סיפור אישי
שלום, מאז שאני זוכר את עצמי אני מגמגם, מה שאומר, מגיל מאוד צעיר. ההורים שלי טוענים שזה התחיל לי פתאום, מבחינתי אני מגמגם כל חיי. מבחינת החומרה, אפשר להגדיר כקלה עד בינונית, אבל מבחינתי היא חמורה. כל עוד אני לא יכול לומר מה שאני רוצה, איך שאני רוצה, ובצורה שאני רוצה - חומרת הגמגום שלי היא חמורה. אני חושב שאין דבר שלא ניסיתי בשביל לתקן, לרפאות או להפטר מהגמגום. הייתי אצל קלינאי תקשורת רבים, פסיכולוגים, מומחים שונים הגעתי אפילו לאנשים ששיחקו אותי בגבישים או מרפאים הוליסטיים שאמרו לי לשכב עמדו מעליי ושיחקו בצ'אקרות. בקיצור ניסיתי הכל, למדתי שיטות, למדתי שטויות אפילו לברברה דם הגעתי. לצערי שום דבר לא עזר. היום אני בן 20, חייל, ועדיין מקווה שיום אחד אני אמצא את ה"תרופה" למצב שלי. כבר שמעתי על כל ההסברים האפשריים, אין לי גמגום בגנים, אף אחד מהמשפחה שלי לא מגמגם, אני יודע שיש קשר פסיכולוגי אבל גם למדתי שיש הסבר פיזי ונוירולוגי. בדיוק למה אני מגמגם אני לא יודע וזה כבר לא כל כך חשוב. שמעתי וקראתי על הקשר בין גמגום וחוסר ביטחון, אנשים מגמגמים הם בדר"כ חסרי ביטחון, הם פוחדים לפתוח את הפה, הם מכונסים בעצמם, ואם יחשבו עליי ככה? ואם יראו אותי ככה? הם פוחדים מעצמם ומהגמגום שלהם. אני לא יכול להכליל אותי בקבוצה הזאת או בטענה הזאת. תמיד חשבתי ואני גם מאמין בזה שאם לא הייתי מגמגם הייתי כובש את העולם. אני מלא ביטחון בעצמי (ברמה הרצויה לא אף בעננים) אני לא חושב שאני שונה, אני לא פוחד לדבר אני לא פוחד מעצמי. אם לא הייתי מגמגם אני חושב שהייתי ניגש לאקדמיה לצחוק רק תתנו לי לדבר. אבל מה לעשות... החיים חשבו אחרת: גם אני מגמגם גם לי יש עוויתות לפעמים גם אני עושה אהההה ארוך לפני משפטים גם לי יש בעיה עם המילה הראשונה במשפט גם אני משתמש בעברית לקויה בשביל לכפות על הגמגום גם אני מגמגם דווקא עם האנשים שאני מרגיש בטוח איתם, עם הוריי ודווקא איתם הכי הרבה. גם אני בכיתה ו' שהמורה שאלה אותי איך קוראים לי דפקתי לה אההההה של חמש דקות מרב לחץ והילדים בכיתה חשבו ששכחתי איך קוראים לי. גם אני, שאני שר פתאום הגמגום נעלם גם אני נתקע לפעמים, מה לפעמים, הרבה, טוב נו, כמעט תמיד גם לי יש ימים טובים וימים רעים גם אני לא יודע מתי זה ייגמר כבר גם אני רוצה להיות כמו כולם גם אני מגמגם אבל אני לא חסר ביטחון, לא אכפת לי מה יחשבו, פשוט שמע"כ (שם זין על כולם). רק מה, אני חושב שהגעתי למצב שלא הגעתי אליו עד היום, עם השנים הבטחתי לעצמי שכן כן יום אחד אני אטפל בזה וזה יעבור. אבל הזמן חולף ואני בדיוק באותו מצב והכי גרוע אני פוחד שכבר השלמתי עם זה שאני מגמגם ולדעתי אין דבר יותר גרוע מזה, מההשלמה, מהרמת הידיים מזה שאין לי שמץ של מושג מה כבר אפשר לעשות, מה כבר אפשר לעשות שלא ניסיתי. ממשיך לחשוב..... אולי למישהו יש את התשובה...
שלום, מאז שאני זוכר את עצמי אני מגמגם, מה שאומר, מגיל מאוד צעיר. ההורים שלי טוענים שזה התחיל לי פתאום, מבחינתי אני מגמגם כל חיי. מבחינת החומרה, אפשר להגדיר כקלה עד בינונית, אבל מבחינתי היא חמורה. כל עוד אני לא יכול לומר מה שאני רוצה, איך שאני רוצה, ובצורה שאני רוצה - חומרת הגמגום שלי היא חמורה. אני חושב שאין דבר שלא ניסיתי בשביל לתקן, לרפאות או להפטר מהגמגום. הייתי אצל קלינאי תקשורת רבים, פסיכולוגים, מומחים שונים הגעתי אפילו לאנשים ששיחקו אותי בגבישים או מרפאים הוליסטיים שאמרו לי לשכב עמדו מעליי ושיחקו בצ'אקרות. בקיצור ניסיתי הכל, למדתי שיטות, למדתי שטויות אפילו לברברה דם הגעתי. לצערי שום דבר לא עזר. היום אני בן 20, חייל, ועדיין מקווה שיום אחד אני אמצא את ה"תרופה" למצב שלי. כבר שמעתי על כל ההסברים האפשריים, אין לי גמגום בגנים, אף אחד מהמשפחה שלי לא מגמגם, אני יודע שיש קשר פסיכולוגי אבל גם למדתי שיש הסבר פיזי ונוירולוגי. בדיוק למה אני מגמגם אני לא יודע וזה כבר לא כל כך חשוב. שמעתי וקראתי על הקשר בין גמגום וחוסר ביטחון, אנשים מגמגמים הם בדר"כ חסרי ביטחון, הם פוחדים לפתוח את הפה, הם מכונסים בעצמם, ואם יחשבו עליי ככה? ואם יראו אותי ככה? הם פוחדים מעצמם ומהגמגום שלהם. אני לא יכול להכליל אותי בקבוצה הזאת או בטענה הזאת. תמיד חשבתי ואני גם מאמין בזה שאם לא הייתי מגמגם הייתי כובש את העולם. אני מלא ביטחון בעצמי (ברמה הרצויה לא אף בעננים) אני לא חושב שאני שונה, אני לא פוחד לדבר אני לא פוחד מעצמי. אם לא הייתי מגמגם אני חושב שהייתי ניגש לאקדמיה לצחוק רק תתנו לי לדבר. אבל מה לעשות... החיים חשבו אחרת: גם אני מגמגם גם לי יש עוויתות לפעמים גם אני עושה אהההה ארוך לפני משפטים גם לי יש בעיה עם המילה הראשונה במשפט גם אני משתמש בעברית לקויה בשביל לכפות על הגמגום גם אני מגמגם דווקא עם האנשים שאני מרגיש בטוח איתם, עם הוריי ודווקא איתם הכי הרבה. גם אני בכיתה ו' שהמורה שאלה אותי איך קוראים לי דפקתי לה אההההה של חמש דקות מרב לחץ והילדים בכיתה חשבו ששכחתי איך קוראים לי. גם אני, שאני שר פתאום הגמגום נעלם גם אני נתקע לפעמים, מה לפעמים, הרבה, טוב נו, כמעט תמיד גם לי יש ימים טובים וימים רעים גם אני לא יודע מתי זה ייגמר כבר גם אני רוצה להיות כמו כולם גם אני מגמגם אבל אני לא חסר ביטחון, לא אכפת לי מה יחשבו, פשוט שמע"כ (שם זין על כולם). רק מה, אני חושב שהגעתי למצב שלא הגעתי אליו עד היום, עם השנים הבטחתי לעצמי שכן כן יום אחד אני אטפל בזה וזה יעבור. אבל הזמן חולף ואני בדיוק באותו מצב והכי גרוע אני פוחד שכבר השלמתי עם זה שאני מגמגם ולדעתי אין דבר יותר גרוע מזה, מההשלמה, מהרמת הידיים מזה שאין לי שמץ של מושג מה כבר אפשר לעשות, מה כבר אפשר לעשות שלא ניסיתי. ממשיך לחשוב..... אולי למישהו יש את התשובה...
