סיפור אישי בנושא PR וSTUDY PERMIT
שלום לכולכם, מאחר ובמהלך התקלותי בבעיות הגירה התייעצתי עם הפורום, הרגשתי חובה לשתף אתכם, ואולי מישהו גם ילמד מזה. אז כך: כשהייתי בת 13, לפני 15 שנה, היגרו הורי לקנדה, ואני, כמובן איתם. את הPR קבלתי בגיל 18 (1998) ואז עזבתי את קנדה לישראל. מאחר וידעתי שיש חוק על פיו חייבים לשהות מספר ימים מסוים בX שנים (פעם זה היה חצי שנה בשנה, היום זה מס' ימים מסוים ב5 שנים) על מנת להחשב "תושב" (כלומר, לשמור על סטטוס הPR), וידעתי שאני לא ממלאה את הדרישה הנ"ל- הסקתי שהPR שלי פג, ולכן, בכל פעם שהייתי מבקרת את הורי (כל שנה) הייתי באה ואומרת שאני תיירת (מה שהיה נכון) ולא נתקלתי מעולם בבעיות. לפני חצי שנה התקבלתי ללימודי דוקטורט בקנדה. כאן הסיפור נהיה מעניין (או מפחיד, תלוי אם אתם בנעליים שלי או לא). הובא לאזניי חוק, על פיו, אם לא ויתרתי מרצוני על הPR, אני עדיין PR. מה זה אומר? זכאות למלגות, שכ"ל מופחת, ובכלל, הכל יותר קל. אממה? אין לי כרטיס PR, לא כרטיס SIN וכו', ולמעשה, אני לא באמת זכאית לכל זה כי הרי לא הייתי כאן כל הזמן הזה. כאן קבלתי עצות שהתחלקו למעשה לשתיים: 1. להכנס כ"תיירת" ואז להגיד שהכרטיסים "אבדו" לי. (היה את החשש שבגבול "יעלו עליי" ולא יתנו לי להכנס הפעם, כי אני "משקרת" ולא תיירת) 2. ללכת לשגרירות הקנדית, להגיד שהייתי PR, לחתום על ויתור ולקבל אישור שהיה כסטודנטית. אני בחרתי באפשרות השנייה.ביקשתי לקבל ויזת סטודנט, וקבלתי אישור בשגרירות לויזה. כשהגעתי לשדה התעופה, עיכבו אותי ל4 (!!!!) שעות, כשהצגתי את אישור הסטודנטית שלי. מסתבר שהשגרירות בת"א הייתה אמורה להחתים אותי על טופס ויתור כלשהוא, והם פשוט החליטו להתעלם מזה. זה השאיר אותי במצב לא אפשרי שהייתי גם תושבת וגם בסטטוס סטודנטית. בשדה התעופה נתנו לי טופס ויתור, חתמתי עליו, ואז נתנו לי 30 יום להיות בקנדה, שאחריהם הייתי אמורה לצאת לגבול ולהכנס בחזרה, הפעם כסטודנטית. לחכות את ה30 יום האלה לא היה קל, כי הביאו לידעתי שיש סיכוי (קלוש) שפשוט לא יתנו לי להכנס חזרה, וזה אחרי ששכרתי כאן דירה, התחלתי את הלימודים, ואני פשוט מאושרת להיות כאן (ושוב קרובה למשפחה אחרי כל כך הרבה שנים). זו הסיבה שלא כתבתי עד היום. אבל הבוקר נסעתי וחזרתי, והכל בסדר!! קיבלתי את כל האישורים!! הסיבה שאני מספרת לכם את הסיפור האישי הוא, שמוסר ההשכל הוא מאוד פשוט: תמיד תלכו בקנדה (ובחיים) לפי החוק, אל תקשיבו ליועצי הגירה, אפילו אם יהיו יועצי הגירה מוסמכים (אני רוצה לציין בפירוש שיועץ ההגירה שכותב כאן, אמר לי שהמקרה מסובך והוא לא יכול לתת לי המלצה חד משמעית בלי לדעת את כל ה"קייס") שממליצים לכם להסתכן ולהכנס כX או Y. זה שנכנסתי ביושר זה מה שהציל אותי. אם הם היו "עולים" עלי שאני תיירת שנשארת, אחר כך כל פעם היו חוקרים אותי למה אני כאן כל כך הרבה זמן, לא הייתי מצליחה להוציא כרטיס PR בלי לשקר שהייתי כאן, וכו' וכו'. זו פשוט הייתה תסבוכת שלמה. ואם אתם עכשיו בסטטוס PR ורוצים לעבור מקנדה, תעשו לעצמכם טובה, לכו לגבול להסדיר את העניין הזה. אני רוצה להודות למושבניק שהפנה אותי לאמיר, ולאמיר שנתן לי עצה לפנות לעו"ד הגירה מומחה והיה מאוד אחראי בעניין. (הנה אמיר, הבטחתי לעדכן) שתהיה לכולנו שנה טובה ושקטה רותם
שלום לכולכם, מאחר ובמהלך התקלותי בבעיות הגירה התייעצתי עם הפורום, הרגשתי חובה לשתף אתכם, ואולי מישהו גם ילמד מזה. אז כך: כשהייתי בת 13, לפני 15 שנה, היגרו הורי לקנדה, ואני, כמובן איתם. את הPR קבלתי בגיל 18 (1998) ואז עזבתי את קנדה לישראל. מאחר וידעתי שיש חוק על פיו חייבים לשהות מספר ימים מסוים בX שנים (פעם זה היה חצי שנה בשנה, היום זה מס' ימים מסוים ב5 שנים) על מנת להחשב "תושב" (כלומר, לשמור על סטטוס הPR), וידעתי שאני לא ממלאה את הדרישה הנ"ל- הסקתי שהPR שלי פג, ולכן, בכל פעם שהייתי מבקרת את הורי (כל שנה) הייתי באה ואומרת שאני תיירת (מה שהיה נכון) ולא נתקלתי מעולם בבעיות. לפני חצי שנה התקבלתי ללימודי דוקטורט בקנדה. כאן הסיפור נהיה מעניין (או מפחיד, תלוי אם אתם בנעליים שלי או לא). הובא לאזניי חוק, על פיו, אם לא ויתרתי מרצוני על הPR, אני עדיין PR. מה זה אומר? זכאות למלגות, שכ"ל מופחת, ובכלל, הכל יותר קל. אממה? אין לי כרטיס PR, לא כרטיס SIN וכו', ולמעשה, אני לא באמת זכאית לכל זה כי הרי לא הייתי כאן כל הזמן הזה. כאן קבלתי עצות שהתחלקו למעשה לשתיים: 1. להכנס כ"תיירת" ואז להגיד שהכרטיסים "אבדו" לי. (היה את החשש שבגבול "יעלו עליי" ולא יתנו לי להכנס הפעם, כי אני "משקרת" ולא תיירת) 2. ללכת לשגרירות הקנדית, להגיד שהייתי PR, לחתום על ויתור ולקבל אישור שהיה כסטודנטית. אני בחרתי באפשרות השנייה.ביקשתי לקבל ויזת סטודנט, וקבלתי אישור בשגרירות לויזה. כשהגעתי לשדה התעופה, עיכבו אותי ל4 (!!!!) שעות, כשהצגתי את אישור הסטודנטית שלי. מסתבר שהשגרירות בת"א הייתה אמורה להחתים אותי על טופס ויתור כלשהוא, והם פשוט החליטו להתעלם מזה. זה השאיר אותי במצב לא אפשרי שהייתי גם תושבת וגם בסטטוס סטודנטית. בשדה התעופה נתנו לי טופס ויתור, חתמתי עליו, ואז נתנו לי 30 יום להיות בקנדה, שאחריהם הייתי אמורה לצאת לגבול ולהכנס בחזרה, הפעם כסטודנטית. לחכות את ה30 יום האלה לא היה קל, כי הביאו לידעתי שיש סיכוי (קלוש) שפשוט לא יתנו לי להכנס חזרה, וזה אחרי ששכרתי כאן דירה, התחלתי את הלימודים, ואני פשוט מאושרת להיות כאן (ושוב קרובה למשפחה אחרי כל כך הרבה שנים). זו הסיבה שלא כתבתי עד היום. אבל הבוקר נסעתי וחזרתי, והכל בסדר!! קיבלתי את כל האישורים!! הסיבה שאני מספרת לכם את הסיפור האישי הוא, שמוסר ההשכל הוא מאוד פשוט: תמיד תלכו בקנדה (ובחיים) לפי החוק, אל תקשיבו ליועצי הגירה, אפילו אם יהיו יועצי הגירה מוסמכים (אני רוצה לציין בפירוש שיועץ ההגירה שכותב כאן, אמר לי שהמקרה מסובך והוא לא יכול לתת לי המלצה חד משמעית בלי לדעת את כל ה"קייס") שממליצים לכם להסתכן ולהכנס כX או Y. זה שנכנסתי ביושר זה מה שהציל אותי. אם הם היו "עולים" עלי שאני תיירת שנשארת, אחר כך כל פעם היו חוקרים אותי למה אני כאן כל כך הרבה זמן, לא הייתי מצליחה להוציא כרטיס PR בלי לשקר שהייתי כאן, וכו' וכו'. זו פשוט הייתה תסבוכת שלמה. ואם אתם עכשיו בסטטוס PR ורוצים לעבור מקנדה, תעשו לעצמכם טובה, לכו לגבול להסדיר את העניין הזה. אני רוצה להודות למושבניק שהפנה אותי לאמיר, ולאמיר שנתן לי עצה לפנות לעו"ד הגירה מומחה והיה מאוד אחראי בעניין. (הנה אמיר, הבטחתי לעדכן) שתהיה לכולנו שנה טובה ושקטה רותם