סיפור בהמשכים - חלק שלישי ואחרון
זן מאסטר סונג סאן נאבק במשך 55 שנים לפתוח לכל כך הרבה אנשים את המיינד לקרבה הבסיסית של של החוויה הזאת, הקרובה יותר מקצה אפך. וזה לוקח ספרים, וזה לוקח קואנים, וזה לוקח מבנה, וזה לקוח להרביץ לאנשים, ואנשים מסכימים ולא מסכימים ועדיין אנחנו לא רואים את זה. אנו חושבים שהוא זה התורה. אבל במקום זאת זה מרגע-לרגע-לרגע המיינד שלא זז – זה המורה האמיתי שלנו, זה מה שאנו קדים אליו, וזה הכיוון שאליו, ללא ליאות, תמיד כיוון אותנו המורה שלנו. בשבוע אחד היה משתמש בכלים שונים להראות לנו דרך מסוימת ובשבוע שלאחר מכן היה יוצא בדיוק נגד אותם דברים כדי להראות לנו את הדברים בדרך אחרת. ללא ליאות היה משתמש בהלם של ההיקשרות שלנו לדרכים הרבות והאופנים הרבים שהיה משתמש להעביר את הוראתו על מנת לכוון אותנו ישר חזרה לזה. ישר לזרה לדבר הבסיסי הזה. יש סיפור מעניין שעשוי להמחיש בצורה טובה יותר עד כמה אני מעריך את דרכו של זן מאסטר סונג סאן להגשים את המטרה הזאת. לפני מספר שנים תרגמתי ספר של חיו והוראתו של זן מאסטר קו בונג (מורו של זן מאסטר סונג סאן י.ג.) מקוריאנית לאנגלית. חברים קוריאנים עזרו במשימה, וכך תרגמנו יחדיו, כל יום, בבוקר עד ערב, כל יום פרט לימי ראשון, במשך כחודש רצוף. יום אחד השלמנו את המלאכה ונכנסתי עם העותק המתורגם לחדרו של זן מאסטר סונג סאן. העותק היה בכתב יד ולא הכיל דפים רבים. הוא העיף בזה מבט אחד – וכפי שניתן לצפות, מאחר והוא אוהב דברים מאוד, מאוד גדולים, בדרך כלל דברים עצומים – הוא אמר "קטן מידיי, זה קטן מידיי, אי אפשר לתרגם. יש צורך להוסיף לתוך זה עוד". "אבל, אדוני, זב כל מה שיש" אמרתי. "זה כל מה שהיה לנו. אין לנו עוד מה לתרגם". בהצביעו אל מעבר לכתפו, לכיוון האיזור שמאחורי חדרו, הוא אמר, "מאחור יש נזירה זקנה. היא מבינה את סיפוריו של מורי, הרבה זמן אתו הייתה, אז הרבה סיפורים, יותר ממני, יותר ממה שאני זוכר. אתה דבר איתה, היא תיתן לך סיפורים רבים, אז לתוך הספר, אפשר לתרגם". אז הנה הנקודה של הסיפור. החלטתי ללכת לבקש את עזרתה בחברתו של עוד נזיר שעזר בתרגום השיחה. הבנו אותה לחדרו של הנזיר. אתם יודעים איך היא נראית. מאוד מלכותית, עם בגדים עשויים בצורה מושלמת, אלגנטיים ומוקפדים, והפנים המדהימות שלה המקרינות יופי נדיר אלגנטיות וסטייל – אישה מאוד, מאוד יפה ומכובדת. אמרתי, "סונים, תרגמנו את ספרו של המורה שלך זן מאסטר קו בונג, ואנו רוצים להפיץ את ספרו בכל העולם. אולם הוא קצת קטן. קון סונים (= נזיר זקן. כינויו של זן מאסטר סונג סאן במנזר י.ג.) אמר שלך יש סיפורים רבים על המורה שלך. אולי תוכלי לספר לי כמה שאוכל להכניסם לתוך הספר, ואז הספר ילך לכל העולם והוראותיו יוכלו לעזור להרבה אנשים. אבל אנחנו צריכים לשמוע את הסיפורים שלך על זן מאסטר קו בונג, או כמה מהדברים שהוא אמר. רק את יודעת את הדברים הללו. סונים. בבקשה תעזרי לנו. היא ישבה שם. ללא הגה. כאילו לא היינו שם. אז חשבתי שאולי לא הבהרתי את עצמי היטב, וחזרתי על כל הסיפור הפעם בקול רם יותר, בטון משכנע יותר. לבסוף, לאחר מספר דקות, היא ענתה בטון חמור מאוד, "שכחתי הכל, שכחתי הכל, אני לא יודעת כלום. לא זוכרת דבר, לא, לא. ואז חשבתי, טוב, יש לנו רק הזדמנות אחת להיות איתה באותו חדר, אנסה שוב. אז ניסינו שוב, והנזיר דחק בה קצת מצידו ואני דחקתי בה קצת מצידי. אולם היא רק ישבה שם בשתיקה אלגנטית במשך דקות ארוכות. כמו הר געש קטן ואלגנטי, היא פשוט התפוצצה. היא אמרה " המורה שלי מעולם לא אמר דבר!" ואז, כשהיא משתמשת בשם שניתן לזן מאסטר שלנו כשרק הפך לנזיר הוסיפה "הנג וון סונים תמיד עושה משהו! הנג וון סונים תמיד עושה מקדשים, עושה פגודות, עושה ספרים, עושה תלמידים, עושה זן סנטרים, עושה את זה, הולך לארץ הזאת, הולך לארץ ההיא. תמיד עושה משהו! אבל המורה שלי קו בונג סונים, מעולם לא עשה דבר. הוא מעולם... אפילו... לא.. פתח.. את פיו." היא אמרה את זה ואי אפשר היה לעצור אותה. "הוא מעולם לא אמר דבר. אבל הנג וון סונים תמיד עושה את זה, ועושה את ההוא, עושה משהו. המורה שלי מעולם לא עשה דבר." אז היא ישבה שם, והחלה לחייך, נזכרת בנוכחותו הקפדנית של המורה שלה. יכלו לכוון אקדח לראשה והיא לא הייתה זזה. הסיפור הזה הוא באמת מעניין. על פניו נראה שיש ניתוק בין המורה לתלמיד. מורה גדול לימד בדרך מסוימת ונדמה היה שהתלמיד שלו לא המשיך את המבנה או הסגנון של מורו. אבל האמת של הסיפור הזה היא עמוקה יותר. באותו רגע ראיתי לפני תלמידה של קו בונג, תלמידה לגיטימית של זן מאסטר קו בונג כמו המורה שלי. היא לה זיכרון מסוים, רעיון מסוים, ציפייה מסוימת מהמורה שלה, או אולי מה דרכו של המורה שלה צריכה להיות. היא ידעה היטב את הסגנון עם הנוכחות העמוקה, הסגנון האלגנטי, האצילי, השקט וחמור הסבר. ותלמידו של המורה שלה – התלמיד היחיד שהמורה שלה אישר כזן מאסטר, מלא פעילות ומלא חיים. זן מאסטר סונג סאן נחשב כאחד הזן מאסטרים הגדולים עם הארה מושלמת, מכיוון שהוא היה כל כך שונה ממורו במובן מסוים ויחד עם זאת אותו מיינד כשל מורו. אותו מיינד, פעולות שונות. פעולות שונות אבל אותו מיינד. זוהי נקודה מאוד מלמדת בשבילנו. היא מלמדת אותנו על אומץ ועל היכולת לעכל בצורה מושלמת את מה שקיבל מהמורה שלו. והאומץ, באמת להאמין בעצמו, לתת לדרך לבוא לידי ביטוי אצלו בהתאם למה שהייתה הקרמה שלו, שהייתה דרך מאוד אקטיבית ומשחררת, ובדרך זו בלבד שונה מאוד מדרכו של מורו. אם תסתכלו על כל השושלת שלנו, כל המורים שלנו, יש כבוד ליכולת הזאת. קו בונג היה שונה מאוד מהמורה שלו זן מאסטר מן גונג. מן גונג היה מאוד בעניין של נזירים ומקדשים ועצמתו סייעה להגן על דרך הנזירים בקוריאה בתקופות קשות מאוד. אבל תלמידו קו בונג לא אהב נזירים. מעולם לא הסכים ללמד אותם והיה מלמד רק אנשים שחיו בעולם החילוני. ואילו מן גונג בעצמו לא דמה כלל למורה המפורסם שלו, קיונג הו סונים שהיה ידוע בכינויו "ללא חת" – הסטייל היה שונה לחלוטין, השיטה שונה לחלוטין, הכל היה שונה לחלוטין. אבל המיינד היה בדיוק אותו מיינד, כל הדרך חזרה לבודהה. אף אחד מהם לא העתיק מהמורה שלו. אף אחד מהן לא חש את הצורך לשכפל את מה שהיה, או שהם חשו שבזה שהם לא מחקים את מורם, או בזה שלא עשו את מה שהמורה שלהם עשה הם הכזיבו את הדארמה באיזשהי צורה. זוהי נקודה באמת חשובה מאוד. בודהה אמר, "אל תלכו אחרי המורה, הגשימו את הוראתו. אל תיקשרו למורה אלא היו הוראתו." אז זן מאסטר סונג סאן תמיד כיוון אותנו לנקודה זו של Don’t know – המיינד שלא יודע, שזה טבענו האמיתי, בכל ארץ, בכל שפה, להגשים את זה. והוא נתן לנו דרך שבה לתרגל, וסגנונות שונים, ורעיונות ועידוד בדרכים ובצורות רבות ושנות. אבל דברים אלו לכשעצמם אינם "זה", המורה בעצמו אינו "זה". הם רק מכוונים אותנו ל"זה". זה מכוון אותנו לזה, אולם אם אנו נקשרים למכוון, לעולם לא נמצא את זה. אולי עד אשר זה יכה בנו בשלב זה או אחר של חיינו. אז היום דיברתי הרבה על מורה. מורה, מורה , מורה. מורה טוב, מורה רע, סוג כזה של מורה ולא-מורה. אבל יש שאלה אל כולכם שאני רוצה לסיים איתה. כיצד תוכלו למצוא את המורה האמיתי שלכם? יש לנו מורים טובים ומורים רעים. מורים שאנו מאמינים בהם ומורים שלא. יש לנו (בבית הספר קואן אום י.ג.) מורים קוריאנים, מורים פולנים, מורים אמריקאים, מורים יהודים, מורים אירים קתולים, סוגים רבים של מורים. אבל כיצד, למעשה, תוכלו למצוא את המורה האמיתי שלכם ברגע זה? כיצד תמצאו את המורה אמיתי שלכם ותצילו את כל הברואים מסבל? הא! (צעקה) היום הוא היום השני של היי ג´ה (תקופה בת שלושה חודשים בין קיול צ´ה אחד למשנהו י.ג.) הרבה אנשים התכנסו כאן כדי לומר, "תודה רבה, זן מאסטר סונג סאן, על הוראתך". מקווה שנהנתם, איתכם בדרך יובל
זן מאסטר סונג סאן נאבק במשך 55 שנים לפתוח לכל כך הרבה אנשים את המיינד לקרבה הבסיסית של של החוויה הזאת, הקרובה יותר מקצה אפך. וזה לוקח ספרים, וזה לוקח קואנים, וזה לוקח מבנה, וזה לקוח להרביץ לאנשים, ואנשים מסכימים ולא מסכימים ועדיין אנחנו לא רואים את זה. אנו חושבים שהוא זה התורה. אבל במקום זאת זה מרגע-לרגע-לרגע המיינד שלא זז – זה המורה האמיתי שלנו, זה מה שאנו קדים אליו, וזה הכיוון שאליו, ללא ליאות, תמיד כיוון אותנו המורה שלנו. בשבוע אחד היה משתמש בכלים שונים להראות לנו דרך מסוימת ובשבוע שלאחר מכן היה יוצא בדיוק נגד אותם דברים כדי להראות לנו את הדברים בדרך אחרת. ללא ליאות היה משתמש בהלם של ההיקשרות שלנו לדרכים הרבות והאופנים הרבים שהיה משתמש להעביר את הוראתו על מנת לכוון אותנו ישר חזרה לזה. ישר לזרה לדבר הבסיסי הזה. יש סיפור מעניין שעשוי להמחיש בצורה טובה יותר עד כמה אני מעריך את דרכו של זן מאסטר סונג סאן להגשים את המטרה הזאת. לפני מספר שנים תרגמתי ספר של חיו והוראתו של זן מאסטר קו בונג (מורו של זן מאסטר סונג סאן י.ג.) מקוריאנית לאנגלית. חברים קוריאנים עזרו במשימה, וכך תרגמנו יחדיו, כל יום, בבוקר עד ערב, כל יום פרט לימי ראשון, במשך כחודש רצוף. יום אחד השלמנו את המלאכה ונכנסתי עם העותק המתורגם לחדרו של זן מאסטר סונג סאן. העותק היה בכתב יד ולא הכיל דפים רבים. הוא העיף בזה מבט אחד – וכפי שניתן לצפות, מאחר והוא אוהב דברים מאוד, מאוד גדולים, בדרך כלל דברים עצומים – הוא אמר "קטן מידיי, זה קטן מידיי, אי אפשר לתרגם. יש צורך להוסיף לתוך זה עוד". "אבל, אדוני, זב כל מה שיש" אמרתי. "זה כל מה שהיה לנו. אין לנו עוד מה לתרגם". בהצביעו אל מעבר לכתפו, לכיוון האיזור שמאחורי חדרו, הוא אמר, "מאחור יש נזירה זקנה. היא מבינה את סיפוריו של מורי, הרבה זמן אתו הייתה, אז הרבה סיפורים, יותר ממני, יותר ממה שאני זוכר. אתה דבר איתה, היא תיתן לך סיפורים רבים, אז לתוך הספר, אפשר לתרגם". אז הנה הנקודה של הסיפור. החלטתי ללכת לבקש את עזרתה בחברתו של עוד נזיר שעזר בתרגום השיחה. הבנו אותה לחדרו של הנזיר. אתם יודעים איך היא נראית. מאוד מלכותית, עם בגדים עשויים בצורה מושלמת, אלגנטיים ומוקפדים, והפנים המדהימות שלה המקרינות יופי נדיר אלגנטיות וסטייל – אישה מאוד, מאוד יפה ומכובדת. אמרתי, "סונים, תרגמנו את ספרו של המורה שלך זן מאסטר קו בונג, ואנו רוצים להפיץ את ספרו בכל העולם. אולם הוא קצת קטן. קון סונים (= נזיר זקן. כינויו של זן מאסטר סונג סאן במנזר י.ג.) אמר שלך יש סיפורים רבים על המורה שלך. אולי תוכלי לספר לי כמה שאוכל להכניסם לתוך הספר, ואז הספר ילך לכל העולם והוראותיו יוכלו לעזור להרבה אנשים. אבל אנחנו צריכים לשמוע את הסיפורים שלך על זן מאסטר קו בונג, או כמה מהדברים שהוא אמר. רק את יודעת את הדברים הללו. סונים. בבקשה תעזרי לנו. היא ישבה שם. ללא הגה. כאילו לא היינו שם. אז חשבתי שאולי לא הבהרתי את עצמי היטב, וחזרתי על כל הסיפור הפעם בקול רם יותר, בטון משכנע יותר. לבסוף, לאחר מספר דקות, היא ענתה בטון חמור מאוד, "שכחתי הכל, שכחתי הכל, אני לא יודעת כלום. לא זוכרת דבר, לא, לא. ואז חשבתי, טוב, יש לנו רק הזדמנות אחת להיות איתה באותו חדר, אנסה שוב. אז ניסינו שוב, והנזיר דחק בה קצת מצידו ואני דחקתי בה קצת מצידי. אולם היא רק ישבה שם בשתיקה אלגנטית במשך דקות ארוכות. כמו הר געש קטן ואלגנטי, היא פשוט התפוצצה. היא אמרה " המורה שלי מעולם לא אמר דבר!" ואז, כשהיא משתמשת בשם שניתן לזן מאסטר שלנו כשרק הפך לנזיר הוסיפה "הנג וון סונים תמיד עושה משהו! הנג וון סונים תמיד עושה מקדשים, עושה פגודות, עושה ספרים, עושה תלמידים, עושה זן סנטרים, עושה את זה, הולך לארץ הזאת, הולך לארץ ההיא. תמיד עושה משהו! אבל המורה שלי קו בונג סונים, מעולם לא עשה דבר. הוא מעולם... אפילו... לא.. פתח.. את פיו." היא אמרה את זה ואי אפשר היה לעצור אותה. "הוא מעולם לא אמר דבר. אבל הנג וון סונים תמיד עושה את זה, ועושה את ההוא, עושה משהו. המורה שלי מעולם לא עשה דבר." אז היא ישבה שם, והחלה לחייך, נזכרת בנוכחותו הקפדנית של המורה שלה. יכלו לכוון אקדח לראשה והיא לא הייתה זזה. הסיפור הזה הוא באמת מעניין. על פניו נראה שיש ניתוק בין המורה לתלמיד. מורה גדול לימד בדרך מסוימת ונדמה היה שהתלמיד שלו לא המשיך את המבנה או הסגנון של מורו. אבל האמת של הסיפור הזה היא עמוקה יותר. באותו רגע ראיתי לפני תלמידה של קו בונג, תלמידה לגיטימית של זן מאסטר קו בונג כמו המורה שלי. היא לה זיכרון מסוים, רעיון מסוים, ציפייה מסוימת מהמורה שלה, או אולי מה דרכו של המורה שלה צריכה להיות. היא ידעה היטב את הסגנון עם הנוכחות העמוקה, הסגנון האלגנטי, האצילי, השקט וחמור הסבר. ותלמידו של המורה שלה – התלמיד היחיד שהמורה שלה אישר כזן מאסטר, מלא פעילות ומלא חיים. זן מאסטר סונג סאן נחשב כאחד הזן מאסטרים הגדולים עם הארה מושלמת, מכיוון שהוא היה כל כך שונה ממורו במובן מסוים ויחד עם זאת אותו מיינד כשל מורו. אותו מיינד, פעולות שונות. פעולות שונות אבל אותו מיינד. זוהי נקודה מאוד מלמדת בשבילנו. היא מלמדת אותנו על אומץ ועל היכולת לעכל בצורה מושלמת את מה שקיבל מהמורה שלו. והאומץ, באמת להאמין בעצמו, לתת לדרך לבוא לידי ביטוי אצלו בהתאם למה שהייתה הקרמה שלו, שהייתה דרך מאוד אקטיבית ומשחררת, ובדרך זו בלבד שונה מאוד מדרכו של מורו. אם תסתכלו על כל השושלת שלנו, כל המורים שלנו, יש כבוד ליכולת הזאת. קו בונג היה שונה מאוד מהמורה שלו זן מאסטר מן גונג. מן גונג היה מאוד בעניין של נזירים ומקדשים ועצמתו סייעה להגן על דרך הנזירים בקוריאה בתקופות קשות מאוד. אבל תלמידו קו בונג לא אהב נזירים. מעולם לא הסכים ללמד אותם והיה מלמד רק אנשים שחיו בעולם החילוני. ואילו מן גונג בעצמו לא דמה כלל למורה המפורסם שלו, קיונג הו סונים שהיה ידוע בכינויו "ללא חת" – הסטייל היה שונה לחלוטין, השיטה שונה לחלוטין, הכל היה שונה לחלוטין. אבל המיינד היה בדיוק אותו מיינד, כל הדרך חזרה לבודהה. אף אחד מהם לא העתיק מהמורה שלו. אף אחד מהן לא חש את הצורך לשכפל את מה שהיה, או שהם חשו שבזה שהם לא מחקים את מורם, או בזה שלא עשו את מה שהמורה שלהם עשה הם הכזיבו את הדארמה באיזשהי צורה. זוהי נקודה באמת חשובה מאוד. בודהה אמר, "אל תלכו אחרי המורה, הגשימו את הוראתו. אל תיקשרו למורה אלא היו הוראתו." אז זן מאסטר סונג סאן תמיד כיוון אותנו לנקודה זו של Don’t know – המיינד שלא יודע, שזה טבענו האמיתי, בכל ארץ, בכל שפה, להגשים את זה. והוא נתן לנו דרך שבה לתרגל, וסגנונות שונים, ורעיונות ועידוד בדרכים ובצורות רבות ושנות. אבל דברים אלו לכשעצמם אינם "זה", המורה בעצמו אינו "זה". הם רק מכוונים אותנו ל"זה". זה מכוון אותנו לזה, אולם אם אנו נקשרים למכוון, לעולם לא נמצא את זה. אולי עד אשר זה יכה בנו בשלב זה או אחר של חיינו. אז היום דיברתי הרבה על מורה. מורה, מורה , מורה. מורה טוב, מורה רע, סוג כזה של מורה ולא-מורה. אבל יש שאלה אל כולכם שאני רוצה לסיים איתה. כיצד תוכלו למצוא את המורה האמיתי שלכם? יש לנו מורים טובים ומורים רעים. מורים שאנו מאמינים בהם ומורים שלא. יש לנו (בבית הספר קואן אום י.ג.) מורים קוריאנים, מורים פולנים, מורים אמריקאים, מורים יהודים, מורים אירים קתולים, סוגים רבים של מורים. אבל כיצד, למעשה, תוכלו למצוא את המורה האמיתי שלכם ברגע זה? כיצד תמצאו את המורה אמיתי שלכם ותצילו את כל הברואים מסבל? הא! (צעקה) היום הוא היום השני של היי ג´ה (תקופה בת שלושה חודשים בין קיול צ´ה אחד למשנהו י.ג.) הרבה אנשים התכנסו כאן כדי לומר, "תודה רבה, זן מאסטר סונג סאן, על הוראתך". מקווה שנהנתם, איתכם בדרך יובל
