סיפור אגדה
אתמול היה לי מאוד משעמם. ניסיתי לכתוב אגדה אורבנית, אבל במקום אגדה אורבנית יצא איזשהו קטע מאוד קיטשי-מטומטם-נדוש-לא מציאותי שיש בו איכשהו קצת אלמנטיים אגדתיים. אז אם מאוד משעמם לכם, אתם יכולים לנסות לקרוא... ליקר שוקולד קרני שמש נלוזות עשו את דרכן במהירות לעיניה, כאילו שכל מהותן לא הייתה אלא כדי להעיר אותה משנתה השלווה ." הו, כמה מעצבן" חשבה לעצמה, "להתעורר לעוד יום סתמי" בעת שיהוק גמלוני נזכרה בחלום המגוחך שחלמה בלילה, היא הייתה שלגיה ונמרוד היה כל אחד משבעת הגמדים בהתגלמויות שונות. "אני נעשית מטורפת מיום ליום, והפוינט פה, הוא שאין לי בכלל סיכוי אתו". הטלפון צלצל ברוגזנות. שיצלצל. המשיבון יעשה את שעליו לעשות. "הי, זאת אליס, אני ורון מארגנים מסיבה קטנה בבית שלו, בכרמיאל. סידרתי לך טרמפ, נמרוד יתקשר אליך... זה הערב ב-9:00, אם את לא באה, תודיעי לי." "speaking of the devil" היא הזדקפה במיטתה... "עם נמרוד!" ואם להתייחס לאימפולסיביות רגעית, היא כמעט קפצה מרוב אושר, עד לרגע ההיזכרות הנוראי עד כאב בתקרית המביכה, שלאחריה היא לא חדלה מלחשוב עליו. היא כיסתה את עצמה עד מעל לראשה בשמיכת פוך חורפית,ששימשה אותה גם בימי הקיץ, וכמו בפלאשבק הכל חזר אליה: היא שיכורה, היא מזמינה אותו לרקוד בצעקניות, הוא מסרב בטענה שהוא תפוס, היא צוחקת באימתניות, הוא רוקד עם אחרת... אליס אמרה שעכשיו הוא כבר לבד. הוא נפרד מזו שאסרה עליו לרקוד עם אחרות. היא הביטה בשעונה, השעה הייתה שלוש ועשרים. היא ישנה 13 שעות! נו, טוב, אחרי השבוע שעבר... היא הייתה חייבת את ההנג-אפ הזה. רק עכשיו היא הבינה שהיא חושבת עליו כבר חודש, ולמרות שאין שום התקדמות בנידון, היא לא מפסיקה לחשוב עליו, כבר נמאס לה מזה. והיא יכולה לעשות שום דבר. הטלפון שוב צלצל. זה בוודאי נמרוד. היא החלה לחוש בחזקה את דפיקות ליבה. "ממילא אין לך סיכוי איתו, מותר לך לעשות שטויות" היא ניסתה להרגיע את עצמה, ללא הצלחה. היא כחכחה בגרונה, הנה זה בא. "הלו?" למה תמיד יוצא לה קול כל כך צרוד וגבוה בטלפון? אין קול ואין עונה. "הלו?" היא שאלה, קצת ברוגזה. "אממ...דורית?" היא זיהתה את קולו. "לא! לא דורית! קוראים לי תמר!" "אוי... סליחה, תמר... אוף! אני אף פעם לא זוכר שמות." "רגע, אתה יודע בכלל מי אני?" חשדה. "אמממ... נפגשנו פעם?" "אני לא יודעת. אליס אמרה שכן." "טוב... בכל אופן, אני נמרוד. המסיבה מתחילה בתשע. מתל אביב לכרמיאל יש נסיעה של שעתיים, אז, קבענו ב-7:00?" "אתה יודע איפה אני גרה?" "אליס הסבירה לי כבר." "אוקי." "אז, להתראות" "ביי" הוא אפילו לא זכר אותה! והיא... חשבה עליו במשך שבועות. מצד שני, זה אפילו טוב. אוף, הוא בטח זוכר את הפנים שלה. היא תמיד זוכרת פרצופים, גם כשהיא לא רוצה. לאחר זמן מה, היא שמעה צופר מכונית. הו, אלוהים! להתאפר במהירות ולרדת – זה כל שעליך לעשות, שיננה לעצמה. בחיפזון מרחה את הליפסטיק האדום-סגלגל על שפתיה, ולפתע נרעדה. היה זה פעמון הדלת. נמרוד כאן. "רק רגע!" פלטה בעודה נועלת סנדליה. "שלום!" נשמע קול גברי. היא הרימה מבטה בפליאה מישיבתה השפופה למרגלות הספה, ובעוד נעלה הכחולה בידה חשבה שזו חוצפה להיכנס כך סתם, בלי שפתחו לך את הדלת, אך אמרה "היי" מלבב. "אהה! עכשיו אני נזכר!" הוא חייך בגאווה. "המסיבה של אורן רייך, לא?" "למען האמת, אני לא כ"כ זוכרת." "לא פלא, את היית אחרי כמה כוסות טובות של ליקר שוקולד, אני הייתי הפיקח יחיד במסיבה הזאת, אבל אחר כך גם אני השתכרתי ורקדתי כמו מניאק ריקוד מאוד צמוד עם איזה מישהי שאני לא מכיר, ועוד הייתי אז חבר של מישהי.... ואני ממש לא מהאנשים שבדרך כלל עושים את זה" "המסיבה של אורן רייך... יכול להיות. יש לי איזה זיכרון מעורפל של ליקר שוקולד..." לא יאומן כי יסופר, חשבה לה, הם נהנו לדבר על המסיבה שעליה התחרטה במשך חודשים! "מעורפל... אפשר להבין למה..." אמר וגיחך בחומד. "אוי, אני כל כך מצטערת, לא הצעתי לך משהו לשתות..." היא ראתה את עצמה עושה כל דבר כדי להישאר איתו, כמה רגעים ביחידות. הוא היה כל כך יפה. "למען האמת, כבר שבע ורבע" אמר לאחר מבט מהיר בשעונו “נראה לי שכדאי שנזוז" אמר במבט שואל. "נו, באמת, איחור אופנתי לעולם לא מזיק. אז מה אתה שותה?" "אמממ.... יש לך משהו חזק?" מה לעזאזל הוא מנסה להוכיח? - חשבה "אני דווקא חשבתי על קפה או משהו... אתה נוהג, אחרי הכל." "קפה? אני שותה לאט, וחוץ מזה, כמויות קטנות של אלכוהול לא משפיעות..." "מצטערת, השותפה הקודמת שלי הייתה ב-AA , אז אין לי כאן כלום." "אהה. טוב, לא נורא, אז נצא?" "אחריך!" נשמעה חריקת הבריח. "... ואז הם קיבלו את השליחות הזאת, בקנדה, אז נסענו איתם, אני ואחותי, היינו שם במשך שנה...." היא לא יכלה להאמין, הוא דיבר ודיבר במשך כל הנסיעה על ההורים שלו. עיניה לא עמדו בנטל. "את שומעת? תמר?" היא העמידה פני ישנה, העיקר שלא ימשיך עם זיבולי השכל הנוראיים האלה. הוא כיסה אותה במן כיסוי מכותנה שהיה במושב האחורי. הו, חמוד לעולם תישאר, כך חשבה. ולא היה אכפת לה שידבר על מה שהוא רוצה, בגלל שאין לו דבר אחר לדבר עליו... הו, היא כבר נרדמת באמת. "תמר! תמר! תתעוררי" היא מצמצה קלות ופתחה את עיניה, זה לא היה חלום. נמרוד אכן היה שם. "הו..." התמתחה "הגענו?" לפתע הבחינה בעצים מכל עבר ובקול צרצרים. "ובכן, לא ממש..." "מה לעזאזל קורה פה?" הם היו באמצע היער, לבדם. ליבה פעם בחוזקה. זה לא מה שציפתה לו, לא מנמרוד. "תירגעי, את נראית מבוהלת עד מוות, לא קרה כלום, כלומר, קרה, המכונית הטרנטה הזאת נתקעה כאן, באמצע שום מקום." "מה השעה?" "עשר ורבע. אני מצטער שלא הערתי אותך, פשוט ישנת כל כך טוב, ואני ניסיתי כל מיני דרכים להתניע את המכונית..." "אולי כדאי שניקח טרמפ?" "לא עוברות כאן מכוניות. זהו כביש צדדי, ואני לא חושב שכדאי שנלך 4 קילומטר עד לכביש הראשי בחושך הזה... אני כל כך מצטער!" "נמרוד, זאת לא אשמתך" היא הביטה ישירות אל עיניו. "אז אני מניחה שפשוט נישאר כאן, עד הבוקר." "כנראה. אני מקווה שהם לא ידאגו, במסיבה." "הם מן הסתם ישתכרו לגמרי, ואחרי ההנג-אפ הם יחשבו שכבר עזבנו..." צחקקה בקלילות "אליס היא לא מהאנשים המשתכרים! " הוא נראה לפתע כל כך צדקני, והיא, היא הרגישה כשיכורה בעצמה. "אז כנראה שאתה לא מכיר טוב את אליס!" "אם את אומרת... את יודעת מה? בואי נעשה פה מסיבה משל עצמנו. יש לי קצת ברנדי שהבטחתי לאליס להביא, ואפשר לשים רדיו, יש שירים די נחמדים עכשיו, בלילה. הם שתו ברנדי, והקשיבו לרדיו, ושוב שתו, ואז היה שיר ממש נחמד, והם רקדו קצת טנגו, למרות שזה היה שיר קצבי, ומאוחר יותר הוא נרדם על ברכיה. היא לעומת זאת הביטה בכוכבים. מחר הוא יבקש את מספר הטלפון שלה.
אתמול היה לי מאוד משעמם. ניסיתי לכתוב אגדה אורבנית, אבל במקום אגדה אורבנית יצא איזשהו קטע מאוד קיטשי-מטומטם-נדוש-לא מציאותי שיש בו איכשהו קצת אלמנטיים אגדתיים. אז אם מאוד משעמם לכם, אתם יכולים לנסות לקרוא... ליקר שוקולד קרני שמש נלוזות עשו את דרכן במהירות לעיניה, כאילו שכל מהותן לא הייתה אלא כדי להעיר אותה משנתה השלווה ." הו, כמה מעצבן" חשבה לעצמה, "להתעורר לעוד יום סתמי" בעת שיהוק גמלוני נזכרה בחלום המגוחך שחלמה בלילה, היא הייתה שלגיה ונמרוד היה כל אחד משבעת הגמדים בהתגלמויות שונות. "אני נעשית מטורפת מיום ליום, והפוינט פה, הוא שאין לי בכלל סיכוי אתו". הטלפון צלצל ברוגזנות. שיצלצל. המשיבון יעשה את שעליו לעשות. "הי, זאת אליס, אני ורון מארגנים מסיבה קטנה בבית שלו, בכרמיאל. סידרתי לך טרמפ, נמרוד יתקשר אליך... זה הערב ב-9:00, אם את לא באה, תודיעי לי." "speaking of the devil" היא הזדקפה במיטתה... "עם נמרוד!" ואם להתייחס לאימפולסיביות רגעית, היא כמעט קפצה מרוב אושר, עד לרגע ההיזכרות הנוראי עד כאב בתקרית המביכה, שלאחריה היא לא חדלה מלחשוב עליו. היא כיסתה את עצמה עד מעל לראשה בשמיכת פוך חורפית,ששימשה אותה גם בימי הקיץ, וכמו בפלאשבק הכל חזר אליה: היא שיכורה, היא מזמינה אותו לרקוד בצעקניות, הוא מסרב בטענה שהוא תפוס, היא צוחקת באימתניות, הוא רוקד עם אחרת... אליס אמרה שעכשיו הוא כבר לבד. הוא נפרד מזו שאסרה עליו לרקוד עם אחרות. היא הביטה בשעונה, השעה הייתה שלוש ועשרים. היא ישנה 13 שעות! נו, טוב, אחרי השבוע שעבר... היא הייתה חייבת את ההנג-אפ הזה. רק עכשיו היא הבינה שהיא חושבת עליו כבר חודש, ולמרות שאין שום התקדמות בנידון, היא לא מפסיקה לחשוב עליו, כבר נמאס לה מזה. והיא יכולה לעשות שום דבר. הטלפון שוב צלצל. זה בוודאי נמרוד. היא החלה לחוש בחזקה את דפיקות ליבה. "ממילא אין לך סיכוי איתו, מותר לך לעשות שטויות" היא ניסתה להרגיע את עצמה, ללא הצלחה. היא כחכחה בגרונה, הנה זה בא. "הלו?" למה תמיד יוצא לה קול כל כך צרוד וגבוה בטלפון? אין קול ואין עונה. "הלו?" היא שאלה, קצת ברוגזה. "אממ...דורית?" היא זיהתה את קולו. "לא! לא דורית! קוראים לי תמר!" "אוי... סליחה, תמר... אוף! אני אף פעם לא זוכר שמות." "רגע, אתה יודע בכלל מי אני?" חשדה. "אמממ... נפגשנו פעם?" "אני לא יודעת. אליס אמרה שכן." "טוב... בכל אופן, אני נמרוד. המסיבה מתחילה בתשע. מתל אביב לכרמיאל יש נסיעה של שעתיים, אז, קבענו ב-7:00?" "אתה יודע איפה אני גרה?" "אליס הסבירה לי כבר." "אוקי." "אז, להתראות" "ביי" הוא אפילו לא זכר אותה! והיא... חשבה עליו במשך שבועות. מצד שני, זה אפילו טוב. אוף, הוא בטח זוכר את הפנים שלה. היא תמיד זוכרת פרצופים, גם כשהיא לא רוצה. לאחר זמן מה, היא שמעה צופר מכונית. הו, אלוהים! להתאפר במהירות ולרדת – זה כל שעליך לעשות, שיננה לעצמה. בחיפזון מרחה את הליפסטיק האדום-סגלגל על שפתיה, ולפתע נרעדה. היה זה פעמון הדלת. נמרוד כאן. "רק רגע!" פלטה בעודה נועלת סנדליה. "שלום!" נשמע קול גברי. היא הרימה מבטה בפליאה מישיבתה השפופה למרגלות הספה, ובעוד נעלה הכחולה בידה חשבה שזו חוצפה להיכנס כך סתם, בלי שפתחו לך את הדלת, אך אמרה "היי" מלבב. "אהה! עכשיו אני נזכר!" הוא חייך בגאווה. "המסיבה של אורן רייך, לא?" "למען האמת, אני לא כ"כ זוכרת." "לא פלא, את היית אחרי כמה כוסות טובות של ליקר שוקולד, אני הייתי הפיקח יחיד במסיבה הזאת, אבל אחר כך גם אני השתכרתי ורקדתי כמו מניאק ריקוד מאוד צמוד עם איזה מישהי שאני לא מכיר, ועוד הייתי אז חבר של מישהי.... ואני ממש לא מהאנשים שבדרך כלל עושים את זה" "המסיבה של אורן רייך... יכול להיות. יש לי איזה זיכרון מעורפל של ליקר שוקולד..." לא יאומן כי יסופר, חשבה לה, הם נהנו לדבר על המסיבה שעליה התחרטה במשך חודשים! "מעורפל... אפשר להבין למה..." אמר וגיחך בחומד. "אוי, אני כל כך מצטערת, לא הצעתי לך משהו לשתות..." היא ראתה את עצמה עושה כל דבר כדי להישאר איתו, כמה רגעים ביחידות. הוא היה כל כך יפה. "למען האמת, כבר שבע ורבע" אמר לאחר מבט מהיר בשעונו “נראה לי שכדאי שנזוז" אמר במבט שואל. "נו, באמת, איחור אופנתי לעולם לא מזיק. אז מה אתה שותה?" "אמממ.... יש לך משהו חזק?" מה לעזאזל הוא מנסה להוכיח? - חשבה "אני דווקא חשבתי על קפה או משהו... אתה נוהג, אחרי הכל." "קפה? אני שותה לאט, וחוץ מזה, כמויות קטנות של אלכוהול לא משפיעות..." "מצטערת, השותפה הקודמת שלי הייתה ב-AA , אז אין לי כאן כלום." "אהה. טוב, לא נורא, אז נצא?" "אחריך!" נשמעה חריקת הבריח. "... ואז הם קיבלו את השליחות הזאת, בקנדה, אז נסענו איתם, אני ואחותי, היינו שם במשך שנה...." היא לא יכלה להאמין, הוא דיבר ודיבר במשך כל הנסיעה על ההורים שלו. עיניה לא עמדו בנטל. "את שומעת? תמר?" היא העמידה פני ישנה, העיקר שלא ימשיך עם זיבולי השכל הנוראיים האלה. הוא כיסה אותה במן כיסוי מכותנה שהיה במושב האחורי. הו, חמוד לעולם תישאר, כך חשבה. ולא היה אכפת לה שידבר על מה שהוא רוצה, בגלל שאין לו דבר אחר לדבר עליו... הו, היא כבר נרדמת באמת. "תמר! תמר! תתעוררי" היא מצמצה קלות ופתחה את עיניה, זה לא היה חלום. נמרוד אכן היה שם. "הו..." התמתחה "הגענו?" לפתע הבחינה בעצים מכל עבר ובקול צרצרים. "ובכן, לא ממש..." "מה לעזאזל קורה פה?" הם היו באמצע היער, לבדם. ליבה פעם בחוזקה. זה לא מה שציפתה לו, לא מנמרוד. "תירגעי, את נראית מבוהלת עד מוות, לא קרה כלום, כלומר, קרה, המכונית הטרנטה הזאת נתקעה כאן, באמצע שום מקום." "מה השעה?" "עשר ורבע. אני מצטער שלא הערתי אותך, פשוט ישנת כל כך טוב, ואני ניסיתי כל מיני דרכים להתניע את המכונית..." "אולי כדאי שניקח טרמפ?" "לא עוברות כאן מכוניות. זהו כביש צדדי, ואני לא חושב שכדאי שנלך 4 קילומטר עד לכביש הראשי בחושך הזה... אני כל כך מצטער!" "נמרוד, זאת לא אשמתך" היא הביטה ישירות אל עיניו. "אז אני מניחה שפשוט נישאר כאן, עד הבוקר." "כנראה. אני מקווה שהם לא ידאגו, במסיבה." "הם מן הסתם ישתכרו לגמרי, ואחרי ההנג-אפ הם יחשבו שכבר עזבנו..." צחקקה בקלילות "אליס היא לא מהאנשים המשתכרים! " הוא נראה לפתע כל כך צדקני, והיא, היא הרגישה כשיכורה בעצמה. "אז כנראה שאתה לא מכיר טוב את אליס!" "אם את אומרת... את יודעת מה? בואי נעשה פה מסיבה משל עצמנו. יש לי קצת ברנדי שהבטחתי לאליס להביא, ואפשר לשים רדיו, יש שירים די נחמדים עכשיו, בלילה. הם שתו ברנדי, והקשיבו לרדיו, ושוב שתו, ואז היה שיר ממש נחמד, והם רקדו קצת טנגו, למרות שזה היה שיר קצבי, ומאוחר יותר הוא נרדם על ברכיה. היא לעומת זאת הביטה בכוכבים. מחר הוא יבקש את מספר הטלפון שלה.
