סיפור בלי פואנטה.

meytal14

New member
סיפור בלי פואנטה.

אולי קצת דיכאוני מדי לילדה בת 14. אם מישהו יודע למה כל הסיפורים שלי כל כך דיכאוניים, הוא מוזמן לתת לי את התשובות. היא ישבה בחדרה, מול המחשב, מאזינה לרשת ג`. מניעה את ראשה אנה ואנה בחוסר סבלנות. דבר לא הגיע אל קיבתה מזה שעות אחדות, אך לא נראה שזה הפריע לה. היא הייתה במצב של חוסר שלווה, משהו הפריע לה. היא הוציאה סיגריה מקופסה לבנה, קירבה אותה לפיה, אך לבסוף התחרטה וזרקה אותה לפח, יחד עם כל תוכנה של הקופסה ממנה לקחה אותה. צפצוף החדשות הכה מוכר נשמע. היא כיבתה את הרדיו. נראה היה כי שמעה יותר מדי חדשות בשבוע האחרון. השקט הפתאומי שהשתרר בביתה לאחר שכיבתה את החדשות הדהים אותה, אבל היא מסוג האנשים שמחוברים באינפוזיה לרדיו. ניגשה אל הרדיו, הדליקה אותו שוב בתקווה שהחדשות נגמרו. היא נקשה באצבעה על השולחן בעצבנות. כמה עוד תצטרך לחכות? לפתע ראשה הסתחרר, הכל נטשטש לפני עיניה, נפלה על הרצפה בחבטה עזה. מסך שחור עטף את עיניה. שקועה בעילפון. שקועה במנוחה. בלי הדאגות והעצבנות. שקועה בתוך מסך שחור.
 

רותי ב.

New member
אין לי תשובות לשאלות

שלך. החרדות, האימה, ההתחברות לחדשות באינפוזיה, משותפת לכל כך הרבה אנשים אצלנו, ארץ לא שלווה, עדיין לא איש תחת גפנו ותאנתו, עדיין לא כיתתו חרבותם וכולי. בארץ שכזו, מתבגרים מהר יותר, הרבה יותר ממה שצריך. אולי חצי תשובה, אולי פחות.
 

ללה ה

New member
למיטל

מיטל - תשובות זה (עוד) משהו שאין לי, כך שלא אוכל לענות לך. אבל יש תחושות, והתחושה שלי לא היתה של דכאון דווקא. היא היתה של רגישות, של רגשות. היא היתה של משהו אנושי. יש כאלו שזה אצלם ככה כל החיים. אשרי אלו שלומדים לאהוב את זה ואפילו לקבל את התחושות האלו עם חיוך וליטוף. מאחלת לך הרבה אהבה, חיוכים וליטופים. מילדה שעוד מעט בת 29
 
למעלה