labradorite0
New member
סיפור אישי.
הצגה עצמית....נדב כהן. שלום שמי נדב כהן , אני ילד \נער , ונוטה להתבגר , בן 23, השתחררתי בנובמבר 03, מהלך השירות מפאת המצב כלל 26 חודשי לחימה\איינטיפדה, כל השרות יצא לי ל"טייל" במקומות כמו עזה\רפיח, טול-כרם, הר-דוב, חברון , רמאללה, ועוד כמה מקומות מעניינים ומשונים, השתתפתי במצעים כמו חומת מגן , וקשת נחושה שהיו מלחמות לכל דבר , שאחד המאורעות שהכי השפיעו עלי ,שהייתי בתוך העיר רמאללה סגור בתוך טנק 12 יום , עם עוד 4 אנשים , ומי שמכיר את גודלו הפנימי של טנק זה בערך תא שירותים, וכמובן שהיציאה מהטנק הייתה בלתי אפשרית עקב היריות וההמולה שהתרחשה בחוץ, לפעמיים אני אומר לעצמי 12 יום ועדיין לא מעקל , 12 יום בצינוק. אחרי השחרור סבלתי ממספר בעיות , כגון כלסטרופובייה , חוסר יכולת תקשור אם אנשים, פחדים ממסגרות \ כל עבודה שהתחלתי נפלתי בא מהר, חוסר יכולת\רצון לתכנון , פשוט לא עניין אותי המחר , ככה שאתה רגיל להיות במצב של סכנת חיים אז המחשבה התמידית שלך אך לנצל את הרגע , ועוד השפעות כגון עצבים התמוטטיות פיזיות ונפשיות, אפילו הליכה ברחוב הלכה ונהפכה מסובכת , הייתי מוצא את עצמי עומד ברחוב, וישר היו באות לי תמונות , אם האדם שעומד לידי לתומו , הוא בעצם מחבל , מה אני עושה , אך אני משתלת עליו , הרי יש לי אחריות , אני מנוסה , אז תארו לעצמכם מה קורה אם עמד לידי יותר מאדם אחד , הראש לא הפסיק לעבוד , וכל המחשבות האלה גרמו לי לאבד אמון בבני אדם ולסמוך אך ורק על עצמי, מה שגרם לי גם לחוסר שינה , כי כל הזמן ישנתי אם עניים פתוחות , כל הזמן הייתי ערני , כל רעש קטן והייתי קופץ ומוכן לפעולה, ועד שלא הייתי בודק מסביב , אפילו בבית שלי לא הייתי שקט, וכמובן אם כל הבעיות הפנמיות , התחילו גם הבעיות עם הסביבה , ההורים\החברים \החברה שעזבה , כי אף אחד לא הבין אותי ואני מצידי לא ידעתי ואפילו הסתרתי מה שקורה איתי התביישתי , תארו לעצמכם להסביר לבחורה בת 19 למה אני לא יכול לצאת איתה לפאבים , או סתם לבלות , להסביר את מצבי הרוח המשתנים. הורי לחצו שהלך לטיפול , לא משנה איזה רק שהלך , אבל אני הייתי אטום , אמרתי שהכול בסדר איתי שכולם טועים ואני הצודק. אם הזמן התחלתי לאכול את עצמי, הבנתי שאני מאבד הכול, והתחושה המוזרה הזאת , שהתפוצצה מכאבים, מין צורך מטורף כזה להקיא , להקיא הכול , את כל הכאב , הבדידות , הכעס ,העצבים , את הקירות הסגורים האלה, את החיים והריקנות הזאת שרק גרמה לי להעלם ולהעלם. באותה תקופה חברה טובה של המשפחה , גילה , הציע לי להצטרף איתה לסדנה , לא שאלתי שאלות , ונסעתי , מצאתי את עצמי ביום שישי בבוקר , בישוב מבודד בשם אשכולות , מוקף אנשים שאולי כפולים מימני בגיל, וזה היה מאוד מוזר , כי התחושה הראשונה במצב כזה הייתה צריכה להיות ממש לא נוח , אבל זה ממש לא היה כך. אני לא זוכר מה בדיוק היה באותה סדנה , בגלל שהיה בא כל כך הרבה, כל כך הרבה צף , עלה , ירד , יצאתי משם מבולבל לגמרי, אני זוכר שאמרתי אולי אלף פעם תודה , וחבקתי את כולם, ולא היה לי מושג למה הרגשתי פשוט אחרי הרבה זמן טוב, ואפילו יכולתי לנשום, כאלו חלק גדול מהגוש הזה פשוט נעלם יצא מהבטן, מאז החלטתי שאין דרך חזרה , מפה זה רק למעלה , והכול תלוי רק בי, עברתי כמה אימונים עם שלמה , ועוד תקופה מסוימת עם איילת. קיום אני מאסטר ברייקי, באמצה לימודי הילינג, הגשמתי חלום רחוק ואמצתי לי גיטרה שבא למדתי לנגן לבד , מפוחית קטנה, כיום אני אדם שחי את הסובלנות , את הרגש והשקט, כיום אני אדם שחי את עצמי האמיתי , מה שנחבא עמוק בתוכי ודוכא כל הזמן הזה, היום אני נהנה מהקיים ומהדברים הקטנים של העולם והחיים, מודה לסביבה ומודה בלב שלם ליקום על כל מה שנתן לי , על כל זריחה ושקיעה שמתגלה בברכה לעניי , כיום אני חיי, וכמובן שאם זאת התפוגגו להם העצבים , ושאר תופעות הלווי הבלתי רצויות . היום אני משתייך לחברה בשם SunVision ובדרכם אני מתחבר ליעוד שלי , וזה להיות מענה לכל מי שצריך , לכל מי שהיה במצב שלי או דומה , ורק מחפש דלת , היום אני מתחבר לחלום שלי , לחלק אור ואהבה , היום אני כאן בשביל לתרום , אני רואה בזה חשיבות ומשימה שאני עושה בלב שלם ובאהבה גדולה. תודה לכולם שנתתם לי פינה קטנה מלבכם , יום טוב . נדב כהן.
הצגה עצמית....נדב כהן. שלום שמי נדב כהן , אני ילד \נער , ונוטה להתבגר , בן 23, השתחררתי בנובמבר 03, מהלך השירות מפאת המצב כלל 26 חודשי לחימה\איינטיפדה, כל השרות יצא לי ל"טייל" במקומות כמו עזה\רפיח, טול-כרם, הר-דוב, חברון , רמאללה, ועוד כמה מקומות מעניינים ומשונים, השתתפתי במצעים כמו חומת מגן , וקשת נחושה שהיו מלחמות לכל דבר , שאחד המאורעות שהכי השפיעו עלי ,שהייתי בתוך העיר רמאללה סגור בתוך טנק 12 יום , עם עוד 4 אנשים , ומי שמכיר את גודלו הפנימי של טנק זה בערך תא שירותים, וכמובן שהיציאה מהטנק הייתה בלתי אפשרית עקב היריות וההמולה שהתרחשה בחוץ, לפעמיים אני אומר לעצמי 12 יום ועדיין לא מעקל , 12 יום בצינוק. אחרי השחרור סבלתי ממספר בעיות , כגון כלסטרופובייה , חוסר יכולת תקשור אם אנשים, פחדים ממסגרות \ כל עבודה שהתחלתי נפלתי בא מהר, חוסר יכולת\רצון לתכנון , פשוט לא עניין אותי המחר , ככה שאתה רגיל להיות במצב של סכנת חיים אז המחשבה התמידית שלך אך לנצל את הרגע , ועוד השפעות כגון עצבים התמוטטיות פיזיות ונפשיות, אפילו הליכה ברחוב הלכה ונהפכה מסובכת , הייתי מוצא את עצמי עומד ברחוב, וישר היו באות לי תמונות , אם האדם שעומד לידי לתומו , הוא בעצם מחבל , מה אני עושה , אך אני משתלת עליו , הרי יש לי אחריות , אני מנוסה , אז תארו לעצמכם מה קורה אם עמד לידי יותר מאדם אחד , הראש לא הפסיק לעבוד , וכל המחשבות האלה גרמו לי לאבד אמון בבני אדם ולסמוך אך ורק על עצמי, מה שגרם לי גם לחוסר שינה , כי כל הזמן ישנתי אם עניים פתוחות , כל הזמן הייתי ערני , כל רעש קטן והייתי קופץ ומוכן לפעולה, ועד שלא הייתי בודק מסביב , אפילו בבית שלי לא הייתי שקט, וכמובן אם כל הבעיות הפנמיות , התחילו גם הבעיות עם הסביבה , ההורים\החברים \החברה שעזבה , כי אף אחד לא הבין אותי ואני מצידי לא ידעתי ואפילו הסתרתי מה שקורה איתי התביישתי , תארו לעצמכם להסביר לבחורה בת 19 למה אני לא יכול לצאת איתה לפאבים , או סתם לבלות , להסביר את מצבי הרוח המשתנים. הורי לחצו שהלך לטיפול , לא משנה איזה רק שהלך , אבל אני הייתי אטום , אמרתי שהכול בסדר איתי שכולם טועים ואני הצודק. אם הזמן התחלתי לאכול את עצמי, הבנתי שאני מאבד הכול, והתחושה המוזרה הזאת , שהתפוצצה מכאבים, מין צורך מטורף כזה להקיא , להקיא הכול , את כל הכאב , הבדידות , הכעס ,העצבים , את הקירות הסגורים האלה, את החיים והריקנות הזאת שרק גרמה לי להעלם ולהעלם. באותה תקופה חברה טובה של המשפחה , גילה , הציע לי להצטרף איתה לסדנה , לא שאלתי שאלות , ונסעתי , מצאתי את עצמי ביום שישי בבוקר , בישוב מבודד בשם אשכולות , מוקף אנשים שאולי כפולים מימני בגיל, וזה היה מאוד מוזר , כי התחושה הראשונה במצב כזה הייתה צריכה להיות ממש לא נוח , אבל זה ממש לא היה כך. אני לא זוכר מה בדיוק היה באותה סדנה , בגלל שהיה בא כל כך הרבה, כל כך הרבה צף , עלה , ירד , יצאתי משם מבולבל לגמרי, אני זוכר שאמרתי אולי אלף פעם תודה , וחבקתי את כולם, ולא היה לי מושג למה הרגשתי פשוט אחרי הרבה זמן טוב, ואפילו יכולתי לנשום, כאלו חלק גדול מהגוש הזה פשוט נעלם יצא מהבטן, מאז החלטתי שאין דרך חזרה , מפה זה רק למעלה , והכול תלוי רק בי, עברתי כמה אימונים עם שלמה , ועוד תקופה מסוימת עם איילת. קיום אני מאסטר ברייקי, באמצה לימודי הילינג, הגשמתי חלום רחוק ואמצתי לי גיטרה שבא למדתי לנגן לבד , מפוחית קטנה, כיום אני אדם שחי את הסובלנות , את הרגש והשקט, כיום אני אדם שחי את עצמי האמיתי , מה שנחבא עמוק בתוכי ודוכא כל הזמן הזה, היום אני נהנה מהקיים ומהדברים הקטנים של העולם והחיים, מודה לסביבה ומודה בלב שלם ליקום על כל מה שנתן לי , על כל זריחה ושקיעה שמתגלה בברכה לעניי , כיום אני חיי, וכמובן שאם זאת התפוגגו להם העצבים , ושאר תופעות הלווי הבלתי רצויות . היום אני משתייך לחברה בשם SunVision ובדרכם אני מתחבר ליעוד שלי , וזה להיות מענה לכל מי שצריך , לכל מי שהיה במצב שלי או דומה , ורק מחפש דלת , היום אני מתחבר לחלום שלי , לחלק אור ואהבה , היום אני כאן בשביל לתרום , אני רואה בזה חשיבות ומשימה שאני עושה בלב שלם ובאהבה גדולה. תודה לכולם שנתתם לי פינה קטנה מלבכם , יום טוב . נדב כהן.
