זקנים, כאן קודקוד / ליעד שהם
זקנים, כאן קודקוד כשחזרתי הביתה גיליתי שבין החשבונות ומודעות הפרסומות מתחבאת לה בתיבת הדואר שלי גם מעטפה חומר. בארץ קטנה מוקפת אויבים, למעטפה חומה יש רק משמעות אחת: צבא. הדופק שלי עלה, לקחתי נשימה עמוקה, ופתחתי בידיים קצת רועדות את המעטפה. אופטימיות זהירה שמדובר אולי רק בעדכון פרטים נגוזה, כשראיתי בכותרת המכתב את המילים "צו קריאה". באותו מכתב, שנפתח במילים "חייל מילואים יקר", התבקשתי או יותר נכון צוויתי להתייצב, לא יאוחר מאשר תוך שלוש שעות מרגע קבלת הצו, במקום שהוא אי שם במרכז הארץ, קרוב לעיר ששמה תל אביב. כמו כן, על מנת לא להבהיל את חיילי היחידה, שחלקם בעלי פרופיל צבאי נמוך ועלולים לקבל איזה התקף לב או התקף אסטמה מרוב התרגשות, נכתב בצו שהתרגיל שאליו נקראנו הוא לכמה שעות בלבד. רחבת הגיוס ביחידה שבה אני משרת נראתה יותר כמו שוק מאשר צבא. חוץ מדוכנים, שעליהם היו כתובות האותיות הראשונות בשמות המשפחה של המתגייסים, היו חוטים פרושים לאורכה ולרוחבה של אותה רחבה, ועליהם היו תלויים דגלים של צה"ל על יחידותיו בשלל צבעים. "מה החגיגה?" שאלתי את החיילים שעמד שם. "מחר מחליפים את מפקד היחידה, כל הבוקר תלו כאן עובדי הרס"ר את הדגלים." נעמדתי באחד התורים, וחיכיתי. זה הרי מה שעושים רוב הזמן בצה"ל : מחכים. בתור הבחנתי בש' ששירת איתי בסדיר, בעודי מתבונן בו וחושב לעצמי כמה הוא השתנה, ולא לטובה, נזכרתי בתרגיל ניווט שיצאנו אליו ש' ואני בשעתנו, באותו ניווט איבד ש' את דרכו. "קודקוד", הוא אמר בקשר, "התברברתי, אני לא יודע איפה אני." "תן לי איזה נ"צ שאתה רואה מסביבך, ואנחנו נבוא לאסוף אותך", אמר לו הקצין. "קודקוד, אני רואה מולי פרה", אמר לו ש'. "ביקשתי נקודת ציון קבועה!" צעק לו הקצין בקשר. "קודקוד," אמר לו ש' בלי להתבלבל, "הפרה קשורה". "לך תיקח מדים ונשק, ואח"כ תשב שם ליד רחבת הנגמ"שים ותחכה," אמר לי החייל שישב לי דוכן הגיוס. בפעם האחרונה ששמו אותי ליד נגמ"ש, המפגש נגמר בתאונה. הייתי אז בסוף תרגיל, ורציתי לנסוע הביתה. נכנסתי למכונית, עשיתי רוורס ונכנסתי בתוך נגמ"ש שחנה שם. אין לי מושג איך לא ראיתי אותו, בכ"ז, נגמ"ש זה לא דבר קטן. למקום התאונה רץ איזה חייל בבהלה, הסתכל עליי, הסתכל על המכונית החצי מפורקת שלי, שניזוקה קשה בתאונה ושאל אותי, "קרה משהו לנגמ"ש? אני חתום עליו!" כשהייתי בצבא, ד' היה סגן, עכשיו הוא סא"ל, והמפקד של תרגיל הגיוס. בפעם האחרונה שראיתי אותו, הוא היה קודקוד, ואני הייתי קודקוד משנה שלו. ד' הסביר לנו עכשיו שמטרת התרגיל היא לבדוק כמה זמן לוקח לצה"ל לגייס מילואים ביחידה. "אתם תעלו עכשיו לאוטובוס, שיסיע אתכם למטווח, שנמצא איזה חצי שעה נסיעה מכאן, ושם תירו בנשק שלושה כדורים. בסוף המטווח תחזרו לכאן ונשחרר אתכם," הוא אמר, כאילו היה מדריך בחברה להגנת הטבע, והוסיף "יאללה לאוטובוסים, גומרים הולכים". בדרך לאוטובוס תפס אותי ד' וביקש ממני שאקח לאוטובוס את המ"ק. "בשביל שאוכל ליצור אתכם קשר בנסיעה," הוא הסביר לי. "תתקשר אליי בפלאפון אם יש לך משהו להודיע," הצעתי לו, "המכשיר קשר הזה, עם האנטנה מטר וחצי שלו, ניראה לי ממש מיותר." "חייל מילואים," הוא אמר לי, וקצת הרים את הקול, "אין לי זמן להתווכח איתך, אתה עכשיו בצבא. תיקח את המ"ק, תפרוש את האנטנה, ותזכור שבקשר אני 'קודקוד' ואתם, המילואמניקים 'זקנים'. נכנסתי לאוטובוס עם מכשיר הקשר, פתחתי את החלון בגג, ופרשתי את האנטנה שלו. הייתי מאוד גאה בתושייה שגיליתי בכל הקשור לפרישת האנטנה. אלא שחצי דקה לאחר שהאוטובוס התחיל לנסוע, שמעתי בקשר את ד' צווח, "זקן, כאן קודקוד, תגיד לנהג של הטיולית לעצור מיד! אתם הורסים את המכלאות!" הסתבר שכשהתחיל האוטובוס לנסוע, סחבה אתה האנטנה של המכשיר, כמו בטור דומינו, את כל הדגלים שתלו הבוקר במחנה לקראת אותו טקס פרידה. שעות של עבודת רס"ר ירדו לטימיון. "תראה מה עשית!" צעק עליי רס"ר המחנה מתוך שלולית של דגלים צבעוניים. במטווח צעק לנו איזה קצין לירות "בזמננו החופשי" אל המטרות. למרות שלא ראיתי בחושך שום מטרה, יריתי, שיהיה. בחזרה במחנה, בשלוש לפנות בוקר, ד' ניראה מרוצה. "התרגיל עבר בהצלחה", הוא אמר בשמחה, והרביץ נאום על כושר ההרתעה של צה"ל וחשיבותם של חיילי המילואים במערכה. לי היה קצת לא נעים כשראיתי את הסדירניקים עומדים באמצע הלילה, ותולים מחדש את הדגלים שהאנטנה של המ"ק הפילה.
זה מה שקורה / ארז ארליכמן זה מה שקורה כשאני מכריח את עצמי לכתוב בכוח ולא מתוך הנאה טבעית. לא יוצא לי כלום, יוצאים לי סיפורים מהתחת (שזה עדיף מנפיחות), ומצב הרוח בתהום. הבטחתי לעצמי פעם אחר פעם: ארז, אל תענה את עצמך, סיפורים אמורים לבוא בשמחה ולא מתוך פקודה או צורך לשרת מישהו. אבל אז אני מחליט להתחכם עם עצמי, שזה הדבר הכי גרוע שיש, כי אין מי שיפריד או ינקוט עמדה ניטרלית. בדרך כלל זה מתחיל בטונים נמוכים, אשר מיד מתחלים להתהלמות אחת גדולה, צעקות וגידופים. לא מחזה נעים. אני מוצא את עצמי צורח על בגרון ניחר" "מי אני שאגיד לי מה אני אעשה?!למה מי אני?!" אני מתעצבן ודופק לעצמי סטירה בלי ימין, זה כואב אך אני טיפוס עקשן. וכעת, כאשר האגו נפגע, שאני אוותר לעצמי? אני אראה לעצמי מאיפה באתי!! אז הלכתי לאמא שלי והצבעתי עלייה. אני שונא שבאמצע מריבה עם עצמי, יש לי פנאי להתבדח ולהתהולל. התעצבנתי על עצמי עוד יותר והרגשתי את הדופק חוצה את המאתיים ועשרים. אמרתי לעצמי, "הנה ארז, אתה הולך למעלה בגיל 22, רק מעצבים על עצמך". החלטתי להרגע ולהגיע לפיוס עם עצמי, בכל זאת יש לי קצת כבוד עצמי, והרי אני אצטרך להיות בסביבה שלי עוד כמה שנים טובות. מעכשיו הכל יהיה אחרת. וכמו דביל שלא לומד אף פעם, ניגשתי למחברת שלי וניסיתי לכתוב בכוח וזה מה שקורה, יוצאים לי סיפורים מהתחת.