חלק I
"ואיפה אתה תהיה בזמן שאני אכנס לחדר, מאסטר?" היא שאלה אותי בקול מפוחד, כמעט סדוק.
" בסביבה. אני אשקיף עלייך. אבחן כל צעד שלך. את תתרכזי בעצמך ותוודאי שאת לא חורגת מההוראות שקיבלת", אמרתי כבדרך אגב, כביכול הייתי עסוק באותה העת במשהו אחר.
"כמובן, מאסטר. תודה, מאסטר."
"אל תאחרי." נתתי לה את ההוראה האחרונה וניתקתי את השיחה.
ידעתי שהיא תגיע בזמן. הילדה הזו יסודית יותר מכל אחת אחרת שאי פעם הכרתי. כל משימה שהיא קיבלה עד כה, היא ביצעה בקפידה ובשקיקה, כמו תלמידת בית ספר שקדנית שעושה הכל כדי להרשים את המורה האהוב שלה.
וזה לא שהילדה היתה קלה בשלבים הראשונים. לקח קצת זמן לחדור אל תוך המוח המלוכלך שלה. אבל כשהגענו לשם, היא נפתחה כלפי כמו פרח לוטוס בבוקר יום אביבי, והדברים שראיתי בתוכה היו מטונפים ומהממים, בדיוק כפי שאני אוהב.
"אני פה, מאסטר." נשלחה אלי ההודעה ממנה, בדיוק בזמן.
"תמיד מדייקת ילדה שלי. קשרת את העיניים עם הצעיף שתליתי על הדלת?"
"קושרת עכשיו, מאסטר. אני מוכנה אליך."
"את תשמעי את הצעדים שלי. אל תיבהלי."
ההוראות של הילדה היו ברורות. היה עליה להגיע לחדר בקיבוץ באזור הגליל, ששכרתי באותו בוקר. היה עליה לבוא מקולחת ומגולחת. בתיק שהיא הביאה איתה היו מקופלות מספר תלבושות ממבחר בגדיה, שהיא דגמנה לי ערב לפני כן.
היה עליה לחכות לי בשעה 22:00 בדיוק, כאשר היא לבושה בשמלה שבחרתי עבורה, ללא תחתונים וללא חזיה תחתיה. צעיף המשי הרך שבו אני משתמש ככיסוי עיניים, חיכה לה בצד השני של הדלת. היה עליה לקשור את עיניה ולהמתין לבואי עם הגב לדלת בעמידת דום.
בשעה שצעדתי לאיטי במדשאות הקיבוץ, השתעשעתי במחשבות על מה עובר ברגעים אלה בגופה, בראשה ובנפשה. "לאן הכנסתי את עצמי?" המחשבות שלך מתרוצצות, ילדונת. זו הרי הפגישה הראשונה שלנו. ובעוד שאני ראיתי מאות תמונות שלך עם ובלי בגדים, מכל זווית אפשרית, את לא ראית אותי מעולם. את לא יודעת עלי כמעט כלום. עבורך אני "מאסטר", וזה כל מה שאני. אבל בשלב הנוכחי, זה מספיק.
היא עומדת שם ומחכה לי שאבוא, והגוף שלה מתחיל להבין את העתיד לבוא. הראש שלה צועק "תברחי!" והבטן שלה מתהפכת. היא מתחילה להרגיש את הלמות ליבה שרוצה לקפוץ החוצה מתוך בית החזה, והנשימה שלה הופכת רדודה ומואצת. מבטה תקוע ללא ניע בחשכה שעוטפת את עיניה. מרוב פחד ולחץ היא נותרת עצורה במקומה, כמו צבי רך שמרים את מבטו מן האחו, קפוא ללא היכולת לזוז, יודע שהנמר אורב שם, מתבונן בו ומחכה לרגע הנכון כדי לתקוף. ולטרוף.
"זה אתה, מאסטר?" היא שומעת את נקישות המגפיים שלי על הרצפה. היא מריחה את האפטרשייב ששמתי מספר שעות קודם לכן.
"זה אני."
"בבקשה אל תפגע בי, מאסטר."
לא עניתי לה.
אני נעמד מאחוריה ומתקרב לאט. נשמתה נעתקת ממנה כאשר אני נוגע בה בפעם הראשונה, מלטף את פניה מצד אחד, מנשק את צווארה מן הצד השני.
"אני מרגיש שאת בלחץ, ילדונת. את לחוצה?"
"כן מאסטר."
"יופי," אני אומר לה בזמן שאני חופן בידי את שדה הימני וצובט קלות את פטמתה הזקורה, ללא כל התנגדות מצידה.
"אין לי שום עניין שתהיי רגועה פה."
---
מעוניינת \ מעוניין בחלק II של הסיפור?
אם אקבל 5 תגובות על הפוסט הזה, אוסיף את החלק השני מתוך שלושה.
"ואיפה אתה תהיה בזמן שאני אכנס לחדר, מאסטר?" היא שאלה אותי בקול מפוחד, כמעט סדוק.
" בסביבה. אני אשקיף עלייך. אבחן כל צעד שלך. את תתרכזי בעצמך ותוודאי שאת לא חורגת מההוראות שקיבלת", אמרתי כבדרך אגב, כביכול הייתי עסוק באותה העת במשהו אחר.
"כמובן, מאסטר. תודה, מאסטר."
"אל תאחרי." נתתי לה את ההוראה האחרונה וניתקתי את השיחה.
ידעתי שהיא תגיע בזמן. הילדה הזו יסודית יותר מכל אחת אחרת שאי פעם הכרתי. כל משימה שהיא קיבלה עד כה, היא ביצעה בקפידה ובשקיקה, כמו תלמידת בית ספר שקדנית שעושה הכל כדי להרשים את המורה האהוב שלה.
וזה לא שהילדה היתה קלה בשלבים הראשונים. לקח קצת זמן לחדור אל תוך המוח המלוכלך שלה. אבל כשהגענו לשם, היא נפתחה כלפי כמו פרח לוטוס בבוקר יום אביבי, והדברים שראיתי בתוכה היו מטונפים ומהממים, בדיוק כפי שאני אוהב.
"אני פה, מאסטר." נשלחה אלי ההודעה ממנה, בדיוק בזמן.
"תמיד מדייקת ילדה שלי. קשרת את העיניים עם הצעיף שתליתי על הדלת?"
"קושרת עכשיו, מאסטר. אני מוכנה אליך."
"את תשמעי את הצעדים שלי. אל תיבהלי."
ההוראות של הילדה היו ברורות. היה עליה להגיע לחדר בקיבוץ באזור הגליל, ששכרתי באותו בוקר. היה עליה לבוא מקולחת ומגולחת. בתיק שהיא הביאה איתה היו מקופלות מספר תלבושות ממבחר בגדיה, שהיא דגמנה לי ערב לפני כן.
היה עליה לחכות לי בשעה 22:00 בדיוק, כאשר היא לבושה בשמלה שבחרתי עבורה, ללא תחתונים וללא חזיה תחתיה. צעיף המשי הרך שבו אני משתמש ככיסוי עיניים, חיכה לה בצד השני של הדלת. היה עליה לקשור את עיניה ולהמתין לבואי עם הגב לדלת בעמידת דום.
בשעה שצעדתי לאיטי במדשאות הקיבוץ, השתעשעתי במחשבות על מה עובר ברגעים אלה בגופה, בראשה ובנפשה. "לאן הכנסתי את עצמי?" המחשבות שלך מתרוצצות, ילדונת. זו הרי הפגישה הראשונה שלנו. ובעוד שאני ראיתי מאות תמונות שלך עם ובלי בגדים, מכל זווית אפשרית, את לא ראית אותי מעולם. את לא יודעת עלי כמעט כלום. עבורך אני "מאסטר", וזה כל מה שאני. אבל בשלב הנוכחי, זה מספיק.
היא עומדת שם ומחכה לי שאבוא, והגוף שלה מתחיל להבין את העתיד לבוא. הראש שלה צועק "תברחי!" והבטן שלה מתהפכת. היא מתחילה להרגיש את הלמות ליבה שרוצה לקפוץ החוצה מתוך בית החזה, והנשימה שלה הופכת רדודה ומואצת. מבטה תקוע ללא ניע בחשכה שעוטפת את עיניה. מרוב פחד ולחץ היא נותרת עצורה במקומה, כמו צבי רך שמרים את מבטו מן האחו, קפוא ללא היכולת לזוז, יודע שהנמר אורב שם, מתבונן בו ומחכה לרגע הנכון כדי לתקוף. ולטרוף.
"זה אתה, מאסטר?" היא שומעת את נקישות המגפיים שלי על הרצפה. היא מריחה את האפטרשייב ששמתי מספר שעות קודם לכן.
"זה אני."
"בבקשה אל תפגע בי, מאסטר."
לא עניתי לה.
אני נעמד מאחוריה ומתקרב לאט. נשמתה נעתקת ממנה כאשר אני נוגע בה בפעם הראשונה, מלטף את פניה מצד אחד, מנשק את צווארה מן הצד השני.
"אני מרגיש שאת בלחץ, ילדונת. את לחוצה?"
"כן מאסטר."
"יופי," אני אומר לה בזמן שאני חופן בידי את שדה הימני וצובט קלות את פטמתה הזקורה, ללא כל התנגדות מצידה.
"אין לי שום עניין שתהיי רגועה פה."
---
מעוניינת \ מעוניין בחלק II של הסיפור?
אם אקבל 5 תגובות על הפוסט הזה, אוסיף את החלק השני מתוך שלושה.
נערך לאחרונה ב:
