סיפורו של זן מאסטר קיונג הו../images/Emo140.gif
סיפור נוסף מתוך הלקט ´אפר על הבודהה´, והפעם סיפורו המפורסם של זן מאסטר קיונג הו. מקווה שתיהנו ואשמח לקבל תגובותיכם:66. סיפורו של קיונג הו לפני 75 שנים, כאשר אבי סבו (בשושלת הזן) של זן מאסטר סונג סאן, זן מאסטר קיונג הו, היה בחור צעיר, הזן בקוריאה היה חלש מאוד. אז זכה קיונג הו בהארה והיה למורה של נזירי זן רבים. עתה הוא ידוע כפטריארך של הזן הקוריאני. כאשר היה קיונג הו בן 9, אביו מת. מכיוון שאמו הייתה ענייה מכדי לגדלו בכוחות עצמה, היא שלחה אותו למנזר והוא הפך לנזיר. בגיל 14 הוא החל ללמוד את הסוטרות. הוא היה תלמיד מבריק; שמע אחת והבין עשר. תוך מספר שנים הוא למד כל שהיה יכול ללמוד מהסוטרה מאסטר, אז הוא עבר למקדש הסוטרה המפורסם דונג גק סה. שם התקדם לרמה הגבוהה ביותר. בגיל 23 הוא כבר שלט בכל הסוטרות המרכזיות, נזירים רבים התקבצו סביבו והוא הפך לסוטרה מאסטר. יום אחד, החליט קיונג הו לבקר את המורה הראשון שלו. לאחר מספר ימי הליכה, הוא עבר דרך כפר קטן. לא היו אנשים ברחובות והוא מייד הרגיש שמשהו אינו כשורה תוך שהוא חש שמשתלטת עליו תחושה של אסון. הוא פתח את דלת אחד הבתים. חמש גוויות שכבו על הרצפה בשלבים שונים של ריקבון. הוא פתח את הדלת של הבית הסמוך ומצא עוד גוויות נרקבות על הרצפה. בעודו הולך ברחוב הראשי, מטושטש ומלא אימה, הוא הבחין בשלט "סכנה: כולירע. אם חפץ אתה בחיים, הסתלק." שלט זה היכה בקיונג הו כמו פטיש, ומוחו התבהר. "אני אמור להיות סוטרה מאסטר; כבר הבנתי את כל תורתו של בודהה. מדוע אני כה מפחד? אפילו שאני מבין שכל הדברים הם בני חלוף, וחיים ומוות הם אספקטים שונים של אותה מציאות, אני עדיין קשור מאוד לגוף שלי. אז החיים הם מחסום והמוות הוא מחסום. מה אני יכול לעשות?" בדרכו הבייתה, הרהר קיונג הו עמוקות בשאלות אלו. לבסוף, הוא כינס את כל תלמידיו ואמר להם, "כולכם באתם לכאן ללמוד את הסוטרות, ואני לימדתי אתכם. אבל אני יודע כעת שהסוטרות הן רק מילותיו של בודהה. הן לא המיינד של בודהה. בכל הסוטרות שבהן אני שולט, עדיין לא זכיתי להבנה אמיתית. אני לא יכול ללמד אתכם יותר. אם ברצונכם להמשיך את לימודיכם, ישנם מורים רבים ומוכשרים שילמדו אתכם בשמחה. אולם אני החלטתי להבין את האני האמיתי שלי, ואני לא אלמד שוב עד אשר אזכה להארה". כל התלמידים הלכו לדרכם פרט לאחד. קיונג הו סגר את עצמו בחדרו. פעם ביום הביא לו תלמידו אוכל, משאיר את הצלחת ליד הדלת הסגורה. כל היום תרגל קיונג הו זן בישיבה או בשכיבה. הוא נעזר בקונג-אן שקרא בספר זן: "זן מאסטר יונג און אמר, ´לפני שהחמור עזב, הסוס כבר הגיע´. מה המשמעות של זה?" "אני כבר משול למת", הוא חשב; "אם איני יכול להגיע אל מעבר לחיים ומוות, אני נודר שלעולם לא אעזוב חדר זה." בכל פעם שהחל להרגיש ישנוני, הוא היה לוקח סכין חדה ודוקר את עצמו בירך. שלושה חודשים חלפו. במשך כל הזמן הזה, לא ישן קיונג הו רגע אחד. יום אחד, היה התלמיד בעיר הסמוכה מקבץ אוכל. שם פגש במקרה את מר לי, שהיה חבר קרוב של קיונג הו. מר לי אמר, "מה עושה המאסטר שלך בימים אלה?" התלמיד ענה, "הוא מתרגל תרגול קשה, הוא רק אוכל, יושב ושוכב." "אם הוא רק אוכל, יושב ושוכב, הוא יוולד בחיים הבאים פרה." הנזיר הצעיר התרגז. "איך אתה יכול לומר זאת? המורה שלי הוא האדם המשכיל ביותר בכל קוריאה! אני בטוח שהוא יגיע לגן עדן לאחר מותו!" מר לי אמר, "זאת לא הדרך לענות לי." "מדוע לא? כיצד הייתי אמור לענות?" "אני הייתי אומר, ´ אם המורה שלי היה חוזר פרה, הוא יהיה פרה ללא נחיריים." "פרה ללא נחיריים? מה המשמעות של זה?" "לך תשאל את המורה שלך." כשחזר למקדש, דפק התלמיד על דלתו של קיונג הו וסיפר לו על השיחה עם מר לי. מייד כשסיים לספר, לתדהמתו הרבה, פתח קיונג הו את הדלת, ובעיניים בורקות, יצא מהחדר. זהו השיר שהוא כתב בעת שזכה בהארה: שמעתי על הפרה ללא הנחיריים ולפתע כל היקום הוא ביתי. הר יון אם שוכב שטוח מתחת לכביש איכר, בסיום יום עבודתו, שר. זמן קצר לאחר מכן, הלך קיונג הו לזן מאסטר מאן הווא לראיון. מאן הווא העניק לו אישור ואת השם קיונג הו, שמשמעותו "מראה ריקה". ובכך הפך לפטריארך ה-75 בשושלת שלו. בתורו, העניק קיונג הו אישור לחמישה זן מאסטרים גדולים: יונג סון, האן אם, הא וול, סה וול ומאן גונג, מורו של קו בונג, שהיה מורו של זן מאסטר סונג סאן. זמן קצר לפני מותו, כתב קיונג הו את השיר הבא: אור הירח של המיינד הבהיר לוגם את כל הדברים בעולם. כשמיינד ואור נעלמים מה . . . זה . . . ? רגע לאחר שסיים את השיר, מת.
סיפור נוסף מתוך הלקט ´אפר על הבודהה´, והפעם סיפורו המפורסם של זן מאסטר קיונג הו. מקווה שתיהנו ואשמח לקבל תגובותיכם:66. סיפורו של קיונג הו לפני 75 שנים, כאשר אבי סבו (בשושלת הזן) של זן מאסטר סונג סאן, זן מאסטר קיונג הו, היה בחור צעיר, הזן בקוריאה היה חלש מאוד. אז זכה קיונג הו בהארה והיה למורה של נזירי זן רבים. עתה הוא ידוע כפטריארך של הזן הקוריאני. כאשר היה קיונג הו בן 9, אביו מת. מכיוון שאמו הייתה ענייה מכדי לגדלו בכוחות עצמה, היא שלחה אותו למנזר והוא הפך לנזיר. בגיל 14 הוא החל ללמוד את הסוטרות. הוא היה תלמיד מבריק; שמע אחת והבין עשר. תוך מספר שנים הוא למד כל שהיה יכול ללמוד מהסוטרה מאסטר, אז הוא עבר למקדש הסוטרה המפורסם דונג גק סה. שם התקדם לרמה הגבוהה ביותר. בגיל 23 הוא כבר שלט בכל הסוטרות המרכזיות, נזירים רבים התקבצו סביבו והוא הפך לסוטרה מאסטר. יום אחד, החליט קיונג הו לבקר את המורה הראשון שלו. לאחר מספר ימי הליכה, הוא עבר דרך כפר קטן. לא היו אנשים ברחובות והוא מייד הרגיש שמשהו אינו כשורה תוך שהוא חש שמשתלטת עליו תחושה של אסון. הוא פתח את דלת אחד הבתים. חמש גוויות שכבו על הרצפה בשלבים שונים של ריקבון. הוא פתח את הדלת של הבית הסמוך ומצא עוד גוויות נרקבות על הרצפה. בעודו הולך ברחוב הראשי, מטושטש ומלא אימה, הוא הבחין בשלט "סכנה: כולירע. אם חפץ אתה בחיים, הסתלק." שלט זה היכה בקיונג הו כמו פטיש, ומוחו התבהר. "אני אמור להיות סוטרה מאסטר; כבר הבנתי את כל תורתו של בודהה. מדוע אני כה מפחד? אפילו שאני מבין שכל הדברים הם בני חלוף, וחיים ומוות הם אספקטים שונים של אותה מציאות, אני עדיין קשור מאוד לגוף שלי. אז החיים הם מחסום והמוות הוא מחסום. מה אני יכול לעשות?" בדרכו הבייתה, הרהר קיונג הו עמוקות בשאלות אלו. לבסוף, הוא כינס את כל תלמידיו ואמר להם, "כולכם באתם לכאן ללמוד את הסוטרות, ואני לימדתי אתכם. אבל אני יודע כעת שהסוטרות הן רק מילותיו של בודהה. הן לא המיינד של בודהה. בכל הסוטרות שבהן אני שולט, עדיין לא זכיתי להבנה אמיתית. אני לא יכול ללמד אתכם יותר. אם ברצונכם להמשיך את לימודיכם, ישנם מורים רבים ומוכשרים שילמדו אתכם בשמחה. אולם אני החלטתי להבין את האני האמיתי שלי, ואני לא אלמד שוב עד אשר אזכה להארה". כל התלמידים הלכו לדרכם פרט לאחד. קיונג הו סגר את עצמו בחדרו. פעם ביום הביא לו תלמידו אוכל, משאיר את הצלחת ליד הדלת הסגורה. כל היום תרגל קיונג הו זן בישיבה או בשכיבה. הוא נעזר בקונג-אן שקרא בספר זן: "זן מאסטר יונג און אמר, ´לפני שהחמור עזב, הסוס כבר הגיע´. מה המשמעות של זה?" "אני כבר משול למת", הוא חשב; "אם איני יכול להגיע אל מעבר לחיים ומוות, אני נודר שלעולם לא אעזוב חדר זה." בכל פעם שהחל להרגיש ישנוני, הוא היה לוקח סכין חדה ודוקר את עצמו בירך. שלושה חודשים חלפו. במשך כל הזמן הזה, לא ישן קיונג הו רגע אחד. יום אחד, היה התלמיד בעיר הסמוכה מקבץ אוכל. שם פגש במקרה את מר לי, שהיה חבר קרוב של קיונג הו. מר לי אמר, "מה עושה המאסטר שלך בימים אלה?" התלמיד ענה, "הוא מתרגל תרגול קשה, הוא רק אוכל, יושב ושוכב." "אם הוא רק אוכל, יושב ושוכב, הוא יוולד בחיים הבאים פרה." הנזיר הצעיר התרגז. "איך אתה יכול לומר זאת? המורה שלי הוא האדם המשכיל ביותר בכל קוריאה! אני בטוח שהוא יגיע לגן עדן לאחר מותו!" מר לי אמר, "זאת לא הדרך לענות לי." "מדוע לא? כיצד הייתי אמור לענות?" "אני הייתי אומר, ´ אם המורה שלי היה חוזר פרה, הוא יהיה פרה ללא נחיריים." "פרה ללא נחיריים? מה המשמעות של זה?" "לך תשאל את המורה שלך." כשחזר למקדש, דפק התלמיד על דלתו של קיונג הו וסיפר לו על השיחה עם מר לי. מייד כשסיים לספר, לתדהמתו הרבה, פתח קיונג הו את הדלת, ובעיניים בורקות, יצא מהחדר. זהו השיר שהוא כתב בעת שזכה בהארה: שמעתי על הפרה ללא הנחיריים ולפתע כל היקום הוא ביתי. הר יון אם שוכב שטוח מתחת לכביש איכר, בסיום יום עבודתו, שר. זמן קצר לאחר מכן, הלך קיונג הו לזן מאסטר מאן הווא לראיון. מאן הווא העניק לו אישור ואת השם קיונג הו, שמשמעותו "מראה ריקה". ובכך הפך לפטריארך ה-75 בשושלת שלו. בתורו, העניק קיונג הו אישור לחמישה זן מאסטרים גדולים: יונג סון, האן אם, הא וול, סה וול ומאן גונג, מורו של קו בונג, שהיה מורו של זן מאסטר סונג סאן. זמן קצר לפני מותו, כתב קיונג הו את השיר הבא: אור הירח של המיינד הבהיר לוגם את כל הדברים בעולם. כשמיינד ואור נעלמים מה . . . זה . . . ? רגע לאחר שסיים את השיר, מת.
