סיפור אופטימי
לפני יומים בשעה שתים עשרה וחצי בלילה מצלצל הסלולרי שלי ומעיר אותי משינה ערבה (מה לעשות ,יש מי שהולכים לישון מוקדם) . אחי על הקו. הוא מבקש שאשיג לו איזה מספר מסוים כדי לבטל שיחות יוצאות מהסלולרי שלו. מסתבר שהוא החליט ללכת לצעידה באיזור דרך מנחם בגין שהיא דרך בלתי סלולה להולכי רגל. באמצע הדרך הוא הרגיש שחם לו, הוריד את המעיל , וכשהגיע ליעד פתאום הבחין שהטלפון שלו נעלם. אני חצי ישנה ועונה לו שיחכה לבוקר , לפי התאור שלו של דרך העפר ממילא אף אחד לא עובר במקום ולא ימצא את הטלפון. כחצי שעה מאוחר יותר , אני שומעת את הסלולר של ההורים שלי מצלצל. אף אחד לא מרים והשקט חוזר אל הבית. בוקר. אחי מחליט ללכת לחפש את הטלפון. הוא מתחיל לצעוד במסלול ההליכה הלילי שלו ומגיע עד המקום בו הוריד את המעיל. הטלפון לא נראה. הוא מתעקש להמשיך ומנסה לצלצל לטלפון שלו בתקווה שההוא יסגיר את מיקומו אבל חוץ מהמכוניות החולפות בכביש המהיר אין קול ואין עונה. פתאום מישהו מרים... מסתבר שהוא מצא את הטלפון כבר בלילה הקודם , חיפש בזכרונות , מצא את מס´ הטלפון של הורי והוא זה שצלצל בשעות הלילה המאוחרות. כיוון שלא הרימו, הוא השאיר הודעה. וזה הזמן לציין שההורים שלי כמעט ולא מקשיבים להודעות.. בקיצור, אחי שמח וטוב לב , בחור ישר מצא את הטלפון והם קובעים להפגש בקניון כמה שעות מאוחר יותר. הוא מתחיל לצעוד חזרה כשלפתע צד את עינו , על דרך העפר שטר של 100 שקלים... ועוד אחד.. ועוד אחד... מתוך הביוב שהיה בסמוך , הוא הצליח לדוג עוד כמה שטרות ובתוך מעטפה קרועה ומלוכלכת היו השטרות האחרונים. על גב המעטפה היה מצוין שם. מיותר לציין שלו לא היה ממשיך ללכת בחיפוש נואש אחר הטלפון , לא היה מוצא את השטרות ומה שמדהים יותר היא העובדה שהמוצא הישר התקשר ולא הרמנו ואפילו השאיר הודעה , ולא שמענו. לו היינו עושים אחד מהדברים הללו אחי לא היה חוזר למקום ולא מחפש .. ולא מוצא.. סופו של הסיפור , אחי ישב עם ספר הטלפונים וחייג לכל האנשים עם שם המשפחה שהופיע על המעטפה. אחד מהם, אדם דתי בעל משפחה גדולה , נעצר על ידי המשטרה בכביש המהיר , יצא מהרכב כדי למסור רשיונות , ובכך השמיט את המעטפה ובה כל משכורתו החודשית! מיותר לציין את השמחה שאחזה בו שכששמע שהכסף נמצא. מדהים ,לא? איך שהדברים הסתובבו רק כדי שאותו מסכן יקבל חזרה את המשכורת שלו.
לפני יומים בשעה שתים עשרה וחצי בלילה מצלצל הסלולרי שלי ומעיר אותי משינה ערבה (מה לעשות ,יש מי שהולכים לישון מוקדם) . אחי על הקו. הוא מבקש שאשיג לו איזה מספר מסוים כדי לבטל שיחות יוצאות מהסלולרי שלו. מסתבר שהוא החליט ללכת לצעידה באיזור דרך מנחם בגין שהיא דרך בלתי סלולה להולכי רגל. באמצע הדרך הוא הרגיש שחם לו, הוריד את המעיל , וכשהגיע ליעד פתאום הבחין שהטלפון שלו נעלם. אני חצי ישנה ועונה לו שיחכה לבוקר , לפי התאור שלו של דרך העפר ממילא אף אחד לא עובר במקום ולא ימצא את הטלפון. כחצי שעה מאוחר יותר , אני שומעת את הסלולר של ההורים שלי מצלצל. אף אחד לא מרים והשקט חוזר אל הבית. בוקר. אחי מחליט ללכת לחפש את הטלפון. הוא מתחיל לצעוד במסלול ההליכה הלילי שלו ומגיע עד המקום בו הוריד את המעיל. הטלפון לא נראה. הוא מתעקש להמשיך ומנסה לצלצל לטלפון שלו בתקווה שההוא יסגיר את מיקומו אבל חוץ מהמכוניות החולפות בכביש המהיר אין קול ואין עונה. פתאום מישהו מרים... מסתבר שהוא מצא את הטלפון כבר בלילה הקודם , חיפש בזכרונות , מצא את מס´ הטלפון של הורי והוא זה שצלצל בשעות הלילה המאוחרות. כיוון שלא הרימו, הוא השאיר הודעה. וזה הזמן לציין שההורים שלי כמעט ולא מקשיבים להודעות.. בקיצור, אחי שמח וטוב לב , בחור ישר מצא את הטלפון והם קובעים להפגש בקניון כמה שעות מאוחר יותר. הוא מתחיל לצעוד חזרה כשלפתע צד את עינו , על דרך העפר שטר של 100 שקלים... ועוד אחד.. ועוד אחד... מתוך הביוב שהיה בסמוך , הוא הצליח לדוג עוד כמה שטרות ובתוך מעטפה קרועה ומלוכלכת היו השטרות האחרונים. על גב המעטפה היה מצוין שם. מיותר לציין שלו לא היה ממשיך ללכת בחיפוש נואש אחר הטלפון , לא היה מוצא את השטרות ומה שמדהים יותר היא העובדה שהמוצא הישר התקשר ולא הרמנו ואפילו השאיר הודעה , ולא שמענו. לו היינו עושים אחד מהדברים הללו אחי לא היה חוזר למקום ולא מחפש .. ולא מוצא.. סופו של הסיפור , אחי ישב עם ספר הטלפונים וחייג לכל האנשים עם שם המשפחה שהופיע על המעטפה. אחד מהם, אדם דתי בעל משפחה גדולה , נעצר על ידי המשטרה בכביש המהיר , יצא מהרכב כדי למסור רשיונות , ובכך השמיט את המעטפה ובה כל משכורתו החודשית! מיותר לציין את השמחה שאחזה בו שכששמע שהכסף נמצא. מדהים ,לא? איך שהדברים הסתובבו רק כדי שאותו מסכן יקבל חזרה את המשכורת שלו.