סיפורים קצרים
אני סקרנית לשמוע סיפורים של אנשים שנעזרו בתקשורת מקרבת במצבים שונים, כדי להמשיך לקבל השראה וגם כדי לעזור בבהירות של אנשים שלא מכירים את הגישה ומגיעים לפורום. אני מוכנה להתחיל בתרומת סיפור קצרצר משלי. קצרצר מפאת השעה המאוחרת והעייפות הגוברת. בפעם האחרונה שהסקאדים איימו ליפול עלינו, מצאתי את עצמי בתחנת חלוקת מסכות אב"כ ירושלמית. התחנה היתה עמוסה בממתינים רבים, מכל הסוגים והמינים, מבוגרים וצעירים, גברים ונשים, יהודים וערבים, דתיים וחילוניים. התור נמשך שעות אחדות, תוך שכולם משתדלים לעמוד קרוב לדלת הכניסה כדי לשמוע מתי קוראים במספר שלהם. ממתינים אחדים עישנו באותו מקום. מדובר במקום סגור. עשן הסיגריות הפריע לי מאוד, גם פיזית כשחלף על פני, וכאשר ריחו חדר לאפי, והעשן לריאותי, וגם ראציונאלית כשחשבתי על עצמי ושאר המעשנים הפאסיביים במקום והצרכים שלי בבריאות והתחשבות לא נענו. בשלב מסוים פניתי לאחד הגברים שעישנו לידי ואמרתי בנעימות "סליחה, נמצאים פה הרבה אנשים במקום סגור ונורא קשה לי לספוג את עשן הסיגריות. אני גם קצת חוששת לבריאות שלי ושל אחרים, בעיקר הילדים פה, אולי אתה מוכןלעשן בחוץ או להפסיק לעשן פה?" לשמחתי הוא חייך וכיבה את הסיגריה. הופתעתי מההיענות המהירה ושמחתי על הנעימות שבה נפתר הקושי שלי. אחרי זמן מה גבר אחר החל לעשן לידי.פניתי אליו בפניה דומה והוא ענה בקול רם "אז למה שמו פה מאפרה?" ברגע הראשון התחלתי לענות לו "אולי בימים רגילים המקום הזה פתוח ולא צפוף ומלא באנשים כמו היום...," אבל מיד הפסקתי. חשבתי לעצמי שמה שאני רוצה זה לא להתווכח, אלא לבטא את עצמי בכנות מהלב ולקוות שדברי יפגשו אותו והוא יהיה מוכן לדבר איתי, לכן אמרתי "כן, אני מניחה שהמאפרה עלולה לבלבל" הוא הביט בי (לראשונה). המשכתי, "תראה הקושי שלי הוא שאין לי ולאחרים אפשרות לצאת מפה או לזוז. אנו ממתינים בתור ואם לא נהיה בדיוק באזור הזה, לא נשמע את הקריאה למספר שלנו. אולי אתה מוכן להתחשב במצב למרות שיש פה מאפרה". הוא הסתכל אלי ונראה ככה קצת מתפתל ובסוף אמר ,טוב, טוב הנה אני מכבה". נראה היה לי שהוא באמת השתכנע. הייתי מרוצה מאוד, בעיקר מפני שברגע הראשון חששתי מאוד מלדבר עם האנשים הללו שנראו לי מאוד לחוצים ועצבנים מעצם העמידה בתור ולא נראו לי מזמיני שיחה וקירבה. אז מה אתם אומרים? נשמע כמו תקשורת מקרבת? אשמח לשמוע תגובות וגם תיקונים אם יש לכם. וכמובן ובעיקר לשמוע עוד סיפורים
אני סקרנית לשמוע סיפורים של אנשים שנעזרו בתקשורת מקרבת במצבים שונים, כדי להמשיך לקבל השראה וגם כדי לעזור בבהירות של אנשים שלא מכירים את הגישה ומגיעים לפורום. אני מוכנה להתחיל בתרומת סיפור קצרצר משלי. קצרצר מפאת השעה המאוחרת והעייפות הגוברת. בפעם האחרונה שהסקאדים איימו ליפול עלינו, מצאתי את עצמי בתחנת חלוקת מסכות אב"כ ירושלמית. התחנה היתה עמוסה בממתינים רבים, מכל הסוגים והמינים, מבוגרים וצעירים, גברים ונשים, יהודים וערבים, דתיים וחילוניים. התור נמשך שעות אחדות, תוך שכולם משתדלים לעמוד קרוב לדלת הכניסה כדי לשמוע מתי קוראים במספר שלהם. ממתינים אחדים עישנו באותו מקום. מדובר במקום סגור. עשן הסיגריות הפריע לי מאוד, גם פיזית כשחלף על פני, וכאשר ריחו חדר לאפי, והעשן לריאותי, וגם ראציונאלית כשחשבתי על עצמי ושאר המעשנים הפאסיביים במקום והצרכים שלי בבריאות והתחשבות לא נענו. בשלב מסוים פניתי לאחד הגברים שעישנו לידי ואמרתי בנעימות "סליחה, נמצאים פה הרבה אנשים במקום סגור ונורא קשה לי לספוג את עשן הסיגריות. אני גם קצת חוששת לבריאות שלי ושל אחרים, בעיקר הילדים פה, אולי אתה מוכןלעשן בחוץ או להפסיק לעשן פה?" לשמחתי הוא חייך וכיבה את הסיגריה. הופתעתי מההיענות המהירה ושמחתי על הנעימות שבה נפתר הקושי שלי. אחרי זמן מה גבר אחר החל לעשן לידי.פניתי אליו בפניה דומה והוא ענה בקול רם "אז למה שמו פה מאפרה?" ברגע הראשון התחלתי לענות לו "אולי בימים רגילים המקום הזה פתוח ולא צפוף ומלא באנשים כמו היום...," אבל מיד הפסקתי. חשבתי לעצמי שמה שאני רוצה זה לא להתווכח, אלא לבטא את עצמי בכנות מהלב ולקוות שדברי יפגשו אותו והוא יהיה מוכן לדבר איתי, לכן אמרתי "כן, אני מניחה שהמאפרה עלולה לבלבל" הוא הביט בי (לראשונה). המשכתי, "תראה הקושי שלי הוא שאין לי ולאחרים אפשרות לצאת מפה או לזוז. אנו ממתינים בתור ואם לא נהיה בדיוק באזור הזה, לא נשמע את הקריאה למספר שלנו. אולי אתה מוכן להתחשב במצב למרות שיש פה מאפרה". הוא הסתכל אלי ונראה ככה קצת מתפתל ובסוף אמר ,טוב, טוב הנה אני מכבה". נראה היה לי שהוא באמת השתכנע. הייתי מרוצה מאוד, בעיקר מפני שברגע הראשון חששתי מאוד מלדבר עם האנשים הללו שנראו לי מאוד לחוצים ועצבנים מעצם העמידה בתור ולא נראו לי מזמיני שיחה וקירבה. אז מה אתם אומרים? נשמע כמו תקשורת מקרבת? אשמח לשמוע תגובות וגם תיקונים אם יש לכם. וכמובן ובעיקר לשמוע עוד סיפורים
יש פה נקודה חשובה למחשבה - זה בעיקרון נכון ומצד שני זה נשמע "טוב" יותר מדי לתת את היחס לאדם שמנסה לעשות צחוק ממך או "לעבוד עליך". בד"כ התגובה היא שונה ממה שעשית!