הקוסם השחור
New member
סיפוררררר!
8 דקות לסוף העולם מאת דני זרביב זאב רץ, רץ כמו שלעולם לא רץ בעבר. "אני מגיע..." אמר לעצמו. "אני חייב להגיע...!" הוא היה ברחוב דיזינגוף, כעשרה קילומטרים ממחבוא הפצצה. הוא עבר בדרכו את עמוס, ילד קטן בן 8, אשר ניסה לשכנע את אימו לקנות לו חבילת קלפי "פוקימון" במורד הרחוב. וזאב המשיך לרוץ כאילו אין מחר - כי הרי אם הוא לא יגיע בזמן, באמת לא יהיה מחר. 7 דקות לסוף העולם, 7 דקות לפני התמששות נבואת הזעם של נוסטרדמוס. זאב כבר עבר כקילומטר - הוא היחיד שידע - הוא היחיד שיידע... אין זמן לקרוא למשטרה, אסור לו לבזבז אפילו שנייה! הוא כמעט והתנגש בניב - אשר היה בדרכו לספסל בפארק הציבורי, ניב החזיק בידו סנדוויץ' וחיוך גדול היה מרוח על פניו. לאחר 3 שנים - הוא סוף סוף מצא עבודה... זאב המשיך לרוץ, בעוד שניב כבר התיישב על הספסל נגס בסנדוויץ' העסיסי שבידו. ביום ראשון הבא - הוא יחזור לעבוד! 6 דקות לסוף העולם, 6 דקות לאפוקליפסה. לזאב כבר כאב בצד, אבל זה לא היה אכפת לו. הוא המשיך לרוץ בכל כוחותיו, כשהוא מפיל ילדה למדרכה בדרכו. לילדה קראו אוסנת, והיא הייתה בדרכה לביתה- לאחר עוד יום מתיש בבית הספר - היה לה 5 עמודים להשלים למחר... זאב המשיך לרוץ - עד שהתחלק על אבן והשתטח על הרצפה. ברכו כאבה יסורי תופת, ולרגע הוא חשב לוותר - ולשכב כאן עד הסוף המר... אבל לא! אסור! הוא קם בנחישות והמשיך בריצה. 5 דקות לסוף העולם, 5 דקות לפיצוץ הגדול. זאב המשיך לרוץ, בעוד יד אחת מחזיקה את צד הבטן שלו, ויד שנייה דוחפת אדם קשיש, אשר עמד בדרכו. האדם הקשיש סינן לעבר זאב קללה עסיסית, אך זאב לא שמע אותה, כי הוא כבר היה הרחק מעבר לכביש. "אם אותו נער לא היה אחד מאותם פושטקי רחוב," אמר לעצמו הקשיש, "אז לא קוראים לי נחום לוי!" וזאב המשיך לרוץ... 4 דקות לסוף העולם, 4 דקות לנורא מכל. זאב הזיע כולו, ופרצופו היה אדום. גרונו היה מיובש - אך הוא המשיך בריצה. "יש עוד איזה 5 קילומטרים!!!" אמר לעצמו, "זה עכשיו או לעולם לא!" הוא הגביר את מהירות הריצה ובמהרה חלף על פני מונית, אשר עצרה לנוכח האור האדום שסימן הרמזור. "לאן הוא ממהר זה?!" תהה נהג המונית. היה זה עוד יום שיגרתי בחייו של אבי רחמים, כבר 20 שנה הוא נהג מונית - וראה הוא הרבה אנשים מוזרים בחייו - אבל הייתה לו הרגשה מוזרה על הבן אדם המשונה הזה, אשר רץ בשיא המהירות - כאילו זה סוף העולם... 3 דקות לסוף העולם, 3 דקות לרגע המחריד ביותר. זאב המשיך לרוץ, הוא החל לאבד שליטה וכמעט שנפל שוב - אך ברגע האחרון הצליח לעצור את עצמו. "קדימה... אין זמן..." חשב, והמשיך לרוץ. הוא נכנס לרחוב נטוש, אשר חוץ מחבורת נערות שהתמקמה לה על תחנת אוטובוס ישנה, לא היה שם אף אחד. הנערות היו כבר כמעט שעתיים שלמות בתחנת אוטובוס הזאת, עסוקות בלא לעשות כלום. הן הבריזו מהתיכון - אבל אלו כבר חדשות ישנות... 2 דקות לסוף העולם, 2 דקות לאבדון. לזאב נותרו עוד 3 קילומטרים - והוא כבר עמד להתעלף. בראשו הוא ראה את עמוס, וניב, ואוסנת, ונחום, ואבי, ואת חבורת הנערות הזאת. הוא גם חשב על משפחתו, וחבריו, על כולם! הוא המשיך לרוץ... דקה לסוף העולם, דקה לסוף. זהו - זה כבר היה מאוחר מדי. נותר לזאב יותר מ2 קילומטרים - והוא כבר היה הרוג. הוא נפל על הדשא עליו והסתכל על השמש, שכבר עמדה לפנות את מקומה לירח. שניהם ימשיך במסלולם הרגיל - אבל האם כדור הארץ ימשיל להסתובב סביב השמש? לא בטוח... מה שכן בטוח, זה שבני אדם כבר לא יהיו בכוכב הזה, וגם לא באף כוכב אחר. כמו כן כל בעלי החיים. עוד כ15 שניות - הכל ייגמר... 10 9 8 7 6 5 4 3 2 1 0. נווו תגידו לי מה דעתכם?!
8 דקות לסוף העולם מאת דני זרביב זאב רץ, רץ כמו שלעולם לא רץ בעבר. "אני מגיע..." אמר לעצמו. "אני חייב להגיע...!" הוא היה ברחוב דיזינגוף, כעשרה קילומטרים ממחבוא הפצצה. הוא עבר בדרכו את עמוס, ילד קטן בן 8, אשר ניסה לשכנע את אימו לקנות לו חבילת קלפי "פוקימון" במורד הרחוב. וזאב המשיך לרוץ כאילו אין מחר - כי הרי אם הוא לא יגיע בזמן, באמת לא יהיה מחר. 7 דקות לסוף העולם, 7 דקות לפני התמששות נבואת הזעם של נוסטרדמוס. זאב כבר עבר כקילומטר - הוא היחיד שידע - הוא היחיד שיידע... אין זמן לקרוא למשטרה, אסור לו לבזבז אפילו שנייה! הוא כמעט והתנגש בניב - אשר היה בדרכו לספסל בפארק הציבורי, ניב החזיק בידו סנדוויץ' וחיוך גדול היה מרוח על פניו. לאחר 3 שנים - הוא סוף סוף מצא עבודה... זאב המשיך לרוץ, בעוד שניב כבר התיישב על הספסל נגס בסנדוויץ' העסיסי שבידו. ביום ראשון הבא - הוא יחזור לעבוד! 6 דקות לסוף העולם, 6 דקות לאפוקליפסה. לזאב כבר כאב בצד, אבל זה לא היה אכפת לו. הוא המשיך לרוץ בכל כוחותיו, כשהוא מפיל ילדה למדרכה בדרכו. לילדה קראו אוסנת, והיא הייתה בדרכה לביתה- לאחר עוד יום מתיש בבית הספר - היה לה 5 עמודים להשלים למחר... זאב המשיך לרוץ - עד שהתחלק על אבן והשתטח על הרצפה. ברכו כאבה יסורי תופת, ולרגע הוא חשב לוותר - ולשכב כאן עד הסוף המר... אבל לא! אסור! הוא קם בנחישות והמשיך בריצה. 5 דקות לסוף העולם, 5 דקות לפיצוץ הגדול. זאב המשיך לרוץ, בעוד יד אחת מחזיקה את צד הבטן שלו, ויד שנייה דוחפת אדם קשיש, אשר עמד בדרכו. האדם הקשיש סינן לעבר זאב קללה עסיסית, אך זאב לא שמע אותה, כי הוא כבר היה הרחק מעבר לכביש. "אם אותו נער לא היה אחד מאותם פושטקי רחוב," אמר לעצמו הקשיש, "אז לא קוראים לי נחום לוי!" וזאב המשיך לרוץ... 4 דקות לסוף העולם, 4 דקות לנורא מכל. זאב הזיע כולו, ופרצופו היה אדום. גרונו היה מיובש - אך הוא המשיך בריצה. "יש עוד איזה 5 קילומטרים!!!" אמר לעצמו, "זה עכשיו או לעולם לא!" הוא הגביר את מהירות הריצה ובמהרה חלף על פני מונית, אשר עצרה לנוכח האור האדום שסימן הרמזור. "לאן הוא ממהר זה?!" תהה נהג המונית. היה זה עוד יום שיגרתי בחייו של אבי רחמים, כבר 20 שנה הוא נהג מונית - וראה הוא הרבה אנשים מוזרים בחייו - אבל הייתה לו הרגשה מוזרה על הבן אדם המשונה הזה, אשר רץ בשיא המהירות - כאילו זה סוף העולם... 3 דקות לסוף העולם, 3 דקות לרגע המחריד ביותר. זאב המשיך לרוץ, הוא החל לאבד שליטה וכמעט שנפל שוב - אך ברגע האחרון הצליח לעצור את עצמו. "קדימה... אין זמן..." חשב, והמשיך לרוץ. הוא נכנס לרחוב נטוש, אשר חוץ מחבורת נערות שהתמקמה לה על תחנת אוטובוס ישנה, לא היה שם אף אחד. הנערות היו כבר כמעט שעתיים שלמות בתחנת אוטובוס הזאת, עסוקות בלא לעשות כלום. הן הבריזו מהתיכון - אבל אלו כבר חדשות ישנות... 2 דקות לסוף העולם, 2 דקות לאבדון. לזאב נותרו עוד 3 קילומטרים - והוא כבר עמד להתעלף. בראשו הוא ראה את עמוס, וניב, ואוסנת, ונחום, ואבי, ואת חבורת הנערות הזאת. הוא גם חשב על משפחתו, וחבריו, על כולם! הוא המשיך לרוץ... דקה לסוף העולם, דקה לסוף. זהו - זה כבר היה מאוחר מדי. נותר לזאב יותר מ2 קילומטרים - והוא כבר היה הרוג. הוא נפל על הדשא עליו והסתכל על השמש, שכבר עמדה לפנות את מקומה לירח. שניהם ימשיך במסלולם הרגיל - אבל האם כדור הארץ ימשיל להסתובב סביב השמש? לא בטוח... מה שכן בטוח, זה שבני אדם כבר לא יהיו בכוכב הזה, וגם לא באף כוכב אחר. כמו כן כל בעלי החיים. עוד כ15 שניות - הכל ייגמר... 10 9 8 7 6 5 4 3 2 1 0. נווו תגידו לי מה דעתכם?!
