אפונה ירוקה חמודה
New member
סיפורו של נתן אלבז
הוא נולד בצפרו שבמרוקו, עיירה השוכנת כארבעים קילומטרים מפס הגדולה. הוא גדל בבית קטן ברחוב אל-חמאם שברובע היהודי. אביו העני, מסעוד, עסק במסחר זעיר שבזעיר ובעתות מצוקה לא מאס בעבודה שחורה כדי להביא לחם למשפחתו. נתן היה הבכור מבין חמשת צאצאיו – שני בנים ושלוש בנות.
סוף שנות הארבעים היו תקופה של תסיסה בקרב יהודי מרוקו. שליחים שהגיעו מארץ ישראל הקימו בתי ספר עבריים, ייסדו תנועות נוער חינוכיות וספורטיביות כ''בני יהודה'' ו''החלוץ'' ועודדו אותם להגשים את ערכי הציונות באמצעות עלייה ארצה. הנוער נדבק בהתלהבות הזו; ההורים – פחות. לא פעם פרצו על רקע זה חיכוכים משפחתיים.
בבית משפחת אלבז שררה אווירה דומה. נתן היה תלמיד נלהב של השפה העברית וחלם אף הוא על עלייה לישראל. ההתלהבות אף גברה לאחר הקמת המדינה. בערים רבות במרוקו התחוללו פוגרומים ביהודים. אלפי מרוקנים מוסתים עלו על השכונות היהודיות, רצחו אנשים חסרי מגן, בזזו חלק מהרכוש והרסו את שנותר. מייד התארגנה ''הגנה'' יהודית במקומות שונים במרוקו. נתן אלבז, אז בן שבע עשרה, היה בין המתנדבים לשורותיה.
כשמלאו לו שמונה עשרה החליט להגשים את חלומו ולעלות לישראל. ההורים התנגדו לכך בעקשנות. יום אחד הערים נתן על הוריו, סיפר להם שהוא יוצא לקולנוע ולא חזר עוד. אחד מידידיו הגיע למחרת היום לבית הוריו הדואגים כדי להרגיעם וסיפר להם שבנם יצא לארץ ישראל. מי שקרא את עלילת ספרה של דבורה עומר ''צוללים קדימה'' ודאי יכיר את הסיטואציה טוב יותר: היא מתוארת שם בדיוק כמעט מלא.
גם הדרך לא הייתה קלה. על קבוצת הצעירים שאליה השתייך נתן היה לעבור שש מאות קילומטרים עד שהגיעו לעיירה קטנה בסמוך לגבול מרוקו-אלג'יריה. שם הצליחו לחמוק מעיניהם של שומרי הגבול ולהסתנן לתחומי אלג'יריה, שהייתה אז מושבה צרפתית ולא נהנתה מעצמאות. שם הייתה מותרת פעילות ציונית גלויה ומשם אפשר היה לארגן עלייה לארץ ישראל. אחרי כמה שבועות ירד נתן הצעיר מהספינה והביט בעיניים משתאות אל חיפה הצעירה שבתיה הלבנים, הבנויים על מורדות הכרמל, נשקפו אליו מהחוף.
''אמא יקרה'', כתב נתן בצרפתית לאמו רחל חודשים אחדים לאחר שהגיע ארצה, ''אשתדל להסביר לך דבר ואולי תביני לרוחי ושמא אהיה ראוי לסליחה על הסבל שגרמתי לכולם ובמיוחד לך. קשה היה לי להסתכל. בהתחלה רציתי להיות מה שאינני. רציתי פשוט להיות אשכנזי. הם באו מארצות מפותחות, למדו והכירו עולם, והיו לבושים טוב יותר ממני. ידעו לשוחח עם כולם כשווים. בקיצור, הם ידעו להסתדר.
יוגוסלבים, מרוקנים ועוד הרבה עדות. האשכנזים לא התביישו בכינויים. ואני? אני הנני בארץ 'מרוקני' בדיוק כמו שהייתה במרוקו 'יהודי'. ו'מרוקני' פה פרושו סכין, גנב, עולם תחתון, בטלן. בימים הראשונים הייתי אומלל, אולם ידעתי להתגבר. איך? אני פשוט חייכתי, וזה הכול...''.
חלומותיו של נתן הצעיר התנפצו אל סלע המציאות. כל מה שעבר במרוקו לא הכין אותו לקבלת הפנים רוויית הסטיגמות שבה נתקל כשהגיע לישראל. התחושה הפכה למרה עוד יותר בשל בדידותו, ללא כל קרובי משפחה לפנות אליהם. אבל אז הגיע הגיוס לצה''ל.
הוא התגייס בינואר 1954 ושובץ לחטיבת גבעתי. ב-11 בפברואר שהה במאהל היחידה בבית ליד. בלילה הקודם בילתה המחלקה שלו באימון ובכוננות. בבוקר הניחו להם המפקדים לישון מעט יותר מהמקובל ובשעות הצהריים הוטל על החיילים להכשיר את המחנה לקראת ביקורו הצפוי של קולונל אליוט, קצין צבא בריטי שבא לביקור בישראל והיה אמור להתארח במחנה. מארחיו הישראליים של אליוט ביקשו להציג בפניו את הישגיהם הצבאיים של העולים מצפון אפריקה שהגיעו ארצה ללא הורים וקרובים ומצאו בצה''ל את ביתם. באותו מחנה חנתה גם מחלקה של חיילות שעסקו אותה שעה בהכנה למסיבה גדודית שהייה אמורה להיערך באותו ערב. רבות מן החיילות שימשו כמורות לעברית לחיילי הגדוד, שרובם ככולם היו עולים ממדינות צפון אפריקה.
נתן אלבז אהב את המחנה הצבאי. זה היה ביתו היחידי בארץ. מחוץ למחנה הצבאי לא היו לו קרובים או חברים בארץ, ואף על פי כן הוא היה – לראשונה לאחר מספר חודשים – שמח בחלקו.
- ''אני מבקש שני מתנדבים שייגשו לפרק את הרימונים'', אמר המפקד
- ''אני מתנדב'', אמר מישהו.
- ''גם אני'', הצטרף אליו אחר.
בשעת הכוננות בליל אמש קיבל כל חייל שני רימוני יד, הכניס לתוכם את מנגנון הנפץ והיה מוכן להפעילם. עכשיו, משבוטלה הכוננות, היה צורך לפרק את מנגנוני הנפץ ולהחזיר את הרימונים למחסן הנשק הגדודי.
נתן אלבז היה אחד המתנדבים. הסיבה להתנדבותו הייתה פשוטה עד כדי גיחוך: הוא פשוט העדיף את מלאכת איסופם ופירוקם של רימוני היד על פני עבודות הניקיון שהיו מוטלות על שאר אנשי המחלקה.
נתן וחברו נטלו ארגז ועברו מאוהל לאוהל לאסוף את רימוני היד של החיילים, שהיו מונחים על המיטות, לצד הרובה. תוך שעה קלה נסתיים איסוף רימוני היד ונתן וחברו הלכו לאוהל ריק, בקצה המחנה, ושם התיישבו על האדמה כשהארגז לפניהם והחלו לפרק את הרימונים. מצב רוחם היה טוב והם פטפטו על המסיבה הצפויה בערב ועל שירי להיתול עוקצניים שנתן רצה לחבר ולהקניט בעזרתם את מפקדי הגדוד.
ואז נשמעה הנקישה.
איש לא ידע מעולם כיצד קרה הדבר. ניצרת הרימון שהייתה בידו של אלבז השתחררה. ה''קליק'' החלוש הדהד ברחבי האוהל כרעם בשמי הלילה.
כל השאר התרחש תוך ארבע שניות.ארבע שניות שהן משך הזמן בו בוער פתיל ההשהיה המצוי בתוך רימון היד, עד שנדלק המרעום ומפוצץ את הרימון לרסיסים. ארבע שניות שהן נצח. ארבע שניות שהן לא כלום.
נתן אלבז פעל במהירות. יכול היה להטיל את הרימון למקום הראשון שהיה עולה על דעתו ולהציל בכך את חייו. אבל בחוץ הסתובבו חבריו, שבדיוק באותן שניות גורליות סיידו את שולי השבילים. האפשרות השנייה הייתה להפיל את הרימון מידיו ולזנק אל מחוץ לאוהל. אבל בכך היה גוזר על חברו מוות בטוח. מה גם שהרימון היה עלול להביא לפיצוצם של רימונים נוספים ובסופו של דבר לפגיעה בחיילים נוספים שהיו בטווח הפיצוץ.
במצבים מעין אלה יכול המוח להגיב בכמה צורות. הוא יכול לחטוף שיתוק, לא לאפשר לבעליו לעכל את מהות המצב החדש שנוצר. הוא יכול לפעול באיטיות, לאפשר לאדם להבין את המתרחש באיחור של שנייה או שתיים יקרות מפז. אצל נתן אלבז הוא פעל במהירות של מחשב. ככל הנראה הספיק לנתח באותה מהירות את האפשרויות. הוא לא בחר באף אחת מן האפשרויות ההגיוניות ביותר. הוא בחר באפשרות השלישית.
- ''ר-י-מ-ו-ן!'' נפלטה צעקה מפיו.
החיילים בחוץ נחרדו ומיהרו להשתטח על הארץ או לתפוס מחסה. אלבז זינק מן האוהל. הוא לא יצא מבעד לפתח אלא מצידו האחר, מתחת ליריעות, כשפניו מופנות אל גדר המחנה. אין ספק שרצה להטיל לשם את הרימון. אך לתדהמתו ראה כמה חיילים בשטח. הטלת הרימון הייתה עלולה להביא להריגתם המיידית. הוא שינה כיוון ופרץ במרוצה. הוא רץ כרדוף שדים אל התעלה שבקצה המחנה. אולי רצה להטיל את הרימון לתעלה ולהציל את חייו, ואולי כבר עכשיו ידע שהוא מקריב את חייו ואת עתידו כדי להציל את חייהם של האחרים.
נתן אלבז לא הגיע אל התעלה. ממש על סף המחפורת תמו ארבע השניות. לא היה לו פנאי לערוך חישובי זמן. אלה שעקבו אחריו בחרדה ראו אותו נעצר, מקרב את היד שהחזיקה ברימון לחזהו ומשתטח על האדמה כשגופו מכסה את הרימון.
ואז נשמעה ההתפוצצות.
הרימון התפוצץ בתוך היד שלפתה אותו – והיד הייתה מקופלת מתחת לחזהו של נתן אלבז.
עוד לפני שהתפזר העשן הגיעו המג''ד והמ''פ אל שפת התעלה. הרס''ר, הלום ממעשהו של אלבז, גמגם לעבר המג''ד: ''המפקד, היה כאן מעשה גבורה''. כמה מחבריו של נתן, ששכבו על הארץ לשמע קריאת האזהרה, הוכו בהלם. תודות למהירותו של נתן היו הנזקים כמעט אפסיים בהשוואה לפוטנציאל ההרס העצום: שני חיילים נפצעו קל וקיבלו טיפול מיידי מהחובשים.
נתן אלבז שכב על שפת התעלה, בית חזהו מרוסק, ליבו עקור ממקומו וידו הימנית – היד שהחזיקה ברימון – קטועה.
בשעות אחר הצהריים התייצבו בנות הגדוד אצל המג''ד וביקשו לבטל את המסיבה שנועדה לאותו ערב. המג''ד סירב לבטל את ההתכנסות אך שינה את אופייה וקבע שיש להקדישה לדמותו ולגבורתו של נתן אלבז. למחרת פרסם דובר צה''ל הודעה רשמית על דבר מותו של החייל ''אשר הקריב את חייו כדי למנוע אסון ואובדן מקרב חבריו בהתפוצצות רימון''.
רק לאחר ימים ארוכים הצליחו שלטונות הצבא לאתר את כתובת משפחתו של התן אלבז ברובע היהודי של העיירה שצפרו שבמרוקו. הם שיגרו לשם הודעת תנחומים וצירפו קטעי עיתונות שדיווחו על מעשה הגבורה וכן העתק מן הצל''ש שהעניק לו הרמטכ''ל, משה דיין, לאחר מותו.
אנשים רבים הצטופפו ברחוב הצר וקראו בקול רם את המסמכים שהגיעו מישראל. רובם הכירו את נתן אלבז ובני משפחתו. הם הכירו אותו מבית הספר, מהחצרות, מהחנויות, מהסימטאות. הם מיררו בבכי כששמעו על סופו הנורא. כעבור ימים אחדים, כשקם מן השבעה, שיגר מסעוד אלבז, האב השכול והאומלל, מכתב תודה לרמטכ''ל. המכתב נכתב בעברית פיוטית, אופיינית לגולת מרוקו דאז. ''מחמדי'', ביכה האב את בנו, ''מה לי חיים בלעדיך...''.
שר העבודה, יגאל אלון, כתב עליו הספד. ''החייל הצעיר, נתן אלבז, לא רק הקריב את חייו למען הצלת חבריו'', נאמר בו, ''הוא גם הוכיח במותו: ה
הוא נולד בצפרו שבמרוקו, עיירה השוכנת כארבעים קילומטרים מפס הגדולה. הוא גדל בבית קטן ברחוב אל-חמאם שברובע היהודי. אביו העני, מסעוד, עסק במסחר זעיר שבזעיר ובעתות מצוקה לא מאס בעבודה שחורה כדי להביא לחם למשפחתו. נתן היה הבכור מבין חמשת צאצאיו – שני בנים ושלוש בנות.
סוף שנות הארבעים היו תקופה של תסיסה בקרב יהודי מרוקו. שליחים שהגיעו מארץ ישראל הקימו בתי ספר עבריים, ייסדו תנועות נוער חינוכיות וספורטיביות כ''בני יהודה'' ו''החלוץ'' ועודדו אותם להגשים את ערכי הציונות באמצעות עלייה ארצה. הנוער נדבק בהתלהבות הזו; ההורים – פחות. לא פעם פרצו על רקע זה חיכוכים משפחתיים.
בבית משפחת אלבז שררה אווירה דומה. נתן היה תלמיד נלהב של השפה העברית וחלם אף הוא על עלייה לישראל. ההתלהבות אף גברה לאחר הקמת המדינה. בערים רבות במרוקו התחוללו פוגרומים ביהודים. אלפי מרוקנים מוסתים עלו על השכונות היהודיות, רצחו אנשים חסרי מגן, בזזו חלק מהרכוש והרסו את שנותר. מייד התארגנה ''הגנה'' יהודית במקומות שונים במרוקו. נתן אלבז, אז בן שבע עשרה, היה בין המתנדבים לשורותיה.
כשמלאו לו שמונה עשרה החליט להגשים את חלומו ולעלות לישראל. ההורים התנגדו לכך בעקשנות. יום אחד הערים נתן על הוריו, סיפר להם שהוא יוצא לקולנוע ולא חזר עוד. אחד מידידיו הגיע למחרת היום לבית הוריו הדואגים כדי להרגיעם וסיפר להם שבנם יצא לארץ ישראל. מי שקרא את עלילת ספרה של דבורה עומר ''צוללים קדימה'' ודאי יכיר את הסיטואציה טוב יותר: היא מתוארת שם בדיוק כמעט מלא.
גם הדרך לא הייתה קלה. על קבוצת הצעירים שאליה השתייך נתן היה לעבור שש מאות קילומטרים עד שהגיעו לעיירה קטנה בסמוך לגבול מרוקו-אלג'יריה. שם הצליחו לחמוק מעיניהם של שומרי הגבול ולהסתנן לתחומי אלג'יריה, שהייתה אז מושבה צרפתית ולא נהנתה מעצמאות. שם הייתה מותרת פעילות ציונית גלויה ומשם אפשר היה לארגן עלייה לארץ ישראל. אחרי כמה שבועות ירד נתן הצעיר מהספינה והביט בעיניים משתאות אל חיפה הצעירה שבתיה הלבנים, הבנויים על מורדות הכרמל, נשקפו אליו מהחוף.
''אמא יקרה'', כתב נתן בצרפתית לאמו רחל חודשים אחדים לאחר שהגיע ארצה, ''אשתדל להסביר לך דבר ואולי תביני לרוחי ושמא אהיה ראוי לסליחה על הסבל שגרמתי לכולם ובמיוחד לך. קשה היה לי להסתכל. בהתחלה רציתי להיות מה שאינני. רציתי פשוט להיות אשכנזי. הם באו מארצות מפותחות, למדו והכירו עולם, והיו לבושים טוב יותר ממני. ידעו לשוחח עם כולם כשווים. בקיצור, הם ידעו להסתדר.
יוגוסלבים, מרוקנים ועוד הרבה עדות. האשכנזים לא התביישו בכינויים. ואני? אני הנני בארץ 'מרוקני' בדיוק כמו שהייתה במרוקו 'יהודי'. ו'מרוקני' פה פרושו סכין, גנב, עולם תחתון, בטלן. בימים הראשונים הייתי אומלל, אולם ידעתי להתגבר. איך? אני פשוט חייכתי, וזה הכול...''.
חלומותיו של נתן הצעיר התנפצו אל סלע המציאות. כל מה שעבר במרוקו לא הכין אותו לקבלת הפנים רוויית הסטיגמות שבה נתקל כשהגיע לישראל. התחושה הפכה למרה עוד יותר בשל בדידותו, ללא כל קרובי משפחה לפנות אליהם. אבל אז הגיע הגיוס לצה''ל.
הוא התגייס בינואר 1954 ושובץ לחטיבת גבעתי. ב-11 בפברואר שהה במאהל היחידה בבית ליד. בלילה הקודם בילתה המחלקה שלו באימון ובכוננות. בבוקר הניחו להם המפקדים לישון מעט יותר מהמקובל ובשעות הצהריים הוטל על החיילים להכשיר את המחנה לקראת ביקורו הצפוי של קולונל אליוט, קצין צבא בריטי שבא לביקור בישראל והיה אמור להתארח במחנה. מארחיו הישראליים של אליוט ביקשו להציג בפניו את הישגיהם הצבאיים של העולים מצפון אפריקה שהגיעו ארצה ללא הורים וקרובים ומצאו בצה''ל את ביתם. באותו מחנה חנתה גם מחלקה של חיילות שעסקו אותה שעה בהכנה למסיבה גדודית שהייה אמורה להיערך באותו ערב. רבות מן החיילות שימשו כמורות לעברית לחיילי הגדוד, שרובם ככולם היו עולים ממדינות צפון אפריקה.
נתן אלבז אהב את המחנה הצבאי. זה היה ביתו היחידי בארץ. מחוץ למחנה הצבאי לא היו לו קרובים או חברים בארץ, ואף על פי כן הוא היה – לראשונה לאחר מספר חודשים – שמח בחלקו.
- ''אני מבקש שני מתנדבים שייגשו לפרק את הרימונים'', אמר המפקד
- ''אני מתנדב'', אמר מישהו.
- ''גם אני'', הצטרף אליו אחר.
בשעת הכוננות בליל אמש קיבל כל חייל שני רימוני יד, הכניס לתוכם את מנגנון הנפץ והיה מוכן להפעילם. עכשיו, משבוטלה הכוננות, היה צורך לפרק את מנגנוני הנפץ ולהחזיר את הרימונים למחסן הנשק הגדודי.
נתן אלבז היה אחד המתנדבים. הסיבה להתנדבותו הייתה פשוטה עד כדי גיחוך: הוא פשוט העדיף את מלאכת איסופם ופירוקם של רימוני היד על פני עבודות הניקיון שהיו מוטלות על שאר אנשי המחלקה.
נתן וחברו נטלו ארגז ועברו מאוהל לאוהל לאסוף את רימוני היד של החיילים, שהיו מונחים על המיטות, לצד הרובה. תוך שעה קלה נסתיים איסוף רימוני היד ונתן וחברו הלכו לאוהל ריק, בקצה המחנה, ושם התיישבו על האדמה כשהארגז לפניהם והחלו לפרק את הרימונים. מצב רוחם היה טוב והם פטפטו על המסיבה הצפויה בערב ועל שירי להיתול עוקצניים שנתן רצה לחבר ולהקניט בעזרתם את מפקדי הגדוד.
ואז נשמעה הנקישה.
איש לא ידע מעולם כיצד קרה הדבר. ניצרת הרימון שהייתה בידו של אלבז השתחררה. ה''קליק'' החלוש הדהד ברחבי האוהל כרעם בשמי הלילה.
כל השאר התרחש תוך ארבע שניות.ארבע שניות שהן משך הזמן בו בוער פתיל ההשהיה המצוי בתוך רימון היד, עד שנדלק המרעום ומפוצץ את הרימון לרסיסים. ארבע שניות שהן נצח. ארבע שניות שהן לא כלום.
נתן אלבז פעל במהירות. יכול היה להטיל את הרימון למקום הראשון שהיה עולה על דעתו ולהציל בכך את חייו. אבל בחוץ הסתובבו חבריו, שבדיוק באותן שניות גורליות סיידו את שולי השבילים. האפשרות השנייה הייתה להפיל את הרימון מידיו ולזנק אל מחוץ לאוהל. אבל בכך היה גוזר על חברו מוות בטוח. מה גם שהרימון היה עלול להביא לפיצוצם של רימונים נוספים ובסופו של דבר לפגיעה בחיילים נוספים שהיו בטווח הפיצוץ.
במצבים מעין אלה יכול המוח להגיב בכמה צורות. הוא יכול לחטוף שיתוק, לא לאפשר לבעליו לעכל את מהות המצב החדש שנוצר. הוא יכול לפעול באיטיות, לאפשר לאדם להבין את המתרחש באיחור של שנייה או שתיים יקרות מפז. אצל נתן אלבז הוא פעל במהירות של מחשב. ככל הנראה הספיק לנתח באותה מהירות את האפשרויות. הוא לא בחר באף אחת מן האפשרויות ההגיוניות ביותר. הוא בחר באפשרות השלישית.
- ''ר-י-מ-ו-ן!'' נפלטה צעקה מפיו.
החיילים בחוץ נחרדו ומיהרו להשתטח על הארץ או לתפוס מחסה. אלבז זינק מן האוהל. הוא לא יצא מבעד לפתח אלא מצידו האחר, מתחת ליריעות, כשפניו מופנות אל גדר המחנה. אין ספק שרצה להטיל לשם את הרימון. אך לתדהמתו ראה כמה חיילים בשטח. הטלת הרימון הייתה עלולה להביא להריגתם המיידית. הוא שינה כיוון ופרץ במרוצה. הוא רץ כרדוף שדים אל התעלה שבקצה המחנה. אולי רצה להטיל את הרימון לתעלה ולהציל את חייו, ואולי כבר עכשיו ידע שהוא מקריב את חייו ואת עתידו כדי להציל את חייהם של האחרים.
נתן אלבז לא הגיע אל התעלה. ממש על סף המחפורת תמו ארבע השניות. לא היה לו פנאי לערוך חישובי זמן. אלה שעקבו אחריו בחרדה ראו אותו נעצר, מקרב את היד שהחזיקה ברימון לחזהו ומשתטח על האדמה כשגופו מכסה את הרימון.
ואז נשמעה ההתפוצצות.
הרימון התפוצץ בתוך היד שלפתה אותו – והיד הייתה מקופלת מתחת לחזהו של נתן אלבז.
עוד לפני שהתפזר העשן הגיעו המג''ד והמ''פ אל שפת התעלה. הרס''ר, הלום ממעשהו של אלבז, גמגם לעבר המג''ד: ''המפקד, היה כאן מעשה גבורה''. כמה מחבריו של נתן, ששכבו על הארץ לשמע קריאת האזהרה, הוכו בהלם. תודות למהירותו של נתן היו הנזקים כמעט אפסיים בהשוואה לפוטנציאל ההרס העצום: שני חיילים נפצעו קל וקיבלו טיפול מיידי מהחובשים.
נתן אלבז שכב על שפת התעלה, בית חזהו מרוסק, ליבו עקור ממקומו וידו הימנית – היד שהחזיקה ברימון – קטועה.
בשעות אחר הצהריים התייצבו בנות הגדוד אצל המג''ד וביקשו לבטל את המסיבה שנועדה לאותו ערב. המג''ד סירב לבטל את ההתכנסות אך שינה את אופייה וקבע שיש להקדישה לדמותו ולגבורתו של נתן אלבז. למחרת פרסם דובר צה''ל הודעה רשמית על דבר מותו של החייל ''אשר הקריב את חייו כדי למנוע אסון ואובדן מקרב חבריו בהתפוצצות רימון''.
רק לאחר ימים ארוכים הצליחו שלטונות הצבא לאתר את כתובת משפחתו של התן אלבז ברובע היהודי של העיירה שצפרו שבמרוקו. הם שיגרו לשם הודעת תנחומים וצירפו קטעי עיתונות שדיווחו על מעשה הגבורה וכן העתק מן הצל''ש שהעניק לו הרמטכ''ל, משה דיין, לאחר מותו.
אנשים רבים הצטופפו ברחוב הצר וקראו בקול רם את המסמכים שהגיעו מישראל. רובם הכירו את נתן אלבז ובני משפחתו. הם הכירו אותו מבית הספר, מהחצרות, מהחנויות, מהסימטאות. הם מיררו בבכי כששמעו על סופו הנורא. כעבור ימים אחדים, כשקם מן השבעה, שיגר מסעוד אלבז, האב השכול והאומלל, מכתב תודה לרמטכ''ל. המכתב נכתב בעברית פיוטית, אופיינית לגולת מרוקו דאז. ''מחמדי'', ביכה האב את בנו, ''מה לי חיים בלעדיך...''.
שר העבודה, יגאל אלון, כתב עליו הספד. ''החייל הצעיר, נתן אלבז, לא רק הקריב את חייו למען הצלת חבריו'', נאמר בו, ''הוא גם הוכיח במותו: ה
