סיפורי כיפה אדומה
מלפני שבוע, קצת יותר, גילתי בספרייתי הביתית ספר שבעבר היה שייך לאמא שלי, הנקרא "סנדל הזכוכים של החתול במגפיים" של אוריאל אופק. בעיקרון, הוא מספר על גילגולן של אגדות. כגון: אצבעוני הקט כזרת, סינדרלה, שלגיה ועוד הרבה. קראתי מס' קטעים מהספר וגילתי דווקא הרבה, אבל מה שבאמת סתם לי חור בהשכלה היה הפרק על כיפה אדומה. אז לכבוד פורים, אני אעשה ג'סטה לפורום ואנסה ליצור טופיק שלדעתי מאוד מעניין, על כיפה אדומה - מאחורי הקלעים. הכירו את שַרל פֶרו. סופר צרפתי, בן 69 היה באותה התקופה, כשהגיע לידיו ספר קטן בעל שם ארוך: "סיפורים ומעשיות מימים עברו, עם מוסר-השכל - סיפורי אמא אווזה". חלק מהחוקרי הפוקלור אומרים שאחד משני בניו, הצעיר מבינהם (18), כתב את הספר. אבל ישנם חוקרים אחרים שטוענים שלאדם כל כך צעיר עדיין חסר ניסיון ספרותי ולא יכול להיות שיהיה מסוגל לשלב בגנונו את הפשטות העמית עם הצלילות האמנותית, ולכן טוענים כי כתב את הספר ביחד עם אביו / רשם את הסיפורים מילה במילה מפי האומנת הזקנה. ויכוחים ספרותיים אלו נמשכים גם היום, אף על פי שהרוב נוטה לייחס לאב את כתיבת "סיפורי אמא אווזה". (תשמעו אני מנסה לשמור על קצת העתקה והגיון עם הספר אבל אני לא מצליח כי זה עניין ממש מסובך, אז תעזבו את זה בשקט, ותקלו עליי, טוב?). את הגירסה שלו לכיפה אדומה, פרו סיים במשפט דרמטי קצר זה: "ובאמרו מילים אלה זינק הזאב הרע על כיפה אדומה וטרף אותה". חד וחלק, בלא שום ניצחון של הטוב על הרע. אחר כך מוצאים הקוראים הצעירים מוסר השכל מפחיד ומאיים, כמקובל באותם הימים, כשחרוזיו מלווים בקריצה נסתרת לעבר עולם המבוגרים: "הסיפור הלזה ילמד את עולי הימים, ואת הבנות הצעירות אף יותר מן השאר (יצורים חמודים בשמלות וצעיפים) שלא להאמין לחלקת לשונו של כל זר. ואל נתפלא שתמימים אחדים בבוא הזמן נעשים מאכל תאוה לזאב החמדן. אמרנו זאב, אך לא כל זאב דומה לזאב. יש הנראים בני תרבות וקולם כה ערב, אדימים למופת, אבירים, עדינים. צועדים לימינכם שופעי חנונים, מלוים העלמה עד אל פתח הבנית וקולם הנגר - שמן זית. אבל גם אם זכתה העלמה בחיים להותר - חיש גלתה כי זאב מסוג זה הוא המסוכן ביותר." מוסר השכל זה בעצם מגלה לנו שהיער הוא מטאפורה לחיים, והזאב מטאפורה לאדם רע. עשרות סיפורים על חיות טרף וענקים הבולעים ילדים ומבוגרים - ואלה יוצאים מכרסם בשלום וללא פגע - מצויים בעולם האגדה. אחד הקדומים שבהם מופיע במיתולוגיה היוונים: מעשיה באל הענק קרונוס, בנם של אואנוס אל השמים וגיאה אלת הארץ, שבלע את חמשת ילדיו כי חשש שמא יעזו למרוד בו. אבל כל החמישיה יצאו בשלום מכרסו, ובמקום כל ילד הוכנסה לתוכה אבן גדולה. תכסיס כזה ממש נקטה גם כיפה אדומה בנוסחת גרים (האחים גרים כמובן): היא "נטלה אבנים גדולות ומילאה בהן את בטנו של הזאב; וכאשר הקיץ משנתו אמר לקום ממקומו, אלב האבנים היו כבדות כל כך, שמיד נפל ארצה ומת". משום מה, בצפון מערב צרפת, רווחו כמה נוסחות סיום אכזריות ביותר: באחת מהן משקה הזאב את כיפה אדומה בדם סבתה, ובאחרת הוא מנסה לכבדה בפרוסה מבשר סבתה (מי ידע שכיפה אדומה יכולה להיות אחלה אגדה אורבנית!). יש האומרים שפרו הכיר גם את הסיום הטוב שיש לאגדה, אבל החליט להשמיטו בגלל שפחד שסיום זה יפגע לדעתו בלקח המוסרי שביקש להעביר לקוראים הצעירים. הספר ממשיך לדבר על כל מיני היבטים שונים על האגדה, אבל אני חושב שרשמתי מספיק כדי שתבינו את העיקרון. כך שאם אי פעם, לא יודע למה, תרצו להרחיב את הידע שלכם על כיפה אדומה, ההודעה הזאת בדיוק היא המקום. פורים שמח, מקווה שלא יציעו לכם שום משקה אדום.
מלפני שבוע, קצת יותר, גילתי בספרייתי הביתית ספר שבעבר היה שייך לאמא שלי, הנקרא "סנדל הזכוכים של החתול במגפיים" של אוריאל אופק. בעיקרון, הוא מספר על גילגולן של אגדות. כגון: אצבעוני הקט כזרת, סינדרלה, שלגיה ועוד הרבה. קראתי מס' קטעים מהספר וגילתי דווקא הרבה, אבל מה שבאמת סתם לי חור בהשכלה היה הפרק על כיפה אדומה. אז לכבוד פורים, אני אעשה ג'סטה לפורום ואנסה ליצור טופיק שלדעתי מאוד מעניין, על כיפה אדומה - מאחורי הקלעים. הכירו את שַרל פֶרו. סופר צרפתי, בן 69 היה באותה התקופה, כשהגיע לידיו ספר קטן בעל שם ארוך: "סיפורים ומעשיות מימים עברו, עם מוסר-השכל - סיפורי אמא אווזה". חלק מהחוקרי הפוקלור אומרים שאחד משני בניו, הצעיר מבינהם (18), כתב את הספר. אבל ישנם חוקרים אחרים שטוענים שלאדם כל כך צעיר עדיין חסר ניסיון ספרותי ולא יכול להיות שיהיה מסוגל לשלב בגנונו את הפשטות העמית עם הצלילות האמנותית, ולכן טוענים כי כתב את הספר ביחד עם אביו / רשם את הסיפורים מילה במילה מפי האומנת הזקנה. ויכוחים ספרותיים אלו נמשכים גם היום, אף על פי שהרוב נוטה לייחס לאב את כתיבת "סיפורי אמא אווזה". (תשמעו אני מנסה לשמור על קצת העתקה והגיון עם הספר אבל אני לא מצליח כי זה עניין ממש מסובך, אז תעזבו את זה בשקט, ותקלו עליי, טוב?). את הגירסה שלו לכיפה אדומה, פרו סיים במשפט דרמטי קצר זה: "ובאמרו מילים אלה זינק הזאב הרע על כיפה אדומה וטרף אותה". חד וחלק, בלא שום ניצחון של הטוב על הרע. אחר כך מוצאים הקוראים הצעירים מוסר השכל מפחיד ומאיים, כמקובל באותם הימים, כשחרוזיו מלווים בקריצה נסתרת לעבר עולם המבוגרים: "הסיפור הלזה ילמד את עולי הימים, ואת הבנות הצעירות אף יותר מן השאר (יצורים חמודים בשמלות וצעיפים) שלא להאמין לחלקת לשונו של כל זר. ואל נתפלא שתמימים אחדים בבוא הזמן נעשים מאכל תאוה לזאב החמדן. אמרנו זאב, אך לא כל זאב דומה לזאב. יש הנראים בני תרבות וקולם כה ערב, אדימים למופת, אבירים, עדינים. צועדים לימינכם שופעי חנונים, מלוים העלמה עד אל פתח הבנית וקולם הנגר - שמן זית. אבל גם אם זכתה העלמה בחיים להותר - חיש גלתה כי זאב מסוג זה הוא המסוכן ביותר." מוסר השכל זה בעצם מגלה לנו שהיער הוא מטאפורה לחיים, והזאב מטאפורה לאדם רע. עשרות סיפורים על חיות טרף וענקים הבולעים ילדים ומבוגרים - ואלה יוצאים מכרסם בשלום וללא פגע - מצויים בעולם האגדה. אחד הקדומים שבהם מופיע במיתולוגיה היוונים: מעשיה באל הענק קרונוס, בנם של אואנוס אל השמים וגיאה אלת הארץ, שבלע את חמשת ילדיו כי חשש שמא יעזו למרוד בו. אבל כל החמישיה יצאו בשלום מכרסו, ובמקום כל ילד הוכנסה לתוכה אבן גדולה. תכסיס כזה ממש נקטה גם כיפה אדומה בנוסחת גרים (האחים גרים כמובן): היא "נטלה אבנים גדולות ומילאה בהן את בטנו של הזאב; וכאשר הקיץ משנתו אמר לקום ממקומו, אלב האבנים היו כבדות כל כך, שמיד נפל ארצה ומת". משום מה, בצפון מערב צרפת, רווחו כמה נוסחות סיום אכזריות ביותר: באחת מהן משקה הזאב את כיפה אדומה בדם סבתה, ובאחרת הוא מנסה לכבדה בפרוסה מבשר סבתה (מי ידע שכיפה אדומה יכולה להיות אחלה אגדה אורבנית!). יש האומרים שפרו הכיר גם את הסיום הטוב שיש לאגדה, אבל החליט להשמיטו בגלל שפחד שסיום זה יפגע לדעתו בלקח המוסרי שביקש להעביר לקוראים הצעירים. הספר ממשיך לדבר על כל מיני היבטים שונים על האגדה, אבל אני חושב שרשמתי מספיק כדי שתבינו את העיקרון. כך שאם אי פעם, לא יודע למה, תרצו להרחיב את הידע שלכם על כיפה אדומה, ההודעה הזאת בדיוק היא המקום. פורים שמח, מקווה שלא יציעו לכם שום משקה אדום.
