סיפורים קשים
קודם כל, אני מוכרחה להודות למשתתפי הפורום הקבועים ולמנהלת, שלא כתבו ביום הכיפורים. מאוד קשה לי כעת להתחבר לדבריהם של מכרי (הניקים) בפורומים האחרים, שניהלו עסקים כרגיל ביום הכיפורים. אני חרדית מבחירה, ויש לי הכרה דתית עמוקה מאד. כשהייתי חילונית הסביבה הצפון-תל-אביבית תמיד כיבדה מאד את יום הכיפורים - כולם צמו, לא הדליקו טלוויזיה ולא דיברו בטלפון, והתגאו בכך! אלו שחיללו את החג, עשו זאת כ"א עם עצמו בשקט, ולא קיבלו לגיטימציה סביבתית, ובוודאי שלא התגאו בכך... ביום הכיפורים של מלחמת יום כיפור, כולנו כעסנו נורא על המכוניות הרבות שנסעו ברחוב, כי חשבנו שחומת הלגיטימציה הדתית נפרצת, עד שנודע לנו מה קרה! (וברור שאח"כ לא כעסנו!)... כעת, לסיפורים: בערב החג דיברתי עם ידידה בטלפון. היא בגמילה ארוכה מהתמכרות ארוכה לסמים. הקשר בינינו נוצר לפני שנתיים, כשמרוב רגשי אשמה היא התקרבה ליהדות, ומארגון שופר הפנו אותה אלי, כדי שתכיר חברת נשים לא נשואות, חרדיות עם עבר חילוני, ונעזור לה להתקרב. לקח לי בערך חצי שעה של היכרות, כדי להבין שהאשה הזו לא צריכה כעת להתאמץ לשמור שבת, לכסות את ראשה ועוד. היא היתה רדופה רגשי אשמה מזעזעים, והיתה לדעתי על סף התקף פסיכוטי. ובכלל, היו לה 2 ילדים קטנטנים שצריכים אותה. מהר מאד היא סיפרה לי שהיא עדיין משתמשת בסמים ומנסה להיגמל, והסברתי לה שזה סדר העדיפות הראשון בחיים שלה, ואת היהדות תוריד מראשה עד שהנושא הזה יטופל עד גמירא. אז היא עשתה כדברי, ומקדישה את כל כוחותיה להשתתפות בקבוצות NA שתומכות בה מאד. היא הכירה במחוייבותה לילדיה ולעצמה, ונפטרה מההתמכרות. אבל החיים קשים כל כך... והחור השחור כגודלו כן הסבל ממנו, והיא כל הזמן סובלת מריקנות ומדיכאון. כל הזמן. אני רק לפני 4 ימים נפרדתי מעוד דיכאון, ואינני יודעת לכמה זמן. ריקנות ואובדן כוחות אני מרגישה תמיד. תמיד. "ניחמתי" אותה, שזה המחיר של הפרידה מהתמכרות, וכיוון שאנו יודעות איזה סבל זה ההתמכרות, אין לנו להצטער על המחיר, ועלינו לדעת שאנו חיות את החיים הנכונים, ולקוות להחלמה מלאה. אח"כ כאב לי הלב נורא - איזה מחיר נורא. כמה סבל יכולים לגרום הורים שאינם מבטאים אהבה כלפי ילדיהם, שאינם נותנים אישור לילדיהם, שאינם מאפשרים לילדיהם להתחבר לעצמם ולבטא את עצמם. שכולאים את ילדיהם לנצח בביטויי שנאה נוראים... במוצאי החג התקשרתי לידידה אחרת - מכורה עשרות שנים לכדורים משלשלים, ונמצאת על סף המוות... וזו הצרה הקטנה שלה - הגדולה היא שהגסיסה נמשכת כבר שנים ארוכות גם כן... היא גם כן בדיכאון כל הזמן. כל השנים... ריקנות נוראה, חוסר מעש, מוגבלות הולכת ומתעצמת למימדים שלא שיערו אבותינו... אין לה מכר, מודע וקרוב, כל בני משפחתה נפטרו, ושאריהם מתנכרים אליה. הוריה האמידים לא השאירו לה שקל בירושה, כעונש על מחלתה ומוגבלותה (זאת לאחר שמיום היוולדה דאגו לשנן באזניה, שהיא לא שווה כלום, והגיעה לעולם רק כדי להוות חברה זמנית לאחיה הבכור... כך לאורך כל השנים, מה הפלא שהגיעה לאן שהגיעה...). אני תמיד מנחמת אותה, שלא תאריך ימים... כך נזכרתי שגם ההתמכרות כרוכה בדיכאון נורא. נו, אם כבר חייבים להיות בדיכאון, אז עדיף בלי ההתמכרות!
קודם כל, אני מוכרחה להודות למשתתפי הפורום הקבועים ולמנהלת, שלא כתבו ביום הכיפורים. מאוד קשה לי כעת להתחבר לדבריהם של מכרי (הניקים) בפורומים האחרים, שניהלו עסקים כרגיל ביום הכיפורים. אני חרדית מבחירה, ויש לי הכרה דתית עמוקה מאד. כשהייתי חילונית הסביבה הצפון-תל-אביבית תמיד כיבדה מאד את יום הכיפורים - כולם צמו, לא הדליקו טלוויזיה ולא דיברו בטלפון, והתגאו בכך! אלו שחיללו את החג, עשו זאת כ"א עם עצמו בשקט, ולא קיבלו לגיטימציה סביבתית, ובוודאי שלא התגאו בכך... ביום הכיפורים של מלחמת יום כיפור, כולנו כעסנו נורא על המכוניות הרבות שנסעו ברחוב, כי חשבנו שחומת הלגיטימציה הדתית נפרצת, עד שנודע לנו מה קרה! (וברור שאח"כ לא כעסנו!)... כעת, לסיפורים: בערב החג דיברתי עם ידידה בטלפון. היא בגמילה ארוכה מהתמכרות ארוכה לסמים. הקשר בינינו נוצר לפני שנתיים, כשמרוב רגשי אשמה היא התקרבה ליהדות, ומארגון שופר הפנו אותה אלי, כדי שתכיר חברת נשים לא נשואות, חרדיות עם עבר חילוני, ונעזור לה להתקרב. לקח לי בערך חצי שעה של היכרות, כדי להבין שהאשה הזו לא צריכה כעת להתאמץ לשמור שבת, לכסות את ראשה ועוד. היא היתה רדופה רגשי אשמה מזעזעים, והיתה לדעתי על סף התקף פסיכוטי. ובכלל, היו לה 2 ילדים קטנטנים שצריכים אותה. מהר מאד היא סיפרה לי שהיא עדיין משתמשת בסמים ומנסה להיגמל, והסברתי לה שזה סדר העדיפות הראשון בחיים שלה, ואת היהדות תוריד מראשה עד שהנושא הזה יטופל עד גמירא. אז היא עשתה כדברי, ומקדישה את כל כוחותיה להשתתפות בקבוצות NA שתומכות בה מאד. היא הכירה במחוייבותה לילדיה ולעצמה, ונפטרה מההתמכרות. אבל החיים קשים כל כך... והחור השחור כגודלו כן הסבל ממנו, והיא כל הזמן סובלת מריקנות ומדיכאון. כל הזמן. אני רק לפני 4 ימים נפרדתי מעוד דיכאון, ואינני יודעת לכמה זמן. ריקנות ואובדן כוחות אני מרגישה תמיד. תמיד. "ניחמתי" אותה, שזה המחיר של הפרידה מהתמכרות, וכיוון שאנו יודעות איזה סבל זה ההתמכרות, אין לנו להצטער על המחיר, ועלינו לדעת שאנו חיות את החיים הנכונים, ולקוות להחלמה מלאה. אח"כ כאב לי הלב נורא - איזה מחיר נורא. כמה סבל יכולים לגרום הורים שאינם מבטאים אהבה כלפי ילדיהם, שאינם נותנים אישור לילדיהם, שאינם מאפשרים לילדיהם להתחבר לעצמם ולבטא את עצמם. שכולאים את ילדיהם לנצח בביטויי שנאה נוראים... במוצאי החג התקשרתי לידידה אחרת - מכורה עשרות שנים לכדורים משלשלים, ונמצאת על סף המוות... וזו הצרה הקטנה שלה - הגדולה היא שהגסיסה נמשכת כבר שנים ארוכות גם כן... היא גם כן בדיכאון כל הזמן. כל השנים... ריקנות נוראה, חוסר מעש, מוגבלות הולכת ומתעצמת למימדים שלא שיערו אבותינו... אין לה מכר, מודע וקרוב, כל בני משפחתה נפטרו, ושאריהם מתנכרים אליה. הוריה האמידים לא השאירו לה שקל בירושה, כעונש על מחלתה ומוגבלותה (זאת לאחר שמיום היוולדה דאגו לשנן באזניה, שהיא לא שווה כלום, והגיעה לעולם רק כדי להוות חברה זמנית לאחיה הבכור... כך לאורך כל השנים, מה הפלא שהגיעה לאן שהגיעה...). אני תמיד מנחמת אותה, שלא תאריך ימים... כך נזכרתי שגם ההתמכרות כרוכה בדיכאון נורא. נו, אם כבר חייבים להיות בדיכאון, אז עדיף בלי ההתמכרות!
