סיפור אחד מתוך רבים - חלק א
"איך שלא יהיה אני שם זיין על כולם..." אני אומר. והיועצת של בית הספר הביטה בי במבט מהול חמלה ובחילה , בטח אחרי שיחה כל כך ארוכה איתה אני אמור להגיב אחרת. אבל אני לא. תיכף היא תגיד לפסיכולוגית, שצפתה בי באדיקות, שזה מקרה קלאסי של התבגרות מועצמת, רמות ההדחקה והאינטלקטואליזציה שלי מודגשות ואני לא מצליח למצוא ערוצי סובלימציה להפניית הזעם שלי, אני חייב להגיד שניסיתי פעם אפילו מעכתי קרמבו ורוד בעיצומו של ויכוח, אבל זה לא שיכנע אף אחד שאני ילד בסיכון, כזה שעלול לשים קץ לנפשו המעונה במו ידיו בכל רגע , ושתדעו שבכל מקרה גם כשזה לא מצליח יוצאים מזה עם חתיכת תיק פלילי על נסיון לרצח. כמו תמיד, באמצע הכל - הטלפון צילצל. היועצת התמסרה לשיחת הטלפון, הפסיכולוגית עילעלה שוב בדפי יומנה העמוס בישיבות על גורלם של ילדים כמוני , אמא שלי התכווצה בכורסא ואבא שלי הדליק עוד סיגריה. צער גידול הורים. אני חושב שאני יודע שאני עוד יאכל אותה בגדול ,כן...אני מודע לשגיאת הכתיב....בא לי ככה ! כי רק אני יאכל אותה בגדול אם באמת אעלה לשמיים ויצמחו לי כנפיים לבנות וצחורות ויבוא מי שיתן לי את הדין וחשבון הסופי וישלח לגהנום ההוא , שבטח הוא באלף מונים מעניין יותר מהגהנום הזה, ללא היסוס ישלח אותי , כי מזמן אני כבר לא עושה "כבד את אביך ואת אמך" ובטח יש עוד כמה דברים רעים שעוד לא הספקתי לעשות, אבל אני בהחלט מתכוון לעשות בעתיד. הפסיכולוגית חייכה. חשבתי שגם היא רואה אותי בכנפיים הלבנות והצחורות של המלאך שאהיה פעם , אבל היא חייכה אליי מתוך אינסטינקט או רפלקס , מעולם לא הבחנתי בהבדל , אבל כל האינסטינקטים שלי אומרים לי שאיבדתי מזמן את הרפלקסים שנולדתי איתם, אז מה זה משנה? בקיצור, היא תמיד מחייכת אליי, מתפקידה להפגין כלפיי אהבה דווקא בעיתות גועל ומצוקה, כמו שכתוב בספרים שלה "אהבה בלתי מותנית". הבעיה כנראה שאני לא ממש מרייר על פי האפקט הפבלובי המוכר, לא לשמע הלצותיה ולא לשמע איומיו הנישנים של המנהל שלי. האמת היא שאני מרייר, רק הגירוי שונה, כשהמורה מניחה רגל על רגל אני מתביית על הרווח שבין ירכייה שחצאית המיני שלה בקושי מצליחה להסתיר , או על החריץ שבין שדיה, עופרים , היא השונמית ואני דוד המלך , עול שנותי הקצרות על כתפי ואני משווע לאהבתה , מת שפעם אחת תיגע בי כשתשאל אם הכנתי את שעורי הבית שלי , אבל היא לא תשאל אותי ואני אמשיך לרייר. אני בכלל הילד הכי מגעיל בשכבה, משום מה כל שיחה שלה איתי נגמרת בקטטה המונית, ובישיבה דחופה של המטבחון: המנהל רכזת השכבה, המורה ואני. וכשגם הפטנט הזה לא עוזר אני עובר לטיפול צמוד של הקבינט לענייני ילדים חורגים לאנושות , שם יושב הפורום המושלם היועצת והפסיכולוגית, כמו צילי וגילי - צילי תלטף לי את האגו וגילי תמצוץ לי...לא ממש, אבל בערך. "איך שלא יהיה אני שם זיין על כולם..." אני חושב , אבל בדיוק אז מבקשים ממני לצאת לרגע מחדר היועצת, בטח יש להם משהו להגיד שאסור לי לשמוע, אבל אני אדע מאוחר יותר כי כשאבא שלי מאבד את הרוגע הנפשי שמאפיין אותו ועובר מסגריות למכות יבשות , יש לו נסיון מהשב"כ , הוא פולט את כל השטויות שהפסיכולוגית והיועצת אמרו בחדרי חדרים. אחר כך , אמא תבכה שוב, אני אבטיח לנסות עוד פעם בשביל כולנו ואנסה שלא לקלוט את מבטו המובס של אחי הצעיר ואת דימעת הכאב האמיתית שזולגת לו על הלחי. ברור לי שהוא כבר לא מאמין לי, אחי. אתמול אחרי הריב עם אבא , קם אחי הצעיר והכריז שהוא הולך לישון אצל חבר , זה היה עיתוי נפלא. הלך והשאיר לי את כל חלל החדר לרשותי, לילה שלם אוננתי מול המחשב באין מפריע , פריקת אנרגיה משמעותית לקראת שיחת המשמעת עם היועצת והפסיכולוגית שלי למחרת. שיהיה לי בריא אחי הצעיר תמיד יודע מתי להתחפף. הוא אף פעם לא שם זיין על אף אחד ולא בגלל שאין לו. דקה לפני שאני מתרחק מחדר היועצת , אני רואה את המחנכת שלי מתקרבת עם מישהו לא מוכר. - מה שלומך , אביתר. היא שואלת שלא כהרגלה. אני לא עונה, מה היא לא רואה ששלחו אותי לשבת בחוץ? אני תופס חתיכת עיתון שהתגלג ברצפה וקורא על עוד אונס של קטינה, בעל שהרג את אשתו, עולם חרא. אני מדליק עוד סיגריה מאחורי השיחים, עשן ממלא את עיני ואני נחרד לרגע , רק שלא יאדימו העיניים ועוד יחשבו שבכיתי, בעצם למה לא? פעם זה ממש עזר כשהייתי צעיר יותר איך שהמחנכת שלי ראתה את העיניין האדומות היא ויתרה לי מיד על שבוע השעיה , זה היה גדול מהחיים. בכלל כל הנשמות הרחומות האלה המחנכות, שעובדות ואובדות בין כותלי בית הספר מחפשות תירוצים להשלים את מה שלא הספיקו לעשות כשהן היו תלמידות, אני מרחם עליהן כל העולם מזיין להם את הצורה, חרא כסף בשביל לחנך חארות כמוני בעולם מסריח כשבאופק הארץ המובטחת - דו"ח דוברת.
"איך שלא יהיה אני שם זיין על כולם..." אני אומר. והיועצת של בית הספר הביטה בי במבט מהול חמלה ובחילה , בטח אחרי שיחה כל כך ארוכה איתה אני אמור להגיב אחרת. אבל אני לא. תיכף היא תגיד לפסיכולוגית, שצפתה בי באדיקות, שזה מקרה קלאסי של התבגרות מועצמת, רמות ההדחקה והאינטלקטואליזציה שלי מודגשות ואני לא מצליח למצוא ערוצי סובלימציה להפניית הזעם שלי, אני חייב להגיד שניסיתי פעם אפילו מעכתי קרמבו ורוד בעיצומו של ויכוח, אבל זה לא שיכנע אף אחד שאני ילד בסיכון, כזה שעלול לשים קץ לנפשו המעונה במו ידיו בכל רגע , ושתדעו שבכל מקרה גם כשזה לא מצליח יוצאים מזה עם חתיכת תיק פלילי על נסיון לרצח. כמו תמיד, באמצע הכל - הטלפון צילצל. היועצת התמסרה לשיחת הטלפון, הפסיכולוגית עילעלה שוב בדפי יומנה העמוס בישיבות על גורלם של ילדים כמוני , אמא שלי התכווצה בכורסא ואבא שלי הדליק עוד סיגריה. צער גידול הורים. אני חושב שאני יודע שאני עוד יאכל אותה בגדול ,כן...אני מודע לשגיאת הכתיב....בא לי ככה ! כי רק אני יאכל אותה בגדול אם באמת אעלה לשמיים ויצמחו לי כנפיים לבנות וצחורות ויבוא מי שיתן לי את הדין וחשבון הסופי וישלח לגהנום ההוא , שבטח הוא באלף מונים מעניין יותר מהגהנום הזה, ללא היסוס ישלח אותי , כי מזמן אני כבר לא עושה "כבד את אביך ואת אמך" ובטח יש עוד כמה דברים רעים שעוד לא הספקתי לעשות, אבל אני בהחלט מתכוון לעשות בעתיד. הפסיכולוגית חייכה. חשבתי שגם היא רואה אותי בכנפיים הלבנות והצחורות של המלאך שאהיה פעם , אבל היא חייכה אליי מתוך אינסטינקט או רפלקס , מעולם לא הבחנתי בהבדל , אבל כל האינסטינקטים שלי אומרים לי שאיבדתי מזמן את הרפלקסים שנולדתי איתם, אז מה זה משנה? בקיצור, היא תמיד מחייכת אליי, מתפקידה להפגין כלפיי אהבה דווקא בעיתות גועל ומצוקה, כמו שכתוב בספרים שלה "אהבה בלתי מותנית". הבעיה כנראה שאני לא ממש מרייר על פי האפקט הפבלובי המוכר, לא לשמע הלצותיה ולא לשמע איומיו הנישנים של המנהל שלי. האמת היא שאני מרייר, רק הגירוי שונה, כשהמורה מניחה רגל על רגל אני מתביית על הרווח שבין ירכייה שחצאית המיני שלה בקושי מצליחה להסתיר , או על החריץ שבין שדיה, עופרים , היא השונמית ואני דוד המלך , עול שנותי הקצרות על כתפי ואני משווע לאהבתה , מת שפעם אחת תיגע בי כשתשאל אם הכנתי את שעורי הבית שלי , אבל היא לא תשאל אותי ואני אמשיך לרייר. אני בכלל הילד הכי מגעיל בשכבה, משום מה כל שיחה שלה איתי נגמרת בקטטה המונית, ובישיבה דחופה של המטבחון: המנהל רכזת השכבה, המורה ואני. וכשגם הפטנט הזה לא עוזר אני עובר לטיפול צמוד של הקבינט לענייני ילדים חורגים לאנושות , שם יושב הפורום המושלם היועצת והפסיכולוגית, כמו צילי וגילי - צילי תלטף לי את האגו וגילי תמצוץ לי...לא ממש, אבל בערך. "איך שלא יהיה אני שם זיין על כולם..." אני חושב , אבל בדיוק אז מבקשים ממני לצאת לרגע מחדר היועצת, בטח יש להם משהו להגיד שאסור לי לשמוע, אבל אני אדע מאוחר יותר כי כשאבא שלי מאבד את הרוגע הנפשי שמאפיין אותו ועובר מסגריות למכות יבשות , יש לו נסיון מהשב"כ , הוא פולט את כל השטויות שהפסיכולוגית והיועצת אמרו בחדרי חדרים. אחר כך , אמא תבכה שוב, אני אבטיח לנסות עוד פעם בשביל כולנו ואנסה שלא לקלוט את מבטו המובס של אחי הצעיר ואת דימעת הכאב האמיתית שזולגת לו על הלחי. ברור לי שהוא כבר לא מאמין לי, אחי. אתמול אחרי הריב עם אבא , קם אחי הצעיר והכריז שהוא הולך לישון אצל חבר , זה היה עיתוי נפלא. הלך והשאיר לי את כל חלל החדר לרשותי, לילה שלם אוננתי מול המחשב באין מפריע , פריקת אנרגיה משמעותית לקראת שיחת המשמעת עם היועצת והפסיכולוגית שלי למחרת. שיהיה לי בריא אחי הצעיר תמיד יודע מתי להתחפף. הוא אף פעם לא שם זיין על אף אחד ולא בגלל שאין לו. דקה לפני שאני מתרחק מחדר היועצת , אני רואה את המחנכת שלי מתקרבת עם מישהו לא מוכר. - מה שלומך , אביתר. היא שואלת שלא כהרגלה. אני לא עונה, מה היא לא רואה ששלחו אותי לשבת בחוץ? אני תופס חתיכת עיתון שהתגלג ברצפה וקורא על עוד אונס של קטינה, בעל שהרג את אשתו, עולם חרא. אני מדליק עוד סיגריה מאחורי השיחים, עשן ממלא את עיני ואני נחרד לרגע , רק שלא יאדימו העיניים ועוד יחשבו שבכיתי, בעצם למה לא? פעם זה ממש עזר כשהייתי צעיר יותר איך שהמחנכת שלי ראתה את העיניין האדומות היא ויתרה לי מיד על שבוע השעיה , זה היה גדול מהחיים. בכלל כל הנשמות הרחומות האלה המחנכות, שעובדות ואובדות בין כותלי בית הספר מחפשות תירוצים להשלים את מה שלא הספיקו לעשות כשהן היו תלמידות, אני מרחם עליהן כל העולם מזיין להם את הצורה, חרא כסף בשביל לחנך חארות כמוני בעולם מסריח כשבאופק הארץ המובטחת - דו"ח דוברת.