מופתע לטובה
New member
סיפור בהמשכים - פרק 7
פרק 7 – החיים הם לא טלנובלה שנתי נדדה באותו הלילה. חלומות מוזרים, שהופסקו ביקיצות חוזרות ונשנות. סערת רגשות לקראת הבלתי נודע. כמה שאני שונא את ההרגשה הזו, המתח של אי הוודאות ואי הידיעה. "פריק של קונטרול" כתב עלי פעם אחד מחברי בספר המחזור בסיום אחד הקורסים הצבאים. כמה שהוא צדק. לקראת בוקר הצלחתי לשקוע בשינה עמוקה, ואז החל השעון למעורר לצפצף, מעיר אותי עם כאב ראש טורדני. מיהרתי להתרחץ ולהתלבש, ותוך הכנת קפה ראשון של בוקר עלה במוחי רעיון. יחד עם כוס הקפה מיהרתי אך חדר העבודה, והעלתי על המסך את האתר לאיתור מספרי טלפון של בזק. אצבעותי הקלידו במהירות את שם המשפחה, את השם הפרטי ובחרו להציג 20 רשומות מאיזור הצפון. "לא נמצאו נתונים העונים על החתך המבוקש" הופיעה הודעה על המסך, ולידה האפשרות לבצע חיפוש מקורב. ביקשתי חיפוש מקורב, ועל המסך הוצגה רשימת שמות. הרבה גינזבורגים, אך לא גינזבורג יואל, או גינזבורג מירה. מאוכזב מהניסיון הכושל, ארזתי את המחשב הנייד בתיקי, סיימתי את כוס הקפה, בלעתי כדור אקמול עם הלגימה האחרונה של הקפה, ומיהרתי לעבר הדלת. "מה קרה שאתה יוצא כל כך מוקדם?" שמעתי את קולה של בת-זוגי סיגל. "יש לי פגישה על הבוקר בחיפה" השבתי לה, שונא את עצמי על שקר חדש הנוסף למלאי השקרים. הדרך לחיפה בשעת בוקר מוקדמת היתה פנויה. התנועה זרמה לכיוון השני, ובנתיב הנגדי השתרכו פקקי תנועה ארוכים כבר מאיזור חדרה. גלגל"ץ דיווחו על עומס לפני מחלף חבצלת, ואני חשבתי בלבי, שעד שברדיו מדווחים על הפקקים, אלו מתארכים בקילומטרים אחדים. הערכתי שאגיע לחיפה קצת לפני השעה שמונה בבוקר, מה שיותיר לי זמן לחנות ולהגיע אל משרדו של עו"ד רייטמן, לפני או סמוך לפתיחת המשרד. קיוויתי להגיע לפניו. דמיינתי את חיוורונו המתעצם למשמע טענותי. בתיקי לקחתי מצלמה דיגיטלית, טייפ מנהלים וברגע האחרון הכנסתי גם את אקדח הברטה, שאני מחזיק ברישיון. הכניסה לחיפה היתה עמוסה, ומרכז הכרמל היה עמוס במיוחד. הזמן, שלקח לי להגיע מהכניסה לחיפה ועד שד' וינגיט, היה כמעט זהה לזמן, שלקח לי להגיע מביתי ברעננה ועד הכניסה לחיפה. מצאתי בקלות מקום חניה, לקחתי את תיקי ומיהרתי למשרדו של עו"ד רייטמן. לחצתי על כפתור האינטרקום של דירה מספר שתים והמתנתי. אף אחד לא ענה. לחצתי שוב. אבל גם הפעם אף אחד לא ענה. כנראה שהקדמתי חשבתי לעצמי, שמח שלמרות האיחור בלוח הזמנים, התוכנית לא השתבשה. נעמדתי בצד, בוחן את הגינה, את המבואה המטופחת. הבטתי על השמות שעל תיבות הדואר, כשלפתע חשכו עיני. על תיבת הדואר של דירה מספר שתים לא היה השלט הקטן שראיתי אתמול. במקומו היה רק כתם של דבק דו-צדדי, מעיד דומם על מה שקדם. נגעתי קלות בכתם. הוא היה עדין טרי ודביק. תחושה עמוקה של חוסר אונים מהולה במידה של פחד חילחלה לתוכי. חשתי אובדן שליטה, ומהרתי ללחוץ על כל כפתורי האינטרקום מקווה שמישהו יפתח את הדלת. אחרי כמה שניות החלו להשמע קולותיהם של כמה שכנים שענו: "הלו, הלו, מי זה? מי? מי?" אפשר היה להבחין מהקולות, שנשמעו באינטרקום, שמרבית מדיירי הבניין מבוגרים. אבל הדלת לא נפתחה. שוב לחצתי על כל הכפתורים, ושוב בליל של קולות, אך הדלת לא נפתחה. ואז נכנסה אל המבואה מהרחוב בחורה צעירה, אוחזת בשתי ידיה בשקיות עם מצרכים מהסופרמרקט. הבטתי לעברה, והיא שלחה אלי חיוך נעים ואמרה: "בוקר טוב". "בוקר טוב" עניתי לה מנסה להחזיר חיוך. היא לא שאלה שאלות מיותרות, פתחה את דלת הכניסה לבניין, איפשרה לי להכנס, ומיהרה לטפס במעלה גרם המדרגות. מיהרתי אחריה ונעצרתי ליד דירה מספר שתים. גם על דלת הדירה לא היה השלט, שראיתי ביום הקודם. צילצלתי בפעמון, דפקתי בדלת אבל איש לא ענה. ניסיתי להציץ דרך העינית שבדלת, אבל לא ראיתי כלום. לפתע נפתחה הדלת שממול, ומדירה מספר אחת יצא איש מבוגר. הוא הביט אלי בהשתוממות ואמר: "מה אתה דופק ומצלצל כל כך הרבה. אף אחד לא גר כאן. את מי אתה מחפש?". "אני מחפש את עו"ד ליפא רייטמן" השבתי לו נחרצות. "אין כאן שום עורך-דין ולא היה כאן עורך דין" אמר האיש. "הזוג שגר כאן מת לפני יותר משנה, ומאז לא גר כאן אף אחד. הבת שלהם לא רוצה למכור ולא רוצה להשכיר". "אבל הייתי כאן אתמול" אמרתי לאיש. "היה כאן משרד של עורך-דין. עורך-דין ליפא רייטמן. חתמתי אצלו על הסכם". "אוייש" מחה האיש בידו בחוסר סבלנות מופגן. "אתם והסרטים שלכם. בחור צעיר תתעורר, החיים הם לא רק טלנובלות". האיש נעל את דלת ביתו וירד במדרגות, מותיר אותי עומד המום ליד הדלת. מי מבין שנינו רואה יותר סרטים או צופה ביותר טלנובלות חשבתי לעצמי. באחת הקומות העליונות נפתחה דלת, וקולות פרידה נשמעו, ואחריהם קולו צעדים של ירידה במדרגות. כמה שניות לאחר מכן הופיעה הצעירה שפתחה לי את הדלת. "אני חושבת שלא גרים כאן" אמרה הצעירה. "איזו משפחה את מחפש?". "אני יודע" אמרתי ביאוש. "אתמול היה כאן משרד עורך-דין והיום לא גרים כאן". "אני באה לכאן כל יום" אמרה הצעירה. "סבתא שלי גרה למעלה, והדירה הזו עומדת ריקה כבר יותר משנה. בדירה הזו לא היה מעולם משרד עורכי-דין. בטח התבלבלת בבניין". "אני הייתי אתמול בבניין הזה, בדירה הזו, והיה כאן משרד עורכי-דין. עורך-דין ליפא רייטמן. חתמתי כאן על הסכם. היה אפילו שלט על הדלת. הנה, יש כאן סימנים לדבק" הראתי לה בידי סימנים לדבק הדו-צדדי שמצאתי גם על הדלת במקום שיום לפני כן הודבק השלט. הצעירה שלחה יד מהססת לדלת ובדקה את כתם הדבק. "מוזר" היא אמרה, מביטה אלי במבט חשדני, משתומם. הבטתי אליה מהרהר האם היא חושבת, שאני מוזר או שהסיפור שלי מוזר. באור האפלולי של חדר המדרגות יכולתי להבחין בתווי פניה העדינים, שערה החלק הגולש על כתפיה, וקומתה התמירה. בגזרתה הדקה הבחנתי כבר קודם לכן, כאשר עליתי אחריה בדרכי אל הדירה. "אתה חיפאי?" שאלה אותי לפתע הצעירה. "לא" עניתי, "אני רענני". "בוא נקפוץ אלי למשרד ונברר היכן נמצא משרדו של עורך-הדין שאתה מחפש" אמרה לי הצעירה. "אני עורכת הדין מיכל קפקא שקד" היא המשיכה, מושיטה לעברי יד ללחיצה ארוכה, "ויש לי משרד לא רחוק מכאן על הכרמל. יש לי במשרד את הרשימה העודכנת של כל עורכי-הדין בארץ." מכונית הפזו' 206 של עורכת-הדין מיכל קפקא שקד חנתה מחוץ לבניין על המדרכה. "בשעות האלו עדין אין פקחים, ומהמדרכה לא גוררים פה" היא הסבירה בחיוך מבוייש. מיכל תמרנה במהירות עם המכונית אל מרומי הכרמל, ולבסוף נכנסה לחניון תת-קרקעי וחנתה. עלינו במעלית לקומה החמישית. על דלת המשרד היה שלט מרשים יותר מהשלט של עורך-הדין ליפא רייטמן, ועליו שמותיהם של חמישה עורכי- דין. שמה של מיכל הופיע בסוף הרשימה. "אנחנו ראשונים" היא הפטירה כאשר פתחה את הדלת הנעולה. "אפילו המזכירה עוד לא הגיעה. מיכל הכניסה אותי לחדרה וחזרה לאחר כמה דקות עם שני ספלי קפה. לגמתי לגימה ארוכה מהקפה הריחני והיבטתי על מיכל. בחדרה המואר, מיכל נראתה עוד יותר טוב מאשר בחדר המדרגות. הי שלפה מהמדף ספר עבה והחלה לדפדף. "רייטמן, רייטמן" היא מלמלה לעצמה. "מצטערת" היא לבסוף אמרה בפסקנות. "אין עורך-דין בשם ליפא רייטמן בחיפה או במקום אחר בארץ". כל השמות המוזכרים בסיפור בדויים פרק 8 יפורסם ביום ראשון 2 ביולי 2006 או לפני פרקים קודמים אפשר לקרוא בבלוג שלי
פרק 7 – החיים הם לא טלנובלה שנתי נדדה באותו הלילה. חלומות מוזרים, שהופסקו ביקיצות חוזרות ונשנות. סערת רגשות לקראת הבלתי נודע. כמה שאני שונא את ההרגשה הזו, המתח של אי הוודאות ואי הידיעה. "פריק של קונטרול" כתב עלי פעם אחד מחברי בספר המחזור בסיום אחד הקורסים הצבאים. כמה שהוא צדק. לקראת בוקר הצלחתי לשקוע בשינה עמוקה, ואז החל השעון למעורר לצפצף, מעיר אותי עם כאב ראש טורדני. מיהרתי להתרחץ ולהתלבש, ותוך הכנת קפה ראשון של בוקר עלה במוחי רעיון. יחד עם כוס הקפה מיהרתי אך חדר העבודה, והעלתי על המסך את האתר לאיתור מספרי טלפון של בזק. אצבעותי הקלידו במהירות את שם המשפחה, את השם הפרטי ובחרו להציג 20 רשומות מאיזור הצפון. "לא נמצאו נתונים העונים על החתך המבוקש" הופיעה הודעה על המסך, ולידה האפשרות לבצע חיפוש מקורב. ביקשתי חיפוש מקורב, ועל המסך הוצגה רשימת שמות. הרבה גינזבורגים, אך לא גינזבורג יואל, או גינזבורג מירה. מאוכזב מהניסיון הכושל, ארזתי את המחשב הנייד בתיקי, סיימתי את כוס הקפה, בלעתי כדור אקמול עם הלגימה האחרונה של הקפה, ומיהרתי לעבר הדלת. "מה קרה שאתה יוצא כל כך מוקדם?" שמעתי את קולה של בת-זוגי סיגל. "יש לי פגישה על הבוקר בחיפה" השבתי לה, שונא את עצמי על שקר חדש הנוסף למלאי השקרים. הדרך לחיפה בשעת בוקר מוקדמת היתה פנויה. התנועה זרמה לכיוון השני, ובנתיב הנגדי השתרכו פקקי תנועה ארוכים כבר מאיזור חדרה. גלגל"ץ דיווחו על עומס לפני מחלף חבצלת, ואני חשבתי בלבי, שעד שברדיו מדווחים על הפקקים, אלו מתארכים בקילומטרים אחדים. הערכתי שאגיע לחיפה קצת לפני השעה שמונה בבוקר, מה שיותיר לי זמן לחנות ולהגיע אל משרדו של עו"ד רייטמן, לפני או סמוך לפתיחת המשרד. קיוויתי להגיע לפניו. דמיינתי את חיוורונו המתעצם למשמע טענותי. בתיקי לקחתי מצלמה דיגיטלית, טייפ מנהלים וברגע האחרון הכנסתי גם את אקדח הברטה, שאני מחזיק ברישיון. הכניסה לחיפה היתה עמוסה, ומרכז הכרמל היה עמוס במיוחד. הזמן, שלקח לי להגיע מהכניסה לחיפה ועד שד' וינגיט, היה כמעט זהה לזמן, שלקח לי להגיע מביתי ברעננה ועד הכניסה לחיפה. מצאתי בקלות מקום חניה, לקחתי את תיקי ומיהרתי למשרדו של עו"ד רייטמן. לחצתי על כפתור האינטרקום של דירה מספר שתים והמתנתי. אף אחד לא ענה. לחצתי שוב. אבל גם הפעם אף אחד לא ענה. כנראה שהקדמתי חשבתי לעצמי, שמח שלמרות האיחור בלוח הזמנים, התוכנית לא השתבשה. נעמדתי בצד, בוחן את הגינה, את המבואה המטופחת. הבטתי על השמות שעל תיבות הדואר, כשלפתע חשכו עיני. על תיבת הדואר של דירה מספר שתים לא היה השלט הקטן שראיתי אתמול. במקומו היה רק כתם של דבק דו-צדדי, מעיד דומם על מה שקדם. נגעתי קלות בכתם. הוא היה עדין טרי ודביק. תחושה עמוקה של חוסר אונים מהולה במידה של פחד חילחלה לתוכי. חשתי אובדן שליטה, ומהרתי ללחוץ על כל כפתורי האינטרקום מקווה שמישהו יפתח את הדלת. אחרי כמה שניות החלו להשמע קולותיהם של כמה שכנים שענו: "הלו, הלו, מי זה? מי? מי?" אפשר היה להבחין מהקולות, שנשמעו באינטרקום, שמרבית מדיירי הבניין מבוגרים. אבל הדלת לא נפתחה. שוב לחצתי על כל הכפתורים, ושוב בליל של קולות, אך הדלת לא נפתחה. ואז נכנסה אל המבואה מהרחוב בחורה צעירה, אוחזת בשתי ידיה בשקיות עם מצרכים מהסופרמרקט. הבטתי לעברה, והיא שלחה אלי חיוך נעים ואמרה: "בוקר טוב". "בוקר טוב" עניתי לה מנסה להחזיר חיוך. היא לא שאלה שאלות מיותרות, פתחה את דלת הכניסה לבניין, איפשרה לי להכנס, ומיהרה לטפס במעלה גרם המדרגות. מיהרתי אחריה ונעצרתי ליד דירה מספר שתים. גם על דלת הדירה לא היה השלט, שראיתי ביום הקודם. צילצלתי בפעמון, דפקתי בדלת אבל איש לא ענה. ניסיתי להציץ דרך העינית שבדלת, אבל לא ראיתי כלום. לפתע נפתחה הדלת שממול, ומדירה מספר אחת יצא איש מבוגר. הוא הביט אלי בהשתוממות ואמר: "מה אתה דופק ומצלצל כל כך הרבה. אף אחד לא גר כאן. את מי אתה מחפש?". "אני מחפש את עו"ד ליפא רייטמן" השבתי לו נחרצות. "אין כאן שום עורך-דין ולא היה כאן עורך דין" אמר האיש. "הזוג שגר כאן מת לפני יותר משנה, ומאז לא גר כאן אף אחד. הבת שלהם לא רוצה למכור ולא רוצה להשכיר". "אבל הייתי כאן אתמול" אמרתי לאיש. "היה כאן משרד של עורך-דין. עורך-דין ליפא רייטמן. חתמתי אצלו על הסכם". "אוייש" מחה האיש בידו בחוסר סבלנות מופגן. "אתם והסרטים שלכם. בחור צעיר תתעורר, החיים הם לא רק טלנובלות". האיש נעל את דלת ביתו וירד במדרגות, מותיר אותי עומד המום ליד הדלת. מי מבין שנינו רואה יותר סרטים או צופה ביותר טלנובלות חשבתי לעצמי. באחת הקומות העליונות נפתחה דלת, וקולות פרידה נשמעו, ואחריהם קולו צעדים של ירידה במדרגות. כמה שניות לאחר מכן הופיעה הצעירה שפתחה לי את הדלת. "אני חושבת שלא גרים כאן" אמרה הצעירה. "איזו משפחה את מחפש?". "אני יודע" אמרתי ביאוש. "אתמול היה כאן משרד עורך-דין והיום לא גרים כאן". "אני באה לכאן כל יום" אמרה הצעירה. "סבתא שלי גרה למעלה, והדירה הזו עומדת ריקה כבר יותר משנה. בדירה הזו לא היה מעולם משרד עורכי-דין. בטח התבלבלת בבניין". "אני הייתי אתמול בבניין הזה, בדירה הזו, והיה כאן משרד עורכי-דין. עורך-דין ליפא רייטמן. חתמתי כאן על הסכם. היה אפילו שלט על הדלת. הנה, יש כאן סימנים לדבק" הראתי לה בידי סימנים לדבק הדו-צדדי שמצאתי גם על הדלת במקום שיום לפני כן הודבק השלט. הצעירה שלחה יד מהססת לדלת ובדקה את כתם הדבק. "מוזר" היא אמרה, מביטה אלי במבט חשדני, משתומם. הבטתי אליה מהרהר האם היא חושבת, שאני מוזר או שהסיפור שלי מוזר. באור האפלולי של חדר המדרגות יכולתי להבחין בתווי פניה העדינים, שערה החלק הגולש על כתפיה, וקומתה התמירה. בגזרתה הדקה הבחנתי כבר קודם לכן, כאשר עליתי אחריה בדרכי אל הדירה. "אתה חיפאי?" שאלה אותי לפתע הצעירה. "לא" עניתי, "אני רענני". "בוא נקפוץ אלי למשרד ונברר היכן נמצא משרדו של עורך-הדין שאתה מחפש" אמרה לי הצעירה. "אני עורכת הדין מיכל קפקא שקד" היא המשיכה, מושיטה לעברי יד ללחיצה ארוכה, "ויש לי משרד לא רחוק מכאן על הכרמל. יש לי במשרד את הרשימה העודכנת של כל עורכי-הדין בארץ." מכונית הפזו' 206 של עורכת-הדין מיכל קפקא שקד חנתה מחוץ לבניין על המדרכה. "בשעות האלו עדין אין פקחים, ומהמדרכה לא גוררים פה" היא הסבירה בחיוך מבוייש. מיכל תמרנה במהירות עם המכונית אל מרומי הכרמל, ולבסוף נכנסה לחניון תת-קרקעי וחנתה. עלינו במעלית לקומה החמישית. על דלת המשרד היה שלט מרשים יותר מהשלט של עורך-הדין ליפא רייטמן, ועליו שמותיהם של חמישה עורכי- דין. שמה של מיכל הופיע בסוף הרשימה. "אנחנו ראשונים" היא הפטירה כאשר פתחה את הדלת הנעולה. "אפילו המזכירה עוד לא הגיעה. מיכל הכניסה אותי לחדרה וחזרה לאחר כמה דקות עם שני ספלי קפה. לגמתי לגימה ארוכה מהקפה הריחני והיבטתי על מיכל. בחדרה המואר, מיכל נראתה עוד יותר טוב מאשר בחדר המדרגות. הי שלפה מהמדף ספר עבה והחלה לדפדף. "רייטמן, רייטמן" היא מלמלה לעצמה. "מצטערת" היא לבסוף אמרה בפסקנות. "אין עורך-דין בשם ליפא רייטמן בחיפה או במקום אחר בארץ". כל השמות המוזכרים בסיפור בדויים פרק 8 יפורסם ביום ראשון 2 ביולי 2006 או לפני פרקים קודמים אפשר לקרוא בבלוג שלי