הימרי פלדמן המקורי
New member
סיפור אמיתי מהחיים.
גם אם נראה דמיוני - אני מוכן להשבע בכל היקר לי שכל מילה היא אמת. לפני שנה הייתי במילואים בתרגיל בצפון הארץ. יושבים באוהל שורפים זמן, מקשקשים ובוחשים בכל נושא שיכול להיות. בשלב מסויים רציתי להדליק סיגריה וגיליתי שאין לי מצית עליי, ישב מולי בחור חדש בפלוגה שראיתי שסיגריה דולקת בידו, וביקשתי ממנו אש. הבחור הוציא מצית זיפו מהכיס והגיש לי אותה, מכיוון שהיה מרחק של 2 צעדים ביננו, ובמילואים מקפידים לא לזוז יותר מהנדרש, ביקשתי ממנו שיזרוק לי את המצית, להפתעתי הוא סרב בתוקף לזרוק אותה בטענה ש"את המצית הזו אני לא עוזב מהיד לרגע", בחוסר ברירה (סיגריה עדיפה על מנוחה) קמתי לקחת את המצית ממנו. בזמן שהדלקתי את המצית, אני מסתכל על הכיתוב מאחור, ואני רואה "לXXX באהבה מYYY ", בקטע של צחוק אני שואל אותו "מי זו YYY ?" ומפה התחיל להתגלגל הסיפור שמובא מילה במילה כפי שדובר: "YYY היא חברה שלי ז"ל" לרגע לא הפנמתי את תשובתו ושאלתי: "ז"ל יעני זכרונה לברכה או ז"ל בלשון היתה חברה שלך בעבר?" תשובתו לא אחרה לבוא "ז"ל זכרונה לברכה- נהרגה" אני כמובן הרגשתי מאוד לא נוח, בסך הכל ביקשתי אש ופתאום מדברים על חברה שנהרגה. אבל העיניין גובר ואני ממשיך לשאול: "היא נהרגה כשהייתם עוד חברים, או אחרי שנפרדתם?" "כשהיינו חברים, לפני 3 שנים" "איך היא נהרגה?" "בתאונת דרכים, רכב דרס אותה וברח, עד היום לא הצליחו לאתר אותו". אני הוכתי בהלם, ולא כדי להקשות אלא כדי לקבל תמונה מלאה המשכתי: "ואתה היית איתה כשזה קרה?" "אני עמדתי במרפסת וראיתי אותה מגיעה, ופתאום ראיתי את הרכב מגיח ופוגע בה בעוצמה שהעיפה אותה באויר". "זאת אומרת שראית ממש איך היא נהרגת נכון?, מול העיניים?" "נכון מאוד, עד שירדתי הרכב כבר נעלם משם, ואף אחד לא הספיק לרשום את המספר שלו, עד היום אני מחפש את אותו אדם, ואני מבטיח לך שכשאני פוגש אותו, עם יד חשופה אני חודר לו לתוך הגוף ועוקר לו את הלב מהמקום, ולא מעניין אותי גם אם אני אשב בכלא לכל המשך החיים". אני נשארתי המום והחלטתי שעדיף לעבור לשיחה אחרת מכיוון שהאוירה הפכה להיות עכורה, יש לציין שחוץ מאיתנו היו עוד 3 אנשים נוספים באוהל שישבו ושתקו כל השיחה מההלם. פתאום הוא שואל אותי: "בן כמה הילד שלך?" ענתי שהילד שלי בן שנה וחצי. והוא פתאום אומר "לי היה יכול להיות היום ילד בן שנתיים וחצי". תאורתית זה יכול להיות עניתי לו, "לא תאורטית אלא מעשית, חברה שלי היתה בהריון כשהיא נהרגה". "מה?????? שאלתי בפליאה, היא היתה בהריון ממך כשהיא נהרגה? באיזה חודש?" "בחודש שלישי", "יאללה איזה סיפור" אמרתי, והוא הוסיף "היינו שבוע לפני החתונה". זה כבר השאיר אותי בפה פעור, ובפחד שכל שאלה שאני אשאל רק תוסיף עוד נדבך לסיפור הטראגי הזה. ובאמת לאחר בירורים מסתבר שהבחור לא המציא כלום, באמת היתה לו חברה שהיתה בהריון, והיתה אהבת חייו, והיא נהרגה בתאונת פגע וברח, והם אמורים היו להתחתן שבוע אחרי כן. הוא המשיך לספר שאחרי זה הוא ניסה כמה פעמים להתאבד אבל לא מצא את האומץ לעשות את הצעד האחרון- לסוף, וחייו מאז עוברים מיום ליום, בלי תוכניות גדולות, בלי עתיד מתוכנן, פשוט שמש זורחת, שמש שוקעת - עוד יום עבר. היום - 4 שנים אחרי - עדיין הוא באותו מצב. הוכחה לסיפור שהוא נכון קיבלתי כשביקרתי בביתו וראיתי את הזמנות החתונה, את התמונות שלה ואת הטפסים של הבדיקות הרפואיות להריון שהיו לו. עצוב עצוב עצוב. מאז, חוק אצלי - אני מקבל מצית זיפו עם הקדשה אני אף פעם לא שואל שאלות מיותרות בנושא. השאיר אצלי חותם עמוק מאוד.
גם אם נראה דמיוני - אני מוכן להשבע בכל היקר לי שכל מילה היא אמת. לפני שנה הייתי במילואים בתרגיל בצפון הארץ. יושבים באוהל שורפים זמן, מקשקשים ובוחשים בכל נושא שיכול להיות. בשלב מסויים רציתי להדליק סיגריה וגיליתי שאין לי מצית עליי, ישב מולי בחור חדש בפלוגה שראיתי שסיגריה דולקת בידו, וביקשתי ממנו אש. הבחור הוציא מצית זיפו מהכיס והגיש לי אותה, מכיוון שהיה מרחק של 2 צעדים ביננו, ובמילואים מקפידים לא לזוז יותר מהנדרש, ביקשתי ממנו שיזרוק לי את המצית, להפתעתי הוא סרב בתוקף לזרוק אותה בטענה ש"את המצית הזו אני לא עוזב מהיד לרגע", בחוסר ברירה (סיגריה עדיפה על מנוחה) קמתי לקחת את המצית ממנו. בזמן שהדלקתי את המצית, אני מסתכל על הכיתוב מאחור, ואני רואה "לXXX באהבה מYYY ", בקטע של צחוק אני שואל אותו "מי זו YYY ?" ומפה התחיל להתגלגל הסיפור שמובא מילה במילה כפי שדובר: "YYY היא חברה שלי ז"ל" לרגע לא הפנמתי את תשובתו ושאלתי: "ז"ל יעני זכרונה לברכה או ז"ל בלשון היתה חברה שלך בעבר?" תשובתו לא אחרה לבוא "ז"ל זכרונה לברכה- נהרגה" אני כמובן הרגשתי מאוד לא נוח, בסך הכל ביקשתי אש ופתאום מדברים על חברה שנהרגה. אבל העיניין גובר ואני ממשיך לשאול: "היא נהרגה כשהייתם עוד חברים, או אחרי שנפרדתם?" "כשהיינו חברים, לפני 3 שנים" "איך היא נהרגה?" "בתאונת דרכים, רכב דרס אותה וברח, עד היום לא הצליחו לאתר אותו". אני הוכתי בהלם, ולא כדי להקשות אלא כדי לקבל תמונה מלאה המשכתי: "ואתה היית איתה כשזה קרה?" "אני עמדתי במרפסת וראיתי אותה מגיעה, ופתאום ראיתי את הרכב מגיח ופוגע בה בעוצמה שהעיפה אותה באויר". "זאת אומרת שראית ממש איך היא נהרגת נכון?, מול העיניים?" "נכון מאוד, עד שירדתי הרכב כבר נעלם משם, ואף אחד לא הספיק לרשום את המספר שלו, עד היום אני מחפש את אותו אדם, ואני מבטיח לך שכשאני פוגש אותו, עם יד חשופה אני חודר לו לתוך הגוף ועוקר לו את הלב מהמקום, ולא מעניין אותי גם אם אני אשב בכלא לכל המשך החיים". אני נשארתי המום והחלטתי שעדיף לעבור לשיחה אחרת מכיוון שהאוירה הפכה להיות עכורה, יש לציין שחוץ מאיתנו היו עוד 3 אנשים נוספים באוהל שישבו ושתקו כל השיחה מההלם. פתאום הוא שואל אותי: "בן כמה הילד שלך?" ענתי שהילד שלי בן שנה וחצי. והוא פתאום אומר "לי היה יכול להיות היום ילד בן שנתיים וחצי". תאורתית זה יכול להיות עניתי לו, "לא תאורטית אלא מעשית, חברה שלי היתה בהריון כשהיא נהרגה". "מה?????? שאלתי בפליאה, היא היתה בהריון ממך כשהיא נהרגה? באיזה חודש?" "בחודש שלישי", "יאללה איזה סיפור" אמרתי, והוא הוסיף "היינו שבוע לפני החתונה". זה כבר השאיר אותי בפה פעור, ובפחד שכל שאלה שאני אשאל רק תוסיף עוד נדבך לסיפור הטראגי הזה. ובאמת לאחר בירורים מסתבר שהבחור לא המציא כלום, באמת היתה לו חברה שהיתה בהריון, והיתה אהבת חייו, והיא נהרגה בתאונת פגע וברח, והם אמורים היו להתחתן שבוע אחרי כן. הוא המשיך לספר שאחרי זה הוא ניסה כמה פעמים להתאבד אבל לא מצא את האומץ לעשות את הצעד האחרון- לסוף, וחייו מאז עוברים מיום ליום, בלי תוכניות גדולות, בלי עתיד מתוכנן, פשוט שמש זורחת, שמש שוקעת - עוד יום עבר. היום - 4 שנים אחרי - עדיין הוא באותו מצב. הוכחה לסיפור שהוא נכון קיבלתי כשביקרתי בביתו וראיתי את הזמנות החתונה, את התמונות שלה ואת הטפסים של הבדיקות הרפואיות להריון שהיו לו. עצוב עצוב עצוב. מאז, חוק אצלי - אני מקבל מצית זיפו עם הקדשה אני אף פעם לא שואל שאלות מיותרות בנושא. השאיר אצלי חותם עמוק מאוד.
