סיפורו של leper (לא לבעלי לב חלש)
נולדתי ביום השלישי לזעם האדמה, שלוש וחצי שעות עמלו הטכנאים, מעל למכונת הבשר יורקת גזים, עשן ושמן בוער, ביום השלישי לפני עלות החמה יצאו גפי אל אויר העולם, אף פעם לא אהבתי את ריח האביב ומעולם לא רציתי ללבוש דמות אדם מעוותת כל כך. הכעס הציפני עד להשחית מי הם להעיז להעלותני חי אל פני הקרקע? מכוסה בשמן סמיך נותק כבל החשמל מבטני והונחתי בתוך אינקוברטור להשגחה, עליונה, חפצי מתכת תחתכו בבשרי בידי אנשים אפורים בבגד לבן, הם אמרו בלחש מהדהד שיציאתי לעולם אינה אפשרית במיוחד עם מבנה גוגולת מעוות, הציגו אותי בפני המון פרצופים, אך אני לא הנחתי להם להנות ולא הוצאתי מילה, הם לעומת זאת רחשו מילים מסביבי ואני קולט כל שומר בזיכרון, הם חשבו שלא יתכן שאחיה זמן כל כך ארוך זמן שאוכל להצמיח שיינים ולמרות ניסיונתיהם הכבירים לדאוג לכך שרדתי אותם. הם לא יכלו להסתיר אותי מאיור העולם הוקמתי כניסוי פרויקט צבאי לשמש מוח אורגני למערכת הגנה הם לא ציפו דמות שבורה כל כך הם הכריזו על כך ככישלון, אני החרשתי כל הזמן הזה וידעתי כי יומי יגיע, הם הניחו אותיח לנפשי בגן ללקוי למידה. שם כבר אספתי לי את כל המילים כל הרעינות היפים הם היו מקרינים לנו הסברים על התנהגות בחברה האנושית הם רצו שנלמד לנגן על כלי נגינה אני טרחתי לשבור את כולם לא רציתי שיבואו לראות את דמותי כהצגה משעשעת ומבדרת, מידי פעם היה מגיע אדם במדים לראות כיצד אני מתפקד, השתדלתי שלא להראות חכם אחרת היו מוציאים אותי משם ולא רציתי בזה. כעבור מספר שנים, נדמה לי, כבר הבנתי שמהמקום ההוא לא אלמד דבר, התחלתי לתכנן את מהלכי החוצה, הקירות לבנים דלדות עם מנעולים מכנים גדולים, ומצלמות, הייתי מציץ דרך החלונות הייתי רואה רק את צמרות העצים וציפורים, החלתי לשנוא בליבי ציפורים איך להם מותר להסתובב חופשיות ולי אסור, בלילה הבחנתי בתנועה על הקיר זה היה עש לילה, שילחתי את ידי עליו, הוא נותר ככתם על הקיר, הוא נראה לי אנושי מאז העש היא החיה האהובה עלי. בהתחלה זה באמת חונק אחר כך מתרגילים לכך, על שהם גילו שאני תלוי מהצוואר לקח להם כחצי יממה, הם גררו אותי על הריצה, כחול וקר, וזרקו אותי על מיטה, לאחר שהם הלכו הוצאתי את צינור הפלסטיק מהגרון הוא איפשר לי לנשום לפני, ברחתי משם לפני שהם יוכלו לחזור, כשיצאתי היה יותר מיידי אור, הוא צרב לי את העיינים, כיסיתי את עצמי בעלים ובוץ וזרקתי עצמי אל לידי כביש האספלט. אני לא יודע כמה ימים עברו אך עברתי מרחק היו שלוליות לרוב, כך שהצמא לא היה כל כך מורגש, הרעב היה קשה מנשוא נאלצתי לאכול כל דבר שהיה בעל בשר, הייתי חופשי לדרכי ללא ראית מבט על העולם ללא ידיעה על צורות חיים ללא ידיעה לאיך הדברים מתנהלים, מילים... מילים של תיסכול הניעו אותי, מילים של חוסר מנוחה, אחר כך גיליתי שאלוהים בראה את העולם באותיות אני חייתי על שברי משפטים. לבסוף הגעתי אל גוש בטון עם דלת חלודה, זחלתי לשם אל תוך החשכה נשכבתי לישון, את החודשים הקרובים ביליתי בהילחמות מול מתחרים אחרים על המבנה, ברובם ניצחתי מחלקם ברחתי וחזרתי עם אש, לבסוף הועדתי את המקום לי, זהו ביתי ומבצרי, אייני יודע מי חיי במבנה הזה מצאתי מעיין ספר מלא בתמונות של אנשים דהויים לכולם היו שיינים חשופות, היו תמונות של אנשים גדולים ושל אנשים קטנים, יותר מכל תפסה עייני תמונה של בחורה אחת. תמונה חומה מתקלפת בקצוות, שיערה שחורה נראה רך, עייניה אינן מביטות עלי אלא אל מעבר לאופק, פעמים רבות ניסיתי לשער היכן נמצאות מחשבותיה, עור פניה היה עדין וצלקת קטנה על לחיה השמאלית, בלילות הקשים מנשוא הייתי מביט אל התמונה, היא מנחמת אותי אומרת לי להביט קדימה כי מחר יש יום ארור חדש, שאליו השמש מתעקשת להאיר. מצאתי את איזור המידע שלהם, כריכות על כריכות תילי תילים, הם האמינו ברגשות ושוחחו על הנאות בחיים, בכריכות הללו מצאתי מילים מילים נוספות להציג את עולמי, מילים של צבעי מכחול ושל מעמקים. אינני יודע איך לבסוף מצאתי את המראה, אך היא הייתה שם גדולה ענקית מלאה אבק עד כי האמנתי תמיד שזו דלת אל חלק נוסף, הדבר היה איום ונורא בהתחלה העברתי אצבע על האבק והצצתי ראיתי מהצד השני עין מביטה עליה, ברחתי מהמבנה למשך כמה ימים ולא העזתי להיכנס עד שראיתי כי לא יוצא משם אף אדם, כאשר חזרתי אליה היא הייתה עדין מכוסה אבק, לקחתי כלי כיבול דגול, ומילאתי אותו במים מהמרזב, במכה אחת התחתי את המים באבק. דמותו - דמותי השתקפה לעברי כולה נוטפת גלי מים, העיינים הנשקפות אחזו במבטי הם היו רושפות אש כחולה וזעם ארגמן, הגוף נראה מעוות להחליא ובמרכזו חור שחור פעור רוחש דברים נעים. קברתי אותה בשלמותה מתחת לשדה תילתנים בקרחת היער זרקתי לה את התמונה של האישה, אור השמש חימם את את העצים, הטלתי את רגב האדמה האחרון וזרקתי את את החפירה. בלילות הם באים לבקר אותי בחלומות הדמות מהמראה והאישה הם לוחשים לי מילות ניחומים לעתיד שאינו מוסבר, הייתי רוצה להולד לזן נדיר של לוחמים אך הופעתי כך על פני האדמה. כל הנותר לי הם רק מילים שבחרוף נפש מתפרצות אל על, מותירות שובלי אור זהב, מאירות בחשכה את המתים, אלת הגחליליות שומרת לי אותן. זעם, זעם, זעם ותיסכול, טבע האדם יצר אותי ואני משלם על כך. היזהרו מאנשים בעלי חורים שחורים אשר מפיהם עפים פרפרים זהובים.
נולדתי ביום השלישי לזעם האדמה, שלוש וחצי שעות עמלו הטכנאים, מעל למכונת הבשר יורקת גזים, עשן ושמן בוער, ביום השלישי לפני עלות החמה יצאו גפי אל אויר העולם, אף פעם לא אהבתי את ריח האביב ומעולם לא רציתי ללבוש דמות אדם מעוותת כל כך. הכעס הציפני עד להשחית מי הם להעיז להעלותני חי אל פני הקרקע? מכוסה בשמן סמיך נותק כבל החשמל מבטני והונחתי בתוך אינקוברטור להשגחה, עליונה, חפצי מתכת תחתכו בבשרי בידי אנשים אפורים בבגד לבן, הם אמרו בלחש מהדהד שיציאתי לעולם אינה אפשרית במיוחד עם מבנה גוגולת מעוות, הציגו אותי בפני המון פרצופים, אך אני לא הנחתי להם להנות ולא הוצאתי מילה, הם לעומת זאת רחשו מילים מסביבי ואני קולט כל שומר בזיכרון, הם חשבו שלא יתכן שאחיה זמן כל כך ארוך זמן שאוכל להצמיח שיינים ולמרות ניסיונתיהם הכבירים לדאוג לכך שרדתי אותם. הם לא יכלו להסתיר אותי מאיור העולם הוקמתי כניסוי פרויקט צבאי לשמש מוח אורגני למערכת הגנה הם לא ציפו דמות שבורה כל כך הם הכריזו על כך ככישלון, אני החרשתי כל הזמן הזה וידעתי כי יומי יגיע, הם הניחו אותיח לנפשי בגן ללקוי למידה. שם כבר אספתי לי את כל המילים כל הרעינות היפים הם היו מקרינים לנו הסברים על התנהגות בחברה האנושית הם רצו שנלמד לנגן על כלי נגינה אני טרחתי לשבור את כולם לא רציתי שיבואו לראות את דמותי כהצגה משעשעת ומבדרת, מידי פעם היה מגיע אדם במדים לראות כיצד אני מתפקד, השתדלתי שלא להראות חכם אחרת היו מוציאים אותי משם ולא רציתי בזה. כעבור מספר שנים, נדמה לי, כבר הבנתי שמהמקום ההוא לא אלמד דבר, התחלתי לתכנן את מהלכי החוצה, הקירות לבנים דלדות עם מנעולים מכנים גדולים, ומצלמות, הייתי מציץ דרך החלונות הייתי רואה רק את צמרות העצים וציפורים, החלתי לשנוא בליבי ציפורים איך להם מותר להסתובב חופשיות ולי אסור, בלילה הבחנתי בתנועה על הקיר זה היה עש לילה, שילחתי את ידי עליו, הוא נותר ככתם על הקיר, הוא נראה לי אנושי מאז העש היא החיה האהובה עלי. בהתחלה זה באמת חונק אחר כך מתרגילים לכך, על שהם גילו שאני תלוי מהצוואר לקח להם כחצי יממה, הם גררו אותי על הריצה, כחול וקר, וזרקו אותי על מיטה, לאחר שהם הלכו הוצאתי את צינור הפלסטיק מהגרון הוא איפשר לי לנשום לפני, ברחתי משם לפני שהם יוכלו לחזור, כשיצאתי היה יותר מיידי אור, הוא צרב לי את העיינים, כיסיתי את עצמי בעלים ובוץ וזרקתי עצמי אל לידי כביש האספלט. אני לא יודע כמה ימים עברו אך עברתי מרחק היו שלוליות לרוב, כך שהצמא לא היה כל כך מורגש, הרעב היה קשה מנשוא נאלצתי לאכול כל דבר שהיה בעל בשר, הייתי חופשי לדרכי ללא ראית מבט על העולם ללא ידיעה על צורות חיים ללא ידיעה לאיך הדברים מתנהלים, מילים... מילים של תיסכול הניעו אותי, מילים של חוסר מנוחה, אחר כך גיליתי שאלוהים בראה את העולם באותיות אני חייתי על שברי משפטים. לבסוף הגעתי אל גוש בטון עם דלת חלודה, זחלתי לשם אל תוך החשכה נשכבתי לישון, את החודשים הקרובים ביליתי בהילחמות מול מתחרים אחרים על המבנה, ברובם ניצחתי מחלקם ברחתי וחזרתי עם אש, לבסוף הועדתי את המקום לי, זהו ביתי ומבצרי, אייני יודע מי חיי במבנה הזה מצאתי מעיין ספר מלא בתמונות של אנשים דהויים לכולם היו שיינים חשופות, היו תמונות של אנשים גדולים ושל אנשים קטנים, יותר מכל תפסה עייני תמונה של בחורה אחת. תמונה חומה מתקלפת בקצוות, שיערה שחורה נראה רך, עייניה אינן מביטות עלי אלא אל מעבר לאופק, פעמים רבות ניסיתי לשער היכן נמצאות מחשבותיה, עור פניה היה עדין וצלקת קטנה על לחיה השמאלית, בלילות הקשים מנשוא הייתי מביט אל התמונה, היא מנחמת אותי אומרת לי להביט קדימה כי מחר יש יום ארור חדש, שאליו השמש מתעקשת להאיר. מצאתי את איזור המידע שלהם, כריכות על כריכות תילי תילים, הם האמינו ברגשות ושוחחו על הנאות בחיים, בכריכות הללו מצאתי מילים מילים נוספות להציג את עולמי, מילים של צבעי מכחול ושל מעמקים. אינני יודע איך לבסוף מצאתי את המראה, אך היא הייתה שם גדולה ענקית מלאה אבק עד כי האמנתי תמיד שזו דלת אל חלק נוסף, הדבר היה איום ונורא בהתחלה העברתי אצבע על האבק והצצתי ראיתי מהצד השני עין מביטה עליה, ברחתי מהמבנה למשך כמה ימים ולא העזתי להיכנס עד שראיתי כי לא יוצא משם אף אדם, כאשר חזרתי אליה היא הייתה עדין מכוסה אבק, לקחתי כלי כיבול דגול, ומילאתי אותו במים מהמרזב, במכה אחת התחתי את המים באבק. דמותו - דמותי השתקפה לעברי כולה נוטפת גלי מים, העיינים הנשקפות אחזו במבטי הם היו רושפות אש כחולה וזעם ארגמן, הגוף נראה מעוות להחליא ובמרכזו חור שחור פעור רוחש דברים נעים. קברתי אותה בשלמותה מתחת לשדה תילתנים בקרחת היער זרקתי לה את התמונה של האישה, אור השמש חימם את את העצים, הטלתי את רגב האדמה האחרון וזרקתי את את החפירה. בלילות הם באים לבקר אותי בחלומות הדמות מהמראה והאישה הם לוחשים לי מילות ניחומים לעתיד שאינו מוסבר, הייתי רוצה להולד לזן נדיר של לוחמים אך הופעתי כך על פני האדמה. כל הנותר לי הם רק מילים שבחרוף נפש מתפרצות אל על, מותירות שובלי אור זהב, מאירות בחשכה את המתים, אלת הגחליליות שומרת לי אותן. זעם, זעם, זעם ותיסכול, טבע האדם יצר אותי ואני משלם על כך. היזהרו מאנשים בעלי חורים שחורים אשר מפיהם עפים פרפרים זהובים.
