ש ו מ ר ו ן
New member
סיפור אמיתי שלדעתי תופס בתור אגדה
אורבנית: ישראלי אחד, חבר של חבר של חבר, ונקרא לו יוסי כדי שיהיה לי קל, נסע ללמוד באוקספורד. עכשיו, מן המפורסמות שאוקספורד זו אוניברסיטה שקיימת 800 שנה, וסר אייזק ניוטון היה שם בזמנו דיקאן הפקולטה לפיסיקה, וכאלה. אז יום אחד יוסי שלנו יושב בבחינה, שהיתה אמורה להימשך שש שעות (יש שם כאלה בחינות, לא עלינו). אחרי איזה שעתיים מתחילת הבחינה יוסי מרים את ידו וקורא לבוחן. הבוחן ניגש אליו (הוא כמובן חושב שהסטודנט רוצה לבקש איזה הסבר בקשר לטופס הבחינה, נהלים, או רוצה לצאת לשירותים). ויוסי אומר לו: "אדוני הבוחן, אני רוצה לקבל עכשיו את צלי הבקר ואת הבירה שלי." הבוחן אומר לו: "מה? האם שמעתי צלי בקר ובירה?" "כן", אומר יוסי, "אני מוכן עכשיו לקבל את צלי הבקר ואת הבירה שלי." "מצטער, אני לא יודע על מה אתה מדבר", אומר הבוחן. ואז יוסי שולף איזה ספר חוקים מרופט של אוקספורד מלפני 150 שנה ומראה לו: "הנה, יש פה חוק משנת 1513 שאומר שכל סטודנט שמשתתף בבחינה שאורכת יותר מארבע שעות, זכאי לקבל צלי בקר וכוס בירה. והחוק הזה מעולם לא בוטל." הבוחן מתווכח, אומר שאין אפשרות לקיים את בקשתו של יוסי, ובסוף קורא לממונה עליו. הממונה מגיע, הם מתווכחים. עכשיו, בריטים זה בריטים, הם מצייתים לחוקים, ואי אפשר סתם ככה להגיד לא. אבל מצד שני, בינתיים נחקק חוק שאסור להכניס אלכוהול לאוניברסיטה, וגם צלי בקר זה כבר לא כזה טריוואלי כמו שהיה פעם. מתנהל מו"מ מפרך, בסוף מתפשרים על המבורגר וקולה. יוסי מקבל המבורגר וקולה, יושב לו שמח ואוכל בהנאה מרובה, לועס ברעש, משחק עם קוביות הקרח, רוטב אלף האיים נוזל לו משני צידי הפה, כל הסטודנטים מביטים בו בהערצה כי הוא כזה כלי עולם שזיין את המערכת. אחרי הבחינה יוסי חוזר לדירתו, שמח, טוב לב וגאה כמה הוא כלי עולם שזיין את המערכת ועשה צחוק על חשבון כמה בריטים מרובעים. אחרי כמה ימים הוא מוצא בתיבת הדואר שלו מעטפה לבנה מאורכת, ובה הזמנה לבית הדין המשמעתי של האוניברסיטה. יוסי, כמובן, חושב, שזה כמו בארץ, שלוש דודות שיעשו לו נו-נו-נו, הוא יגיד שהוא יתנהג יפה מעכשיו וילך הביתה. הוא מגיע לשם ומוצא את עצמו בתוך אולם ענק, עתיק כזה, עם תקרות בגובה שבעה מטרים, עם נברשות ועמודים ותבליטים וכאלה. יושבים שם איזה 150 פרופסורים, 45 דיקאנים, 20 רקטורים ושלושה לורדים, כולם בגלימות אדומות ועם פאות אפורות מסולסלות כמו של שופטים בריטים, ואב בית הדין עם מצנפת שחורה שסימלה בזמנו גזר דין מוות. והם עורכים דיון בתיק של יוסי ודנים אותו להדחה מהאוניברסיטה על סמך חוק משנת 1415 שמעולם לא בוטל, מכיוון שהוא התייצב לבחינה ללא חרב.
אורבנית: ישראלי אחד, חבר של חבר של חבר, ונקרא לו יוסי כדי שיהיה לי קל, נסע ללמוד באוקספורד. עכשיו, מן המפורסמות שאוקספורד זו אוניברסיטה שקיימת 800 שנה, וסר אייזק ניוטון היה שם בזמנו דיקאן הפקולטה לפיסיקה, וכאלה. אז יום אחד יוסי שלנו יושב בבחינה, שהיתה אמורה להימשך שש שעות (יש שם כאלה בחינות, לא עלינו). אחרי איזה שעתיים מתחילת הבחינה יוסי מרים את ידו וקורא לבוחן. הבוחן ניגש אליו (הוא כמובן חושב שהסטודנט רוצה לבקש איזה הסבר בקשר לטופס הבחינה, נהלים, או רוצה לצאת לשירותים). ויוסי אומר לו: "אדוני הבוחן, אני רוצה לקבל עכשיו את צלי הבקר ואת הבירה שלי." הבוחן אומר לו: "מה? האם שמעתי צלי בקר ובירה?" "כן", אומר יוסי, "אני מוכן עכשיו לקבל את צלי הבקר ואת הבירה שלי." "מצטער, אני לא יודע על מה אתה מדבר", אומר הבוחן. ואז יוסי שולף איזה ספר חוקים מרופט של אוקספורד מלפני 150 שנה ומראה לו: "הנה, יש פה חוק משנת 1513 שאומר שכל סטודנט שמשתתף בבחינה שאורכת יותר מארבע שעות, זכאי לקבל צלי בקר וכוס בירה. והחוק הזה מעולם לא בוטל." הבוחן מתווכח, אומר שאין אפשרות לקיים את בקשתו של יוסי, ובסוף קורא לממונה עליו. הממונה מגיע, הם מתווכחים. עכשיו, בריטים זה בריטים, הם מצייתים לחוקים, ואי אפשר סתם ככה להגיד לא. אבל מצד שני, בינתיים נחקק חוק שאסור להכניס אלכוהול לאוניברסיטה, וגם צלי בקר זה כבר לא כזה טריוואלי כמו שהיה פעם. מתנהל מו"מ מפרך, בסוף מתפשרים על המבורגר וקולה. יוסי מקבל המבורגר וקולה, יושב לו שמח ואוכל בהנאה מרובה, לועס ברעש, משחק עם קוביות הקרח, רוטב אלף האיים נוזל לו משני צידי הפה, כל הסטודנטים מביטים בו בהערצה כי הוא כזה כלי עולם שזיין את המערכת. אחרי הבחינה יוסי חוזר לדירתו, שמח, טוב לב וגאה כמה הוא כלי עולם שזיין את המערכת ועשה צחוק על חשבון כמה בריטים מרובעים. אחרי כמה ימים הוא מוצא בתיבת הדואר שלו מעטפה לבנה מאורכת, ובה הזמנה לבית הדין המשמעתי של האוניברסיטה. יוסי, כמובן, חושב, שזה כמו בארץ, שלוש דודות שיעשו לו נו-נו-נו, הוא יגיד שהוא יתנהג יפה מעכשיו וילך הביתה. הוא מגיע לשם ומוצא את עצמו בתוך אולם ענק, עתיק כזה, עם תקרות בגובה שבעה מטרים, עם נברשות ועמודים ותבליטים וכאלה. יושבים שם איזה 150 פרופסורים, 45 דיקאנים, 20 רקטורים ושלושה לורדים, כולם בגלימות אדומות ועם פאות אפורות מסולסלות כמו של שופטים בריטים, ואב בית הדין עם מצנפת שחורה שסימלה בזמנו גזר דין מוות. והם עורכים דיון בתיק של יוסי ודנים אותו להדחה מהאוניברסיטה על סמך חוק משנת 1415 שמעולם לא בוטל, מכיוון שהוא התייצב לבחינה ללא חרב.
