סיפור בינוני לתחרות

[Logan16]

סיפור בינוני לתחרות

לילה אני , אני חייתי בסבבה הכל היה טוב הפחד שלי היה מבחן במתמטיקה . אבל היום , היום אני פחדן מאין כמוני , וזה לא שהפחד מה שמרגיז אותי זה שאף אחד לא מאמין לי . זה תמיד קורה : לילה, אחרי שההורים הלכו לישון והאח נרדם מזמן , הם באים . באור בחיים לא תראה אותם, אבל איך שתכבה אותו יופיעו צלליות . אבא אומר שאני מפחד מהחושך ושאין שם כלום , אבל ממתי החושך זז לעזאזל . אני מנסה לישון אבל בחדר שלי יש כל הזמן רעשים . ולמרות שאני עוצם את העיניים אני מרגיש אותם שם, בשנייה שפתחתי את העיניים , אני רואה אותם לשלוש שניות . לרוב הם מחייכים הם נראים רגועים למדי אבל אני יודע שהם לא , הם רעים. כשאנ יסוף סוף מצליח להרדם הם בטעות מעירים אותי מאיזה רעש שעשו , או בגלל שהדליקו את הטלויזיה. אני לא מסוגל לפתוח את העיניים , וגם לא לזוז שאני צועק לאבא ב פחד, לא יוצא לי קול מהגרון. והרחש הזה הוא מטריף אותי משגע את החושים. השמיכה שלי זזה , ואני חסר אונים, לבד, בחושך הם נוגעים לי בגב ואני שומע את נשמתם , צמרמורת עוברת בכל גופי.הם לא מכאיבים אבל מה הם רוצים ממני ? ואז אני נרדם, וכל הבוקר הגב מגרד לי , יש לי משהו בתוכו וזה לא משהו חיי זה משהו שמזמזם כל הזמן וזה משגע לי את השכל . אני רואה אותם פחות בזמן האחרון כנראה שאני כבר לא מעניין אותם , והגב הוא עדיין מגרד לי עדיין מזמזם . הם חיים בהתוכנו אנחנו לא יכולים לראות אותם אבל הם שם מתלחששים ומתקינים לנו דברים בגב סופגים את החיים שלנו . ואנחנו, אנחנו קמים בבוקר קוראים את העיתון , שותים את קפה והולכים לעבודה , לבית הספר. כי גם עם נפגוש אחד ברחוב לא נשים לב אליו נהיה עסוקים בצרות אחרות ויש כאן מספיק . השמש שוקעת הלילה יורד אני מרגיש אותם באים האורחים הלא רצויים . הם רוצים אותי ולי אף אחד לא יאמין כי אני משוגע גם אתה לא תאמין . אני פוגש דברים שהם לא חשובים לי . אני חושד בכל אחד חיי בפרנואיה טוטאלית . מה הם כבר יכולים לרצות הפעם ? את האמונה בכל דבר קיים כבר לקחו ממני , את היכולת להרגיש בטוח כבר אין לי , אז מה נשאר ? אני יודע מה נשאר הפחד , הפחד של אותה עובדה שאני לא מוכן להשלים אתה . הם הכי אנושים מכל אחד בעולם הם אלה שגורמים לנו לחשוב יותר מדי , הם אלה שהופכים אותנו לבעלי כל ההפרעות הנפשיות שיש בנו . והם חיים רק במקום אחד מקום שאף אחד לא מעיז להיכנס אליו לבד ואף אחד לא יכול לדעת מה יש שם כי חשוך מדי . הם נמצאים בלילה .

 

[Logan16]

לא יהרוג אותכם להגיב גם אם זה רע !

 

[mermit]

טוב, אז ככה, מהקל אל הכבד:

הגהה ועריכה לשונית: "חי" כותבים ב-י´ אחת. "חיי" זה "החיים שלי". חוץ מזה, רווח רק אחרי סימן פיסוק, לא לפני. ויש לך עוד כמה שגיאות הקלדה ו/או איות מינוריות. לגבי הסיפור עצמו: ראית את "החוש השישי" לאחרונה? כי לי זה נורא הזכיר. התיאור של הילד (זה ילד, נכון?) מצמרר למדי, אבל אחר כך אין סיפור - רק עוד תיאור. אתה מדווח לקוראים על היצורים האלה כמו בכתבה בעיתון. אין עלילה בעצם. בשורה אחת: אחלה אווירה, אבל אין הרבה מעבר לזה.

 

[הייזל]

מסכימה עם המשפט האחרון

 

[ננסק]

אררר...

לא רוצה להכעיס סתם, אבל אפילו האווירה לא עשתה לי את זה יותר מדי.

 

[Boojie]

תיאור יפה, אבל לא סיפור.

בהחלט יש לך את זה במה שנוגע לתיאורים של מצב רגשי, אפל, רדוף, אבל סיפור צריך יותר מרעיון ואווירה, הוא צריך גם עלילה, ואת זה אין לך. ואני מסכימה עם מה שכבר נאמר - סימני פיסוק. שווה ללמוד את הכללים, זה גם עוזר לקוראים לקרוא את היצירה שלך יותר בקלות, וגם גורם לסיפור שלך להיראות יותר רציני. וכשאתה כותב סימן פיסוק (פסיק, נקודה, סימן שאלה, סימן קריאה ועוד), לא יבוא רווח לפניו, כן יבוא רווח אחריו. סימן הפיסוק צמוד למילה שלפניו. למה? כי אז אם נוצר מעבר שורה (כלומר, אם הוא מופיע בסוף שורה), הוא לא יישאר מיותם, אלא תמיד צמוד למילה שאליה הוא שייך. יש סימנים שיבוא רווח גם לפניהם וגם אחריהם - המקפים (וגם זה, רק כשהם משמשים לפיסוק משפט, לא כשהם משמשים לחיבור זוג מילים, כמו אי-נוחות, למשל). בקיצור: אהבתי את הכתיבה, אהבתי את התיאור, חסרה לי עלילה, ומבחינה חזותית ראוי לשפר את הפיסוק. זהו.