סיפור אישי .

oasisboy

New member
סיפור אישי .

שלום רציתי לשתף אותכם במה שעובר לי בראש . לפני כמה חודשים בכינוי אחר שאלתי שאלות על הסרטן שהיה לי . כל התקופה שהייתי חולה תהיתי לעצמי מתי סוף סוף אני אוכל להיכנס לפורום הזה ולספר שניצחתי את הסרטן סוף סוף. האמת היא שהטיפולים ניגמרו די מזמן לפני שלושה חודשים. אבל רק עכשיו אני מרגיש בריא נפשית והחלתי לכתוב לאנשים שחולים ולא מאמינים שהם יכולים לצאת מזה . תאמינו לי אפשר . אבל הרבה מזה קשור בפנים עמוק בתוך הלב שלך אם אתה מרגיש שאתה הולך לנצח את המחלה אתה תנצח אותה אבל רק אם ממש ממש תהיה משוכנע שאתה מסוגל אני מאמין שיש פה גם הרבה פסיכולגיה שבעזרת תוכל לנצח את חיי היום יום הקשים. אני בן 16 גיליתי את המחלה בדיוק לפני שנה וכאשר גיליתי אותה הרגשתי שהחיים שלי נגמרו. אחרי טיפולים כימוטרפיים ארוכים ומייסרים גברתי על המחלה אבל החלומות והסיוטים בלילה לא נפסקים. רציתי לשתף אותכם בתמונה שצילמתי לפני שנה שהייתי בשיא המחלה ונשר לי השיער ואני מקווה שהיא תיתן לכם\ן כח כמו שאני קיבלתי ממנה.הרבה אמונה הרבה כח ואתם יכולים לנצח כמו שאני נצחתי. כאשר גיליתי את המחלה הייתה לי הרגשה שמאד קשה לתאר . ככשומעים סרטן ישר חושבים שהדרך לקבר קרובה אבל בזכותכם ובזכות הפורום הזה הבנתי שיש לי עוד סיכוי וסיכוי גדול לנצח ואין לי מילים לתאר כמה מעריך את פעילות הפורום והכח שהוא נתן לי לא ניתן לתאר אותו במילים. הסרטן שינה לי את כל משמעות החיים שלי את כל סגנון החשיבה שלי. יש משפט יפה וקצר שמאד מתאים למצב הזה . כאשר דלת אחת נסגרת 2 נפתחות. במקרה שלי איפלו 3 נפתחו. רק צריך מצוא אותן אני מאחל לכל המשתתפים והחולים בפורום שנה טובה ובריאה ועם אמונה אפשר לעשות את זה . א.נ.א.ה
 
../images/Emo140.gif תודה

תודה שכתבת, ששיתפת אותנו ברגעים האישיים האלה שלך. אני חושבת שצריך המון אומץ לתעד ככה את המחלה. ואולי אפילו יותר אומץ להסתכל בתמונות האלה אחר כך. כי זה כאילו להמשיך ולהסתכל למחלה בעיניים גם אחרי שהיא עוברת. אני חושבת שהבנתי משהו ממה שכתבת, הבנתי שלמחלה הזו אין גיל, היא לא מבדילה בין דם לדם. ומי שמרשה לעצמו לקחת אותה אל המקומות הכי אפלים מגלה מקומות מאד מוארים בתוכו. אני לא מכירה הרבה בני עשרה שמתבטאים כמוך, שרואים את הדלתות נפתחות, וגם לא הרבה בני חמישים כאלו. שיהיה לך רק טוב והמון בריאות
גלי
 

adiLAS1

New member
היי אני חדשה . אני בהלם. תיכנסו

קוראים לי עדי והחברה הכי טובה שלי בעולם, מתה הלילה מסרטן. 7 שנים הילדה הזו נלחמה בגבורה, פעמיים כשהוא חזר היא שרדה והיא הפייטרית הכי אדירה שהכרתי מימי. אתם יודעים, אפעם לא חשבתי באמת שהיא תלך לעולמה, אבל אחרי השנה הקשה הזו, שזה חזר בפעם ה3 והתפשט כבר, היא ויתרה. ואני לא האמנתי שהיא מוותרת. הייתי פשוט בעצבות גדולה. ליויתי אותה לאורך כל הדרך ועכשיו, אני מרגישה כאילו כלום, כמו אוויר. ומה הכי הורג אותי? ביום שלישי הייתי כבר בדרך לשניידר לבקר אותה. והיא לא רצתה שאני אבוא. היא פשוט אמרה לי, עדי אל תבואי. וידעתי, שאם אני לא ואה אותה עכשיו אני לא אראה אותה יותר לעולם. ואתמול לאחר בורת האיוב הזו, אני לא ישנה לא מתפקדת. לא הלכתי לצבא כי הלוויה ב15:00 ואני לא יודעת איך אני אחזיק מעמד. תעזרו לי בבקשה. אני אבודה.
 
לפעמים

היי עדי, תשמעי, לפעמים גם הלוחמים הכי חזקים מתעייפים. וגם להם נגמר הכוח, אולי היה לה את הכוח לעבור את ההתמודדות הזו פעמיים ובפעם השלישית פשוט לא רצתה יותר. אני חושבת שמותר, כי ראית בעצמך כמה זה לא קל. אני חושבת שבתור התחלה מגיע לה קרדיט על הפעמיים שהיא כן נלחמה והבריאה. אין לי ספק שאת מאד עצובה ולמרות שקצת היית מוכנה לזה, היית הרבה לא מוכנה לוותר על חברה שאת כל כך אוהבת. אבל היא את הבחירה שלה כבר עשתה ונראה לי שהדבר הנכון לעשות הוא להפרד ממנה ולתת לה ללכת. להפרד זה לא אומר לשכוח,זה לשחרר את הכאב והזכרונות העצובים ולשמור את הזכרונות הטובים והשמחים שלכן יחד. זה לא יקרה ביום, וגם לא בשבוע אלא עם הזמן, ואני מאחלת לך שהזמן יביא לך נחמה. אולי תעשי משהו לזכרה, שיהיה מה שדרכו את נפרדת ממנה.
גלי
 

elylan

New member
סיפור מקסים

כל הכבוד לך על היותך חזק!!!! המון אושר והמון בריאות
 
למעלה