סיפור בהמשכים....

[ילדת פרפרי לילה]

סיפור בהמשכים....

אם יש לכם זמן תכנסו לאתר http://blog.tapuz.co.il/magicalstory אני כותבת בו סיפור בהמשכים ואני מאווווד ישמח לקבל עליו את חוות דעתכם!! תודה רבה רבה שאתם מקדישים מזמנכם ואני מאוד מאוד יעריך את תגובתכם, XXX יעל

 

[Yuli Gama]

שלום ../images/Emo13.gif

אם את באמת רוצה לקבל תגובות, אנחנו מאוד נעריך אם תפרסמי את הפרקים בתור תוכן הודעות. עדיף פרק אחד כל שבוע, כדי שאנשם יספיקו להגיב.

 

[Rivendell]

אכן עדיף לפרסם כאן

ועוד הערה קטנה - בעברית כותבים "אשמח" ו"אעריך", אם לא אכפת לך.

 

[ילדת פרפרי לילה]

בסדר.... מצורף לפה הפרק הראשון...

אז שלחו לי אימייל ותגידו לי מה אתם חושבים ואם בכלל תרצו לקרוא ת'שני.. XXX יעל [email protected]

 

[Yuli Gama]

ושוב ../images/Emo13.gif

תפרסמי בבקשה את הפרק בתוך תוכן ההודעה. תשעשי "העתק" ותדביקי אותו אל תוך ההודעה אצל לא מעט מהאנשים המחשב לא פותח קבצים, וגם כרגע יש מכה לא קטנה של וירוסים. עוד משהו, אם את רוצה תגובה, תתרחי בבקשה לחזור לכאן ולקרוא אותה. אלא אם את סופרת בעלת שם עולמי,וסיפוריך הוא יצירת אומנות מדהימה, אני לא רואה שום סיבה למה אנחנו אמורים לרוץ אחריך כדי לתת לך תגובה.

 

[ילדת פרפרי לילה]

איכשהו הייתה לי תחושה שככה תרגישו..

אניווויס.... פרק ראשון: סופו של הקור זה היה לילה קר. למעשה, ככל שלנס יכל לזכור, זה היה הלילה הקר ביותר מזה 20 או אפילו 30 שנה. הקור התחיל כבר לפני בערך 9 חודשים, עוד לפני הסתיו, והיה ברור לכולם שהוא יוצא דופן, אך היום, הרגיש לנס, היה היום הקר ביותר עד כה. זה היה כאילו האוויר עמד המקום, מצפה למשהו. הדבר הטריד את לנס. הוא לא היה אדם בעל אמונות טפלות אך הוא האמין ששקט כזה יכול רק לבשר על הסערה הקרבה. הכל דמם. לנס היה בדרכו חזרה מהיריד. הוא לא אהב ללכת ליריד, במיוחד כיוון שהדבר היה כרוך בפגישת אנשים. לנס לא אהב אנשים. הוא העדיף בהרבה את חברת כלבי הציד שלו בבקתתו המרוחקת מהכפר, השוכנת למרגלות היער. למרות סלידתו מההמון הרעשני, לנס ידע שהוא לא יהיה מסוגל לתחזק את בקתתו אם לא ימכור חלק מבשר שצד ביריד החודשי. הפעם היריד היה שונה ממה שלנס זכר. האנשים היו שקטים יותר (למרות שהיו עדיין רעשנים מדי בשביל לנס), כל מבט היה כרוך בהבעה רבת משמעות וכל חיוך היה מתוח. ללנס זה לא הפריע במיוחד, אבל בדרכו הביתה על עגלתו רתומה לפרדתו, לנס נזכר בדבר ששמע בפאב המקומי כשבא לשם לחמם את עצמו במשקה, כמו שאהב לעשות מידי פעם. כשניסה לשקוע בכוסו ולהתעלם מכל נוכחות אחרת של אנשי הכפר, נגנב משפט לאוזנו: "´תה יודע, שמעתי שמשפחת המלוכה לא עומדת בלחץ. הוד מעלתה סרינה נכנסה לדיכאון בגלל מות אביה ואומרים שהיא השתגעה לגמרי." למרות שלנס לא היה אדם שמתעניין ברכילות, משפט זה עניין אותו. הוא תמך במלוכה, והצטער לשמוע שהמלך הזקן מת. הוא חשב שבעלה של בתו סרינה, רודוס, היה שוטה חסר עמוד שידרה ושאין לו סיכוי נגד השחיתויות של יועציו. לנס הסתובב בזווית קלה לכיוון מנהלי השיחה. "כן... אני שמעתי גם שהמלך לא עומד בלחץ המלחמה עם קארונין. כל יועץ מושך אותו לכיוון אחר! ´תה יודע, זה מזכיר לי ת´פעם הזאת שהנפח הזקן שולץ...." לנס כבר לא התעניין בשיחה. רכילויות פשוט לא היו העניין שלו. אבל מה ששמע מהשיחה הזאת גרם לו לחשוב מאוחר יותר, בדרכו לביתו. לנס כבר היה אדם זקן. הוא שיער שגילו הוא 70 פלוס. הוא לא המשיך לעקוב אחרי גילו לאחר שמירטל אישתו היקרה נפטרה. הוא תהה מה היא הייתה אומרת בנושא זה. מירטל, כמו לנס, האמינה שממשל טוב צריך לעמוד על שלו ולשלוט ביד חזקה, אין מקום לרפי שכל ודעה. היא הייתה אישה טובה, נזכר לנס, הוא התגעגע אליה. אך צרות המלוכה העסיקו אותו כרגע. בגילו המכובד, לנס עבר לפחות שתי מהפכות בבית המלוכה, אולי יותר, הוא כבר לא זכר. כל המהפכות אותו הדבר. אם הענינים ימשיכו ככה, לנס חשב, המהפכה הבאה תבוא בקרוב. "אולי זה לטובה" אמר בקול רם ללילה האפל. הוא היה אמור כבר להגיע הביתה בערב, אך בגלל הקור הארור הפרדה בקושי זזה, והדרך התארכה. הוא חשב על נינו, טינה וליני, כלבי הציד שלו. הם היו אצלו כבר מהיותם גורים ולנס הרגיש כמעט כאילו היו ילדיו. נינו היה הזכר, שחור כפחם. טינה וליני היו נקבות. אחת לבנה כשלג, שניה זהובה כקש. "אני מקווה שזכרתי לנעול אותם בבקתה, שלא יקפאו מהקור.." חשב. בד"כ לנס לא הודה בזה, אך הוא ידע שמדי פעם, לעיתים רחוקות, זכרונו בגד בו. "אני מניח שהסוף קרוב... נגמרו הסיבות להלחם...." נאנח, אך אז ניער את עצמו. לנס היה אדם עקשן וקשה עורף. המחשבה להכנע למוות הרתיעה אותו. "יש לי עוד לפחות 20 שנה" אמר בקול רם "ואם זה תלוי בי, זה יהיה גם 30!". כשהרים את ראשו ראה את ניצנוץ החלונות המוארים של בקתתו. הוא תמיד השאיר אורות בביתו, למרות שזה היה מעשה חסר זהירות. לנס היה אדם זהיר, אך החלונות המוארים תמיד הזכירו לו את הזמנים בהם מירטל חיכתה לו בבקתה, ולא יכל לזנוח את המנהג. הוא הוכיל את הפרדה למחסן מאחורי הבקתה. בד"כ שם איכסן את העגלה, אך בגלל הקור החליט שמבקום לקשור את הפרדה בחוץ, הוא ישאיר אותה במחסן. זאת היתה פרדה טובה, ששירתה אותה בנאמנות, ולא הגיע לה לסבול. ברקע הלילה נשמעו פעיות העזים. ללנס היתה עז. לא הייתה לו חיבה מיוחדת אליה, אך היא הייתה בהריון מתקדם ולנס החליט להכניס גם אותה למחסן. לאחר שנעל את הדלת הרעועה של המחסן, פנה לפתח בקתתו. זו הייתה ביקתת עץ, פשוטה, עם ארובה. מבחוץ היא נראתה נטושה, ואם אנשי הכפר לא היו יודעים שלנס גר שם היו הורסים אותה ממזמן. לנס לא טרח לשפצה. ברגע שפסע פנימה השקעתו בבקתה הייתה ניכרת. היה חמים בפנים, יחסית לבחוץ. הרצפה והקירות היו מחוסים בשטיחים, את חלקם מירטל ארגה. הבקתה היתה למעשה חדר אחד מרובע ודי גדול. באחת הקירות היה אח, ששימש לחימום ולבישול. בצד הצפוני עמד שולחן ושני כיסאות, מעשה ידיו של לנס. על השולחן הייתה מפה שמירטל רקמה ליום נישואיהם החמישים. הם התחתנו צעירים. בצד הדרומי עמדה מיטתו של לנס, שהייתה מכוסה בשמיכות של פרוות דובים וזאבים. באמצע הבקתה, קרוב לאח עמדה כורסתו של לנס, בה אהב לשבת בלילות קרירים מול האח לצד כלביו. הוא סגר את הדלת בשקט. כלביו היו כלבי צייד מעולים, אבל ככלבי שמירה הם לא היו שווים הרבה. שניהם שכבו ליד האח. לנס חשב על להצטרף אליהם, אך הקור בחוץ גרם לו לרצות להתכרבל במיטתו. אחרי הכל, הוא לא היה צעיר, ועצמותיו הפכו לשבריריות בגלל הקור העז. ההמשך בהודעה הבאה.... (ארוך מדי..)

 

[ילדת פרפרי לילה]

המשך הפרק הראשון...

ההמשך... ללנס הייתה הרגשה הקור מתגבר. הוא צעד לעבר חלונו לשמאל מיטתו. היער נשקף ממנו, והוא נראה חשוך מתמיד. ללנס הייתה הרגשה שיש שם משהו שמחכה למשהו, או למישהו. "זאת בטח השעה שמשפיעה עליי" ביטל לנס את השערותיו. אחרי הכל, השעה היתה כמעט חצות. הוא הוריד את מכנסיו לאור האח ונכנס למתחת שמיכותיו. החום המרגיע של הפרווה הרגיע אותו, והוא נרדם ברגע. הקור המשיך להתגבר בחוץ לעוד כמה דקות, ואז, 3 דקות לפני חצות, התחילה רוח. הרוח נשבה לצפון, עוברת, מלטפת את העצים כשחלפה עליהם. אך זו הייתה רוח חזקה. כמעט, אם אפשר להגיד דבר כזה על רוח, נחושה. הרוח התחזקה והתחזקה. זה נמשך כמעט 2 דקות תמימות. לפתע, הכל החשיך. כאילו כל הכוכבים כבו. כאילו האישור מסביב לבקתה של לנס נאטם לכל קרן אור. הרוח פסקה. גשם התחיל. תחילה טיפות חזקות, דוקרות, ואז הוא התרכך. אנקה חלושה נשמעה. בכי רך. זעקת כעס רגעי. דממה. השעה הייתה חצות. הגשם נחלש עוד יותר, כמעט כמו ליטוף. צלילו של הגשם מטפטף על עלי העצים נשמע כמו שיר ערש חרישי. אורם של הכוכבים חזר להבהיק, והלילה היה מלא אור כיוון שהיה זה ליל ירח מלא. כאילו כל היקום רצה לצפות ברגעים האלו. למחרת בבוקר לנס התעורר עוד יותר מוקדם מהרגלו, חצי שעה לפני הזריחה. הוא רטן וקילל ולא הבין מדוע קם כל כך מוקדם כשהייתה יכולה להיות לו עוד חצי שעה של שינת מנוחה. כשיצא ממתחת לשמיכותיו, שם לב שהקור חלף. "הגיע הזמן" חשב לעצמו. מבחוץ הוא שמע פעיות. הוא ניחש שהעזה המליטה. "טוב, לפחות יהיה לנו חלב טרי בזמן הקרוב" לחש לשלושת כלביו שהתכרבלו למרגלות מיטתו. הוא לבש את מכנסיו ויצא החוצה, מתעטף בפרווה להגנה מקרירות הבוקר. הוא יצא למחסן, לבדוק את שלום העז וגדיה. כשהגיע למחסן עמד דומם. המנעול היה פרוץ. "כפריים חסרי מוח!.." ליחשש, חושב שסוף סוף מה שציפה לו, שצעירי הכפר יגנבו את פרדתו, קרה. כשפתח את דלת המחסן לרווחה, לנס חשב שהוא הולך לחטוף שבץ, או לפחות התקף לב. מולו בפינת המחסן המצופה בקש,שכבה עזתו. אך לא לבדה. אותה הקיפו שני גדיים רכים, זכר ונקבה. לשניהם פרווה חומה וכתם לבן על זנבם. זהים לחלוטין. אך זה לא מה שגרם ללנס את ההלם. לצד העז השוכבת, יונקים מפטמותיה, שכבו שלושה תינוקות עירומים. אחד, שחור כמו הלילה, עם עיניים שחורות בוהקות ושיער שחור מדובלל. שני, ילד בצבע עור זהוב-חום, עם עיניים ירוקות חודרות ומערבולת שיער חום. שלישית, ילדה עם עור לבן כחלב, שיער צהוב ורך, עיניה הכחולות מנומנמות. כל שלושת התינוקות ינקו מהעז לצד הגדיים. ככה לנס עמד 10, אולי 20 דקות, מנסה להעביר בראשו תסריטים של איך התינוקות הגיעו לחסן שלו. בינתיים התינוקות נרדמו. אולי לנס לא ידע הרבה על תינוקות, אך הוא לא חשב שזה נאה להשאיר אותם שם על הקש. הוא דחה מראשו את המחשבות המטרידות וניגש אל התינוקות. אחד, אחד, בזהירות, הביא אותם לביקתתו והניח אותם בעדינות על המיטה, בין השמיכות. הוא גירש את הכלבים שהתעקשו לנסות לרחרח את התינוקות. לנס שם לב שהעז וגדיה עקבו אחרי התינוקות לביקתה, וישבו למרגלות המיטה, לצד הכלבים. אם לנס לא היה כבר עכשיו המום מעבר לגבולותיו, הוא היה תוהה מדוע העיזים עקבו אחריו ואיך הכלבים לא גירשו אותן. בשקט, בשקט, כדי לא להעיר את התינוקות, התישב לנס על כורסאתו וחשב. "מה קרה פה?", "איך זה קרה?", למה זה קרה?". עשרות שאלות הציפו את מוחו. בעודו מתחבט באותן שאלות באו אליו שלושת כלביו, נינו, טינה וליני. הם הניחו את ראשם על ברכיו והביטו אל תוך עיניו. מבטם היה דבר שלנס לא ראה מעולם מחיות, וגם לא מהרבה בני אדם. מבטם היה יודע, מבין, מסביר. בעיניהם היה עולם ומלואו. לרגע לנס חשב שאם היו מסוגלים לדבר הם היו מסבירים לו איך העולם נברא, כי זה מה שהיה בעיניהם. לנס קם וניער את עצמו. "זה לא הגיוני. לא ישנתי מספיק ועכשיו אני מתחיל לדמיין כמו שוטה זקן וסנילי..." הוא המשיך למלמל לעצמו אך ידע דבר אחד- לא משנה מאיפה, למה ואיך שלושת התינוקות הגיעו אליו, זה היה הגורל. לנס אף פעם לא האמין בגורל, אך הייתה לא הרגשה משונה, שאין כמוה, שהפעם זה שונה. בתינוקות האלה איכשהו נשלחו אליו, והוא, יעמוד במשימתו. הוא קרב אל התינוקות. הם התעוררו בינתיים והתבוננו בו. הם לא נראו ללנס יותר מבני שבועיים. "טוב", אמר להן בנימה רצינית "אני חושב שנבלה יחדיו בזמן הקרוב. לי קוראים לנס, וזו הביקתה שלי". הוא עצר. לפתע נזכר שלתינוקות אמור להיות שם. "אז... אני מניח שאין לכם שמות עדיין, אז אני יציע ותגידו מה דעתכם, בסדר?" לפתע הרגיש כמו אידיוט. הם לא מבינים מה אתה אומר, הוא אמר לעצמו. אך בכל זאת, המשיך. הוא פנה קודם לתינוק בעל הרעמה החומה. "לך, אני חושב שנקרא....גאדלין. הנה, מה אתה אומר" ללנס היה נדמה שעיניו הירוקות והחודרות של התינוק הבזיקו, וקיבל זאת כתשובה חיובית. "ולך" פנה לתינוקת "אני חושב שניקרא.... סאלינדרה" מבטה של התינוקת נראה ללנס כתשובה חיובית. "ולך" פנה לתינוק השחור "אני חושב שניקרא.... אגידון" התינוק בהה לרגע בלנס, כאילו חשב, ואז הביט בו ולנס הבין אותו. הוא הביט בשלושת התינוקות. "אגידון, גאדלין וסאלינדרה. אגי, גאדי וסאלי. מה אתם אומרים?" שלושת התינוקות הביטו בו ובהבזק הרגע, היה נדמה ללנס שחייכו. "אך דבר כזה לא יכול להיות הגיוני, " אמר לעצמו "הם צעירים מדי." לנס הביט בשנית בתינוקות ששכבו שרועים על מיטתו. הם חייכו אליו. באותו הרגע לנס ידע שחייו לא ישובו להיות כפי שהיו. הוא חייך אליהם בחזרה. בחוץ נשבה הרוח, שורקת בין העצים. האוויר היה קליל ונעים ולמרות שהיתה זאת תחילתו של החורף, לנס הרגיש חמימות משונה בתוכו.

 

[Rivendell]

תגובה לסיפור

ההערה שלך "חשבתי שתרגישו כך" לא ברורה לי. אנחנו אמנם שמחים לעזור, אבל אנחנו לא עובדים בשביל אף אחד. אם את רוצה תגובות, תיאלצי לחזור לפורום. וכעת להערות: לגבי החלק הראשון - הכתיבה לא רעה, אבל יש כמה הערות:

בד"כ הפיסוק שלך בסדר, אבל היו כמה טעויות קטנות. כאן למשל - הקור התחיל כבר לפני בערך 9 חודשים, עוד לפני הסתיו, והיה ברור לכולם שהוא יוצא דופן, אך היום, הרגיש לנס, היה היום הקר ביותר עד כה. צ"ל:הקור התחיל כבר לפני בערך 9 חודשים, עוד לפני הסתיו, והיה ברור לכולם שהוא יוצא דופן. אך היום, הרגיש לנס, היה היום הקר ביותר עד כה.

יש לך נטייה להשתמש יותר מדי בשייכות. אני אדגים: על עגלתו רתומה לפרדתו, או: הוא צעד לעבר חלונו לשמאל מיטתו לא צריך להדגיש שכל זה שלו. מספיק לכתוב "על עגלתו, הרתומה לפרדה" או "לעבר החלון שלשמאל מיטתו". זה פשוט קצת מציק, כל השייכות הזאת

וזה בעיקר מיותר.

לגבי הסוגריים - כל מה שיש לך להגיד, את יכולה להגיד בלי סוגריים. אם את מרגישה צורך לשים משהו בסוגריים, אולי כדאי להוציא את זה מהסיפור וזהו. סוגריים זה נהדר כשכותבים מכתב, או מדברים עם מישהו. לא בסיפור.

כאן: נגנב משפט לאוזנו: - משהו לא מסתדר לי. מה רע ב"שמע במקרה"? לא צריך לשחק כל כך הרבה עם השפה, זה רק מסבך אותך ואת הקורא. לפעמים הכי פשוט זה דווקא הכי טוב וברור.

הוא שיער שגילו הוא 70 פלוס. - שוב, "שבעים פלוס" - לא יודעת. לא עובד. אני חושבת שלהגיד "הרבה מעל שבעים" זה יותר טוב ויותר מתאים בסיפור.

נשמעו פעיות העזים. ללנס היתה עז. - אם הייתה לו עז, איך נשמעו פעיות של הרבה עיזים? (אלא אם כן העז שלו היא דולי?

). אלה טעויות קטנות - אבל שימי לב אליהן. את בתור הכותבת צריכה להקפיד, כדי לא לבלבל את הקוראים. טעות דומה יש כאן: אבל ככלבי שמירה הם לא היו שווים הרבה. שניהם שכבו ליד האח. - לא אמרנו יש לו שלושה כלבים? ואגב, בתיאור של הכלבים את לא חייבת להצמיד לכל אחד גם חפץ. כולנו ראינו שחור, לבן וצהוב. לא חייבים לציין שזה כמו פחם, חלב וקש.

האח ונכנס למתחת שמיכותיו. - תחת שמיכותיו. שוב, לא צריך להתחכם עם זה.

החום המרגיע של הפרווה הרגיע אותו - לא מומלץ לחזור הרבה על אותן מילות תיאור, בעיקר לא באותו משפט. אם אמרת שלשמיכה היה חום מרגיע, אנחנו מבינים לבד שהוא נרגע. אז לוותר על הרוגע באחד משני המקרים. א "ונכנס תחת החום המרגיע של הפרווה" או "וחומה של הפרווה הרגיע אותו".

ככה לנס עמד 10, אולי 20 דקות, מנסה להעביר בראשו תסריטים של איך התינוקות הגיעו לחסן שלו - תסריטים? לא יודעת. לא מסתדר לי איכשהו

מה רע ב "הוא עמד כך מספר דקות, מנסה להבין כיצד הגיעו התינוקות למחסן שלו, חושב על כל הדרכים בהן היה מתאפשר הדבר". -מבחינה עלילתית - נראה שיש לך רעיון כבר, ואת זורמת איתו. הכתיבה נראית כאילו יש לך מטרה סופית. הבעייה היא שיש קצת חוסר אמינות. הוא בן 70 פלוס אמרנו? אין לו מושג בתינוקות, והוא גם לא ממש אוהב חברה? אז הייתי אומרת שיותר הגיוני שהוא ינסה להפטר מהם, לא? לנטוש אותם מחוץ לאיזה בית בכפר הקרוב. למה שאיש כזה ירצה את התינוקות? זה לא מסתדר עם הדמות שאת מתארת. אני אשמח לראות את זה אחרי תיקונים.

 

[ילדת פרפרי לילה]

תודה

רק רציתי לציין שאני מעריכה את זה שאת משקיע זמן בלכתוב את הביקורת והכל. בכל מקרה... מה שכתבתי עד עכשיו זה סוג של טיוטה... אני יעבור על הכול אח"כ. אם יש לך זמן... אז הנה השני... פרק שני: החלום - -12 שנים אח"כ- - לנס ישב על כיסא עץ בחוץ. כשהילדים גדלו, החליט לבנות מרפסת כדי שיוכל להשגיח עליהם כשהם משוטטים בחוץ. היה נדמה ללנב שבכל יום שעובר הם הופכים להיות ליותר שובבים, פראיים. כבר כשהתחילו לזחול הוא ידע שהם יוצאי דופן יחסית לתינוקות אחרים. תיקון טעות- מהרגע שראה אותם ידע שהם יוצאי דופן. הוא נזכר באותו לילה רחוק. לנס ניסה להדחיק את נסיבות בואם של השלישיה (כך הוא קרא להם, למרות שע"פ מראם היה ברור שאינם אחים) אל חייו. זה היה מסובך מדי בשבילו. כבר ממזמן הוא החליט שהוא יגדל אותם כאילו היו נכדיו שלו. הוא התייחס אליהם כאל בוגרים כמעט לכל דבר. ילדים לא היו לו, אך הוא היה זקן מדי לדעתו, בשביל לחשוב על עצמו כאבא. "סבא! אתה רוצה תפוחי אדמה בנזיד או שמספיק רק שעועית? ´תה יודע, ´תה צריך ללכת לכפר עוד פעם, אספקת בירקות מתחילה להגמר!" מחשבותיו נקטעו. "סאלי! כמה פעמים צריך להגיד לך לא לדבר כמו כפריה פשוטה ושוטה! תגידי את המילים בשלמותן, בלי קיצורים!" צעק אליה חזרה "ובלי תפוחי אדמה, את יודעת שזה לא עושה לי טוב בבטן!" הוסיף. "בסדר, סבא, רק שאלתי..". לנס נאנח לעצמו. סאלינדרה הקטנה, רק בת 12, וכבר הפכה את עצמה לגבירת הבית. הוא הודה בפני עצמו, הדבר לא הפריע לו. הוא נהנה לחיות בשקט בעמק. רחוק מכל הבלאגנים של הממשל והמלוכה. כבר 12 שנים תמימות שאין שם שקט. יותר מידי מלחמות. לקארולה, ארצם היקרה, היה ביש מזל. כל הארצות המקיפות אותה לא פסקו לדרוש ולאיים. לנס לא היה בטוח בקשר ל-מה היו המלחמות, אך זה גם לא עניין אותו במיוחד. יותר הטרידו אותו הבעיות הפנימיות של ארצו. האצולה נגד האיכרים, הסוחרים נגד הממשל, הממשל נגד כולם... בעיות לא היו חסרות. מאז שהמלכה השתגעה, לפני 12 שנים, במלוכה רק התדרדרה. היה נדמה שמי שמנהל באמת את העסק היה הממשל, יועציו של המלך. זה היה ממשל מלא שחיתויות. אצילים בכירים שאיכפת להם רק מכספם שלהם. לנס נאנח עוד פעם. הוא שמח שהוא מצליח להרחיק את הילדים מכל זה. זה לא מתאים לילדים קטנים. מולו שיחק אגי עם כלבו, נינו. מאז שהגיעו השלישיה, הכלבים נצמדו אליהם. נינו לאגי, טינה לסאלי וליני לגאדי. אגי תפס בזנבו של נינו וניסה לתפס עליו. אגי היה ילד גדול ובנוי אך גם נינו היה כלב ענקי וחזק. אגי החזיק מעמד בערך 5 שניות על גבו של נינו ונפל. נינו כרע עליו וליקק את פניו ואגי לא יכל להתאפק וצחק. מבטו של לנס הופנה אל גאדי. הוא ישב מתחת לעץ אלון וקרא ספר. מאז היו בני חמש לנס עמד על כך שילמד אותם לקרוא. הוא אמר להם שזה מאוד חשוב כדי להסתדר בעולם. "אבל למה צריך לצאת לעולם סבא?" שאלה סאלי הקטנה והיפה במבט מלא תמימות " כל העולם שאני רוצה נמצא כאן" לנס חשב שניה וענה לה "יום אחד הבקתה שלנו לא תספיק לכם, סאלי" הוא חייך אליה " יש עוד הרבה בעולם חוץ מהבקתה העתיקה הזאת". שלושתם הביטו בו, מוכיחים שהם חשבו שהוא טועה, אך שתקו. הם למדו בחריצות מספרים ישנים שלנס מצא בחנויות בכפר. לאחר שלמדו קרוא וכתוב באופן שותף (דבר שלא לקח הרבה זמן, הם היו ילדים נבונים) כל אחד מהם פיתח תחומי עניין משלו. אגי התעניין יותר במדע. סאלי אהבה מאוד סיפורים מההיסטוריה ושירים, ומדי פעם ספרי בישול. וגאדי, גאדי פשוט שקע בספרים. כל ספר, לא היה איכפת לו. תמיד כשלנס ירד לכפר ושאל מה היו רוצים שיביא להם, גאדי היה עונה "ספר". כרגע גאדי היה שקוע בספר על תולדות משפחת המלוכה, לצידו נחה ליני. הוא היה השקט מבין השלושה, אך לנס לא דאג לו, הוא דווקא חיבב אותו ככה. הוא חיבב מאוד את שלושתם. "סבא! גאדי! אגי! האוכל מוכן בואו! שלא יתקרר!" לנס צפה באגי טופח בכלבו לשלום, ובגאדי מניח את ספרו. הוא חיכה עד שיכנסו ואז הוא נכנס אחריהם. "מה יש לאכול?" שאלו אגי וגאדי ביחד כשנכנסו. "מה ´תם חושבים? נזיד!" "סאלי!" "סליחה סבא" הם התישבו ליד השולחן שסאלי ערכה להם. והתחילו לאכול. "אגי, אתה אף פעם לא יכול לנסות לסרק את השיער שלך בבוקר?" "אני כן מנסה סבא, אבל המברשת נתקעת לי בשיער!" "היא לא הייתה נתקעת אם היית חופף את הראש יותר מפעם בחודש." "אף אחד לא שאל אותך סאלי" "רק ציינתי עובדה" השיבה סאלי, משחקת בשיערה הבלונדיני החלק במבט מחוצף. לנס התעלם מהם. במהלך הזמן הוא הבין שחילופי העלבונות התכופים שלהם הייתה דרכם לתקשר. הוא הביט בגאדי. "גאדי, תניח את הספר ותאכל". גאדי הביט בו. מבטו הירוק של גאדי תמיד גרם ללנס להרגיש כאילו גאדי יכול לראות לתוך נפשו. הוא הסיט את מבטו. "טוב סבא" "על מה הספר?" התעניינה סאלי. "תולדות המלוכה" "זה מעניין?" "כן, די. משפחת המלוכה עברה כל כך הרבה עליות וירידות במהלך השנים שאני מופתע שמישהו הציח לעקוב." "מה מעניין בזה בדיוק?" שאל אגי בספקנות. גאדי חשב לרגע "למשל... ידעת שהמלך והמלכה שלנו הם בעצם בני דודים שניים? או... שאביה של המלכה- " "זה שמת?" "כן. אז הוא בכלל לא היה אמור להיות מלך. אני מתכוון, היו לו שני אחים בוגרים ממנו, אך הם היו עסוקים שתככים אחד נגד השני וגרמו למלחמת אזרחים, מהגדולות בתולדות המדינה, והרגו אחד את השני. אז הוא נשאר." "ומזל שכך" התפרץ לנס לשיחה "המלחמה הזו התקימה בערך 10 שנים לני שנולדתי- " "לפני 90 שנה??" "כן, בערך. בכל מקרה, שמעתי הרבה סיפורים על שני האחים ועל המלחמה. אני אומר לכם, אם אחג מהאחים האלה היה מלכנו, ממזמן כבר קארונין, או מדינה שכנה אחרת, היתה משתלטת עלינו. הם היו אנכיים מידי. מלך לא נועד להיות אנכי." "סבא" אגי היסס "זה נכון שעומדת לפרוץ מלחמה?" "איפה שמעת את זה?" "סתם... פעם אחת כשבאנו איתך לכפר וחיכינו לך בעגלה מחוץ לחנות אחת, שמעתי אנשים מדברים והם אמרו שזה רק עניין של זמן..." הוא הסיט את מבטו, נבוך. "הבכן" חייך אליו לנס "אני מניח שזה הגיוני שמלחמה תפרוץ. אבל כמו שהאיש הזה אמר, למלחמות יכול לקחת שנים ארוכות עד שהן פורצות." "אה, טוב" חייך אליו אגי בחזרה. "אבל למה הם בכלל רוצים להתחיל מלחמה?" הזדעקה סאלי. "זה דברים של מלכים. פוליטיקה. קארולה היא מדינה משגשגת באופן כללי. יש לנו חקלאות, כלכלה. אבל אין לנו מלך טוב. אולי אי אפשר להאשים אותו אבל זו עובדה.יועציו משתמשים בו למטרותיהם שלהם. כל מה שמעניין אותם זו טובתם והם יעשו הכל כדי להשיג את מה שהם רוצים" הוא הסתכל בהם, לראות שהם הבינו אותו עד כה ואז המשיך "אז בעצם, אם לא תפרוץ קודם מלחמה בין היועצים, יכולות להיות שתי סיבות למלחמה עם מדינה שכנה- או שהיא פשוט תנצל את חולשתו של מלכנו כדי לכבוש אותנו, או שאחד מהתככים של היועצים יפגע בהם, המסחר למשל, והם יצאו למלחמה נגדנו."

 

[ילדת פרפרי לילה]

המשך...

שקט. כל אחד חשב על מה שנאמר. "אתה תהיה כאן כשזה יקרה?" לחשה סאלי בהיסוס, מביטה בכפות ידיה. אז הוא הבין מה הטריד אותם. שלושתם הביטו בו, מחכים לתשובה. "אני לא יודע" ענה להם "אולי מזלי ימשיך, ואולי לא" הוא הביט בהם בחיבה. בסאלי היפה והענוגה שתוכל להשתלב בקלות בחצר המלכות, אם לא היתה כה להוטה להפר כל הוראה ולרוץ לשחק עם כלבתה ולהגיד בדיוק מה היא חושבת ומה דעתה. בגאדי החכם שאין ידע שיוכל להסתתר מפניו, תלתליו החומים והרכים מסתירים את עיניו. באגי הנבון, שעוד כמה שנים יהיה גבר חזק, שיוכל לעשות מה שירצה. "מה שאני כן יודע הוא שאני לא דואג לכם. נתתי לכם כל מה שיכולתי, ואולי אף יותר. אינני יודע מה צופן לכם העתיד, אך אני בטוח שאלו דברים גדולים. כולכם יודעים אין באתם אלי ואני חושב שלא סתם באתם דווקא לפה." הוא סיים "רק תזכרו, אני אוהב אתכם ולא משנה מה יקרה, תמיד תהיה לכם הבקתה הזאת." "או, סבא!" סאלי בכתה, קמה מכיסאה וחיבקה אותו. גם אגי וגאדי קמו ובאו אליו. "צאו לשחק עכשיו" הוא אמר להם, מחניק את התרגשותו "אני ינקה." כל אחד מהם נתן לו חיבוק אחרון, והם יצאו מהבקתה. "תתרחקו מהיער!" הוא קרא אחריהם באופן אוטומטי. הוא אמנם נכנס ליער כדי לצוד את מזונם, אך הוא מעולם לא נכנס עמוק, אפילו לא עד לב היער. ככל שיכל לראות, ליער הזה לא היה סוף. היתה לא הרגשה משונה בקשר ליער הזה. בכפר רצו עליו הרבה סיפורים, אבל לנס לא האמין לאף אחד מהם. סתם סיפורי אגדות כפריים לפי דעתו. הוא הרגיש חלש, עייף. בזמן האחרון לנס התחיל לנוח מנחת צהריים בזמן שהילדים שיחקו בחוץ. הוא הרגיש שעכשיו היה הזמן המתאים. השמיכות היו רכות ומזמינות, והוא התכרבל בהן ונרדם ברגע. בחוץ ישבו סאלי, גאדי ואגי מתחת לעץ האלון, כלביהם לצידם. סבם לא ידע זאת, אך האלון היה מקום מפגשם בכל פעם שהם נזקקו לדבר על אחד הנושאים שהטריד אותם. הם לא הסתירו דבר אחד מהשני, והשלישי. "אני מרגישה את זה, הוא עומד ל.. ל..- " "למות, את מתכוונת?" "או, אגי! איך אתה יכול להיות כל כך חסר רגישות!" סאלי התיפחה, מוחה בידה את דמעותיה מפניה. "אני מצטער סאלי," אגי ישב לצידה על הדשא וחיבק את כתפה "אבל אני לא מאמין ב"תחושות" כאלה." הוא המשיך "סבא הוא אדם בריא לגילו ואינו לוקה בשום מחלה." סאלי הביטה בו. אגי היה יותר מדי הגיוני לטעמה. הוא תמיד היה צריך הוכחות. "אני עדיין חושבת שאנחנו צריכים לדאוג לו" הוסיפה בנימה נכנעת. "זה לא מה שעשינו עד עכשיו?" החזיר לה. היא חשבה "כן. אני מניחה שכן." "אז זהו."הוא הפנה את מבטו לגאדי, שישב לצידם, בוהה בצמרות עצי היער המרשרשים ברוח הקיץ הקלילה. "ומה אתה חושב על זה?" שאל אגי. גאדי הביט בו "אני לא יודע, אני מניח שאנחנו צריכים לחכות" אגי הביט בגאדי בתימהון. גאדי היה המבריק מבין השלושה, והם תמיד פנו אליו לעזרה, אך לפעמים אגי פשוט לא הבין את הדרך בה גאדי חשב. "לחכות ל-מה?" קרא אלי "אתה אף פעם לא נותן תשובה ישירה! אני חושב שהספרים האלה מערבלים לך יותר מדי את המוח." הוא טפח על ראשו של גאדי בחיבה "אולי יום אחד נמצא את כל המוח שלך שפוך לתוך ספר" הוא גיחך מבדיחתו שלו. "אל תגיד אפילו דבר כזה!" מחתה סאלי באימה גלויה. "תרגעי, זה היה בצחוק.." נירתע ממנה אגי. לפעמים היא לקחה דברים יותר מדי ברצינות. גאדי הביט בשניהם. למרות שככל הנראה לא היו קשרי דם בין שלושתם, הוא אהב אותם כאחיו. והוא ידע שהם הרגישו באותה הצורה. "אז מה יש לארוחת ערב סאלי?" אגי שבר את הדממה. "אגי, הגיע הזמן, אחרי שאתה שואל את אותה השאלה, כל יום, תזכור שאנחנו אוכלים ירקות מאודים כל ערב." הוא נאנח והביט בגאדי "תמיד נשארת בי התקווה שהירקות נגמרו." "אה!" קראה סאלי בעילבון והכתה את כתפו בידה הקטנה, אך אגי היה מהיר מדי בשבילה, סטה הצידה וקם בריצה, נינו אחריו. היא לא איחרה אחריו, והתחילה לרדוף, כלבתה הלבנה קמה מעט לפניה, כאילו ידעה מה סאלי התכוונה לעשות.

 

[ילדת פרפרי לילה]

המשך (2).....

ערב הגיע. השמים חשכו והכוכבים זהרו. זה היה לילה מואר, ליל ירח מלא. ארבעתם אכלו את הירקות בדממה. לא היה צורך במילים. "אגידון, גאדלין. תוכלו לעזור לסאלינדרה לסדר את השולחן? אני חושב שאלך לישון מוקדם היום." "כמובן סבא" ענה גאדי בחיוך חמים "לך לישון. אנחנו נדאג להכל" לנס החזיר לו חיוך, קם מכסאו ובלי להוריד את בגדיו נכנס למיטתו. למרות מנוחת הצהריים, הוא היה מוטש. סאלי, גאדי ואגי פינו את הכלים בשקט ושמו אותם בדלי המים. גם הם הרגישו עייפים מכרגיל ואמרו שהם ינקו אותם בבוקר. כל אחד מהם הכין את שמיכותיו מול האח. נלס הבטיח להם מדי פעם שיבנה להם מיטות, אך נראה שמעולם לא הגיע לזה. "לילה טוב גאדי" "לילה טוב סאלי. לילה טוב אגי" "לילה טוב גאדי." "ולי אתה לא אומר לילה טוב?" "לא חשבתי שרצית" התמם אגי. היא הביטה בו במבט מוגזם של עלבון, עיניה צולבות אותו. "לילה טוב סאלי" ענה לה לבסוף בהכנעה. "לילה טוב אגי" ענתה בחיוך ניצחון. הם התכרבלו בשמיכות ונרדמו מיד, לקול נחירותיו של לנס. באותו הלילה, בחצות, סאלי חלמה. היא מצאה את עצמה עומדת על שפת היער מחוץ לבקתתו של לנס. ערפל הקיף אותה והיא לא ראתה מעבר לו. "מה קורה פה?" צעקה "יש פה מישהו?" "תרגעי סאלי, אני פה." שמעה קל מוכר מאחוריה. "גאדי! מה את עושה פה?" "אני לא- " "היי מה אתם שניכם עושים פה?" שניהם הסתובב וראו את אגי מולם. "אנחנו לא יודעים מה קורה פה, אבל אני חושב שאנחנו צריכים להכנס ליער." "ליער?!" הזדעקה סאלי "סבא לא מרשה לנו!" "סבא לא כאן סאלי, ואני חושב שזה יותר חשוב מזה" גאדי ניסה להרגיע אותה. "איך אתה יודע?" הביט בו אגי במבט חשדני. "אני לא בטוח. אבל אני פשוט יודע את זה." "אה, זה מסביר הכל..." "גאדי," הביטה בו סאלי במבט חודר "למה אתה חושב שאנחנו צריכים להכנס ליער?" "אני לא יודע. נדמה לי שזה חשוב." "חשוב?" התפרץ אגי "מה כבר יכול להיות כל כך- " הוא עצר את דבריו והביט באימה מאחורי כתפיה של גאדי וסאלי, שהפנו את גבם ליער. שניהם הסתובבו בבת אחת. מולם, עמדה דמות בין העצים של היער. גובהה היה כמעט 2 מטר. הם לא יכלו לראות מה או מי היתה הדמות כיוון שהיה נדמה שהיא משכה אליה את הערפל. הוא הקיף אותה וזהר באור כחול. לסאלי היה נדמה שהיא יכלה לראות כל מיני דברים שתוך הערפל הזה, אך היא לא זיהתה אף אחד מהם. לפני שאחד מהם הספיק להגיב אחרי ההלם הראשוני, הם שמעו קול. הקול לא בא מהדמות. היה נדמה שהוא בא מהיער, אבל באותו הזמן הוא עבר מרחקים רבים כדי להגיע אליהם. הוא נתן להם הרגשה כמעט קסומה. סאלי הרגישה בטוחה ואהובה, ששום דבר לא יוכל לפגוע בה. לא היה בו שום דבר רע. "אגידון. סאלינדרה. גאדלין." הקול היה מוכר לסאלי, מהעבר הרחוק. "אין לכם סיבה לפחד ממני. לא אעשה לכם שום רע. עליכם לבוא ליער, בחצות של החודש הבא. בדיוק עוד חודש, שכהירח מלא." סאלי היתה המומה מדי בשביל להגיב אך היא שמעה שאגי התחיל לומר משהו, היא לא הבינה מה כיוון שהקול פתח שוב. הוא שינה את נימתו לנימה יותר פוקדת, מצווה. "שקט, אגידון. אין לך ברירה, לאף אחד מכם. זוהי משימתכם." הקול נאנח. סאלי התפלאה. "אני מצטער שזה נפל עליכם." הקול דיבר בנימה מנחמת, כמעט דואגת "אם הדבר היה תלוי בי זה לא היה קורה. אבל אין ברירה. יש לכם חודש." שלושתם עמדו המומים. סאלי ניסתה לזוז, אבל היא הרגישה משותקת."להתראות אגידון האמיץ, סאלינדרה היפה וגאדלין החכם. נתראה בקרוב." הקול נעלם ואיתו הערפל. תחושה של רקנות חדרה לליבה של סאלי. היא הביטה מסביבה. היער התחיל להתפוגג, וגם הביקתה. היא הפנתה את מבטה לאגי וגאדי. גם הם התחילו להתפוגג. היא נסתה לצעוק, אך שום קול לא יצא מגרונה. היא הביטה בידיה. גם הן התחילו להתפוגג. היא ניסתה לברוח, אבל היא רצה במקום. הכל הפך למטושט, היא התחילה להעלם.... "אה!" סאלי קמה בבהלה. היא הביטה מסביבה. היא היתה בבקתה, בין שמיכותיה. היא הבחינה שגם אגי וגאדי ישבו בין שמיכותיהם. מביטים אחד בשני בדממה. לבסוף גאדי שבר את השקט "אז מה נעשה?" ל-מה אתה מתכוון?" הביט בו אגי בהפתעה. "שלושתנו יודעים שהחלום הזה היה אמיתי. אולי לא יצאנו מהמיטה, אבל הוא היה אמיתי." "גם לך היה את החלום הזה?" שאלה סאלי בפליאה. ואז חשבה בשנית "אתה באמת חושב שהוא היה אמיתי?" שאלה בהיסוס. "כן" גאדי הביט בה, מניח את ידו על ידה "אני באמת חושב שכן." אגי הביט בשניהם בחשדנות "טוב. אז נניח לדקה שזה באמת קרה. איך אנחנו יודעים שלקול הזה שי כוונות טובות?" "באותה דרך שאנחנו יודעים שהחלום היה אמיתי" אמר גאדי בקול שלוו "אנחנו פשוט יודעים." "אני עם גאדי" הכריזה סאלי "אם הוא הולך, אז גם אני." אגי הביט לרגע בשניהם, ואז נאנח. "אני מניח שאני לא יכול להניח לשניכם להסתובב לבד ביער" הוא גיחך " אחרי הכל, אני היחיד פה שיכול ללכת 20 מטר בלי לאבד את הדרך." "או, אגי!" סאלי קראה וחיבקה אותו "ידעתי שלא תעזוב אותנו!" "אל תתרגשי יותר מדי" הוא ענה לה במבוכה, הודף אותה ממנו "עדיין יש לנו חודש ואי אפשר לדעת מה יקרה עד אז." "אתה צודק" ענה גאדי "אבל יש לי הרגשה שיהיה בסדר" אגי גילגל את עיניו. "מה נעשה עם סבא?" שאלה סאלי את גאדי. "אם נסביר לו, הוא יבין." "כן, אם הוא מטורף כמו שניכם...." מלמל אגי. "ובכל מקרה," התעלם ממנו גאדי "סבא תמיד ידע שיש בנו משהו יוצא דופן. אני לא חושב שהוא כל כך יתפלא."

 

[Rivendell]

תגובה לחלק השני

בבקשה.

אני גם חושבת שאת הטעויות - לפחות אלה שהן לא טעויות כתיבה שהן קלות לתיקון אלא הבעיות בעלילה, כדאי לך לתקן עכשיו ולא להתקדם עוד הלאה. כי אחר כך זה יכול לתקוע אותך מאוד. למשל ההסבר על התינוקות וכו' - את לא יכולה להשאיר את זה ככה פתוח. ואם לא אכפת לך, שוב, "אעבור" ולא "יעבור". אני ממש אלרגית לי' המיותרת הזאת, זה עושה לי רע ברמה האישית. וכעת להערות:

כתיבה:

כבר כשהתחילו לזחול הוא ידע שהם יוצאי דופן יחסית לתינוקות אחרים. תיקון טעות- מהרגע שראה אותם ידע שהם יוצאי דופן. - אל תכתבי "תיקון טעות, לגעתי. זה יותר מדי דיבור. את יכולה לכתוב "למעשה" וזה יתאים יותר לטקסט ולכוונות שלך. "תיקון טעות" זה כאילו להגיד לקורא "אני יודעת שזו טעות, אבל במקום למחוק ולתקן אני פשוט אגיד לך שזו טעות".

סוגריים - החוצה! -השלישיה (כך הוא קרא להם, למרות שע"פ מראם היה ברור שאינם אחים) -(דבר שלא לקח הרבה זמן, הם היו ילדים נבונים) כל

כבר ממזמן - מזמן. לא "ממזמן".

בקשר ל-מה היו המלחמות, - מאיפה צמח המקף הזה? "למה". מילה אחת.

הם היו אנכיים מידי. מלך לא נועד להיות אנכי." - סתם ניחוש, אבל בתכוונת ל"אנוכיים" נכון?

"הבכן" חייך אליו לנס "אני מניח שזה הגיוני שמלחמה - ושוב, רק ניחוש, אבל התכוונת "ובכן"

מחניק את התרגשותו "אני ינקה." - ואני מחניקה זעקה... אנקה אנקה אנקה אנקה אנקה אנקה אנקה אנקה אנקה אנקה אנקה אנקה אנקה. בסיידר?

היתה לא הרגשה משונה בקשר ליער הזה. בכפר רצו עליו הרבה סיפורים, אבל לנס לא האמין לאף אחד מהם. סתם סיפורי אגדות כפריים לפי דעתו. - דבר ראשון - "היית לו". דבר שני - יש כאן בעיה לוגית קלה בכתיבה. את אומרת דבר והיפוכו. אם הוא חושב שזה הל שטויות - למה הוא מוטרד? את הבעיה הו תפתרי אם תוסיפי - "אבל עדיין" או "ולמרות זאת". למשל: למרות שחשב שהאגדות על היער היו טיפשיות, עדיין הייתה לו הרגשה משונה". עכשיו לעלילה: קפצת בזמן, שזה לא רע בכלל. אבל את כן תצטרכי לתת לזה קצת התייחסות מאוחר יותר. הבעיה הכי רצינית בקטע הזה היא זו: לנס עמד על כך שילמד אותם לקרוא. עכשיו, לנס למיטב הבנתי הוא חקלאי ששונא אנשים וחי בבידוד. למה, בשם אלוהים, שהוא יידע לקרוא? מה גם שלא ממש נתת רקע על העולם שלך, אבל מכיוון שמדובר בשלטון מלוכני אני יכולה לנחש שרוב העם בורים (זו התחושה שהסיפור נותן - יש מלכים ויש איכרים. לאיכרים אין שום סיבה בעולם להיות משכילים). בקיצור, את חייבת להסביר למה לנס יודע לקרוא, ולמה זו בכלל נראית לו מיומנות חשובה לילדים. יותר סביר שהוא ילמד אותם לחלוב או לרכב על סוסים. ודבר אחרון, לגבי אפיון הדמויות שלך. את קצת מגזימה עם זה. את "דוחפת" לקורא דברים לגרון במקום לתת לו לגלות אותם לבד. סאלי יפה? נהדר. אבל את לא חייבת להגיד את זה אפילו פעם אחת (ואמרת את זה בערך ארבע). מספיק שתתארי שיש לה שיער בלונדיני ארוך וחלק ועיניים כחולות. הקורא כבר מבין לבד. כאן זה הכי בולט: להתראות אגידון האמיץ, סאלינדרה היפה וגאדלין החכם אלה דברים שאת לא צריכה להגיד, אלא צריכה לתת לקורא שלך להסיק לבד מהדמויות וממעשיהן. אני ממליצה שתעשי את התרגיל כתיבה שנגע באפיון דמויות, אני חושבת שזה יעזור לך.

 

[Yuli Gama]

תגובה לחלק ב'

(התגובה הראשונה שלי הייתה לחלק א' פשוט שכחתי לציין רואים שהעלילה מתפתחת בין החלק של הצגת הדמויות התחילת הפרק (ילדים שבגרו, סבא זקן) יש קטע ארוך של תחינת מים. כל החלק של ויכוחי הילדים, של הריצה שלהם ביער. הרבה דיבורים מסביב עד שמופיע החלום. זה דיי מיותר, ואולי כדאי לקצץ, ממנו קצת. אלא אם יש לזה משמאות ממשית, עדיף שתעברי ישירות לחלום, ולא תתעקבי על חלק הביינים.

 

[Yuli Gama]

תגובה לסיפור

חביב. תמונה מאוד מפורטת. את כותבת לפי עלילה או לפי תמונות שאת בונה מול העיניים? שני דברים הפריעו לי בקריאה: 1) אין חלוקה לפסקאות. זה מכביד על הקריאה, מפריע, מעורר חשק אז להפסיק, וכמה שיותר מהר. 2) עודף אדיר של תיאורים. לכל פעולה וחפץ יש לך תוספת תיאור. בהתחלה זה עוד משלים את התמונה, אך מהר מאוד זה מתחיל להפריע. גם אני אוהבת להפריז בתיאורים בכתיבה, אבל מה שכיף לכתוב לא תמיד כיף לקרוא. ממליצה כשיטת טיפול ראשונית לעבור על הטקסט ולקצץ תיאורים. תקראים את משפטים בקול, בכל מקום בו חסר לך אוויר, תורידי תיאורים.

תיאור התינוקות מתאים לתיאור של ילדים בני 2-3, לא של עוללים בני שבועיים.