיבתה את הגז. "לא ממש. אני מרגיש את זה בשניות" "שב לאכול, אתה בקושי מרגיש משהו..." תודיעי לי הפעם לפני שאת הולכת?" אמרתי. "אני הולכת" היא אמרה מיד וזה נשמע לי כמו השיר הכי קצר בהיסטוריה. נעצתי מזלג באוכל ועצרתי, היא עשתה צעד רך והניחה יד רכה יותר על ראשי המגולח, היא רפרפה באצבעה מעט, אולי שלוש תנועות. "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם בורא מיני מזונות". היא ענתה אמן והחליקה את כל גופה למאחורי, לא הרגשתי את היד שלה נשמטת, אבל בפעם הבאה שנעצתי את המזלג היא כבר לא הייתה שם. סיימתי לאכול, המשכתי לשתות ונכנסתי למיטה. חלמתי שאני עץ. הייתי חלק מהאדמה ויציב כמו מלאך. מהידיים שלי צמחו ידיים נוספות לאין קץ, אמות ומרפקים מטורפים מכוסים בזרתות ציפורן. אלפים מהן.. הייתי איש עץ והייתי חזק מעל ומעבר, הופך אור לחיים, ושקט, בעיקר שקט. התעוררתי שעתיים אחר כך. השיניים שלי כאבו, הלכתי בחושך למטבח ושמתי כפית מלח בחצי כוס מים, לגמתי וגרגתי על השן הכואבת, ירקתי בכיור והלכתי והתיישבתי על הספה, הכאב התעמעם. לא היה לי יין, ניגשתי לחדר והבאתי קופסת סיגריות הדלקתי אחת ונשענתי לאחור, זה לא הספיק, עישנתי עוד. עישנתי ונשענתי ככה איזו שעה, חשבתי על הזמן, על איך הוא לא היה מזיק כשלעצמו, אם לא היו לבן אדם זיכרונות, אבל ברגע שיש לך זיכרונות, זה כאילו שאתה נותן לזמן חרב ביד, והוא יכול לחתוך ממך חתיכות ככה. חתיכות גדולות. הוא הניף. זה היה לפני מאות מילוני שניות, היינו ילדים ולא היה כבר לאף אחד מאתנו סיכוי לחוות את זה שוב. הלכנו לאורך הרחוב המתרוקן והיא אמרה "אמרתי ליהודית שהתנשקנו" זו הייתה בדיחה, בצחוק, ככה היא אמרה, נגיד לה שאנחנו ביחד, והיא עשתה את זה, ועכשיו היא סיפרה לי את זה, וזה היה כאילו מישהו מזכיר לך סוד ששמרת חזק מידי עד שהוא נעלם. שאלתי אותה איך היא סיפרה לה שזה היה.. להתנשק איתי, והמילים ייבשו לי את הלשון. "בסדר", היא ענתה, אמרתי לה שזה היה בסדר.. היו עוד כמה מילים, פשוטות לכאורה אבל שפיציות , והחרב שבה לנדנה. המשכתי לעשן והלכתי לישון, לא חלמתי כלום